ערביי ירושלים: מאוחדת עדיף

הנתונים הסטטיסטיים מראים שרוב ערביי העיר מזדהים עם ירושלים המאוחדת. רעיון החיים תחת הרשות הפלשתינית לא קוסם כלל לערבים, הם יודעים היטב מה קורה בשאר ערי הרשות. סקר אמריקני שנערך בשנה שעברה בקרב ערביי מזרח העיר העלה ש-35 אחוזים מהם מעדיפים להישאר תחת שלטון ישראלי ולהיות אזרחים ישראלים, לעומת 30 אחוזים שמעוניינים לחיות בשטח "פלשתיני" במקרה של הסדר ישראלי–פלשתיני. לא פחות מ-40 אחוזים הצהירו שבמקרה כזה הם עשויים לעבור דירה כדי להישאר בשטח הישראלי.

הנתונים הללו מהווים מכה אנושה לרשות הפלשתינית ולאש"ף שפועלים שנים ארוכות ליצירת אווירה אנטי-ישראלית בעיר. כמובן, זיאד דוויאת איננו המופת המקובל לאזרחות לדוגמה בעיר. אי-אפשר להתעלם מהעוינות ומהעבריינות. אולם העיתונאי חאלד אבו-טועמה, כתב 'הג'רוזלם פוסט' ותושב ירושלים, מזכיר: ירושלים מחולקת היא חלום פלשתיני וחלום של עיתונאים ישראלים, היא לא המציאות.

"רוב תושבי מזרח ירושלים היו רוצים להיות חלק מהמדינה ולתרום, אבל יש תחושה שהממסד הישראלי מתייחס אליהם כתושבי יהודה ושומרון", אומר אבו-טועמה. "מצד אחד ישראל לא מעוניינת לקבל אותם באמת כתושבי ישראל, ואין רצון לשלב אותם, ומצד שני הם נתונים ללחצים של הרשות, של התנועות האיסלאמיות ושל חמאס, שדוחקים בהם להתנתק מישראל. בכל שכונה וכפר יש גרעין קשה של קיצונים שפועלים כמעט בגלוי, והמדינה עצמה והריבונות שלה נעדרות. לרשות הפלשתינית יש זרוע ארוכה במזרח העיר גם כיום. ראש העירייה כמעט לא נמצא במזרח ירושלים. לא משקיעים, לא עושים כלום, וכך מאפשרים לרשות ולגורמים אחרים למלא את החלל".

לדברי אבו-טועמה, הרשות הפלשתינית בסיוע תורמים מהמפרץ השקיעה רבות במזרח העיר בשנים האחרונות: בניית מלונות מפוארים, הקמת מוסדות איסלאמיים ופוליטיים והעסקה ישירה של רבבות תושבים בידי הרשות, כולל קצינים וגנרלים של המשטרה הפלשתינית. "בכל זאת, אנחנו רואים שהאוכלוסיה מעדיפה לגור בישראל. זה לא מאהבת הציונות כמובן, אלא שהאנשים לא טיפשים. הם רואים מדינה דמוקרטית שיש בה עבודה ומערכת בריאות ולכן מעדיפים לגור בירושלים בריבונות ישראל".

אחת התופעות המעניינות בשטח היא הגירתם של כ-70 אלף פלשתינים לירושלים בשנים האחרונות. חלקם עברו להתגורר בשכונות היהודיות של צפון העיר בשל גדר ההפרדה שמקשה על חייהם, ורכשו דירות בפסגת-זאב, בגבעה הצרפתית ועוד. אלפים רבים אחרים שבו לירושלים משטחי יהודה ושומרון בשל מדיניות משרד הפנים בשנים האחרונות, שעל פיה מבוטלות תעודות התושב למזרח ירושלמים לשעבר שאינם גרים בעיר.

"המדיניות הזאת היא טעות עצומה של ישראל", אומר אבו-טועמה. "היא אחראית עיקרית לנהירה של רבבות פלשתינים לעיר, ששוכרים דירות שני חדרים ויוצרים אוכלוסיית מצוקה, לצד הגידול הדמוגרפי של הערבים בעיר. הרי המטרה הייתה כביכול להפסיק לשלם ביטוח לאומי לפלשתינים, אבל מי שלא משלם ביטוח לאומי, כמו רוב התושבים הללו שגרו בשכם או רמאללה, ממילא גם לא מקבל. אבל כשבאו לקחת להם את התעודה הכחולה הם שבו מיד לירושלים כדי לא לאבד אותה. התעודה הכחולה היא פריבילגיה שהם לא מוכנים לאבד. זה חופש נסיעה, עבודה ועוד. הם לא התכוונו בכלל לגור בירושלים, ועכשיו היא מלאה בהם".

הגירת הערבים בחזרה לירושלים, הגידול טבעי וההגירה של יהודים מהעיר מחזקים את האווירה הציבורית בעניין ערביותה המתחזקת של ירושלים. מכ-60 אלף תושבים בשנת 67' צמחה אוכלוסיית העיר לכמעט 300 אלף תושבים ערבים תוך 45 שנים. את הנתון הזה מספק ד"ר ישראל קמחי, מומחה לענייני ירושלים ומי שהיה ראש האגף למדיניות ותכנון בעיריית ירושלים בעבר. "מה שקרה בעיר הוא תוצאה של הזנחה. הזנחת היהודים והזנחת הערבים. היהודים נטשו, העיר הפכה לענייה ודלה, והיום יש בה 40 אחוז ערבים, ובקרוב אולי יהיו 50 אחוז אם לא יעשו צעדים להפוך את העיר לאטרקטיבית יותר ליהודים". לדברי קמחי, 70 אחוזים מתושבי העיר הערבים היגרו אליה אחרי 67' מהר חברון, בימי האופוריה של טרום האינתיפאדה הראשונה.

"אני זוכר את העיר המנדטורית המאוחדת כילד, וכמובן גם את הימים שעד האינתיפאדה", אומר קמחי. "אף אחד לא הבין את המשמעות של ההגירה הזאת לעיר. הערבים עשו עסקים עם היהודים, חיו ביחד, התחבקו והתנשקו, וערביי חברון והסביבה נהרו לעיר בשל כישוריהם כסוחרים. כשפרצה האינתיפאדה קיבלנו פתאום מציאות חדשה שבה יש בעיר המון תושבים חדשים שלא היו חלק מאוכלוסיית ירושלים המקורית".

ההזנחה ארוכת השנים של מחנות פליטים כמו שועפאט או של כפרים כדוגמת סילוואן יצרה קִני צרעות מקומיים שמחזקים את תחושת הביתור דה-פקטו של העיר. "אני כירושלמי גאה לא מפחד להסתובב בכל מקום במזרח העיר, ובטוח שבתל אביב יש יותר תקיפות מבירושלים למרות הכול", אומר קמחי. "העיר אחת, הגם שהיא שונה מאוד. גם דרום תל אביב וצפונה מנוכרות, ובכל זאת זו אותה תשתית, אותם כבישים, אותה צנרת. המון ישראלים מגיעים למזרח העיר, אולי לא לכל שכונה, אבל בהחלט ממלאים את העיר העתיקה ללא חשש".

חאלד אבו-טועמה מציין שגם רבים מערביי העיר לא נכנסים לשכונות מסוימות. "אני אומר לך בביטחון שעשרות אלפי ערבים לא נכנסים לסילוואן ולשועפאט. זה סלמס, אין מה לחפש שם. אלה מקומות שמדינת ישראל נעדרת מהם. בהתחלה לא אוכפים חוקי תכנון ובנייה, לאחר מכן האוכלוסיה החזקה עוזבת כי המקום נראה על הפנים ובאה אוכלוסיה חלשה, וככה נוצרה סילוואן. זה שטח הפקר. לעומת זאת, לך לבית-חנינא ותראה שהמון יהודים עושים שם קניות קבוע".

לדברי ד"ר קמחי, שיפור התשתיות בידי ישראל עשוי להביא לשינוי בגישת התושבים הערבים, בעיקר ילידי 40 השנים האחרונות, שממילא מכירים את ישראל ואת התרבות הישראלית ולא מעוניינים להגיע למציאות של עימותים ונתק. "הם רגילים לישראל, הם רגילים לישראליות, והם מרגישים היום די חופשיים לנוע בכל הארץ, לגור בכל מקום שהם רוצים, ללמוד בכל מקום שהם רוצים. זה נותן את אותותיו, ומה שמפריע הוא הפערים. היום אין רשות פלשתינית, ודווקא המנהיגות הדתית, שתומכת בחמאס, עשויה באופן פרדוקסלי להוביל לשינוי. הם רואים את השפעת החרדים על העירייה והם רוצים גם. ייתכן שהרצון שלהם להשפיע לטובת האוכלוסיה דווקא יגרום להם לוותר על החרמת המדינה לטובת חיזוק השירותים של האוכלוסיה הערבית בעיר".

כשמדברים על עתידה של ירושלים, מזכיר אבו-טועמה, אין בעצם אוכלוסיה מזרח-ירושלמית אחידה. "לא רק ש-70 אחוז הם חברונים, חלק גדול מהמשכילים, כמו עורכי הדין והרופאים, הם ערבים ישראלים מהצפון שבאו לגור ולמצוא עבודה בירושלים. הניסיון לראות פה קהילה אחת עם רצון משותף נובע מדמיון עיתונאי. כל שכונה היא שונה, כל כפר הוא שונה. יש פה בדווים מג'בל-מוכבר, ערבים מהגליל, עירוניים, כפריים, חברונים. הכול. מה שישראל צריכה לעשות זה להחליט אם השכונות המזרח-ירושלמיות הן חלק מישראל באמת או רק בהצהרות. אם ההזנחה תימשך יבואו מדינות בעולם, והן כבר עושות את זה, ויאמרו: רבותיי, אם אתם לא רוצים, תנו את זה למישהו אחר. אם סילוואן נראית כמו מחנה פליטים בשכם, הבעיה היא של ישראל".

זיאד דוויאת רוצה שילדיו יהיו רופאים ויחיו בשלום ובביטחון. בין לבין הוא שמח שילדי הכפר רואים את הניידת של מד"א, ורואים שיש מי שחושב גם עליהם. "דע לך שזה עושה המון. זה החינוך הכי טוב לשלום ולדו-קיום".