משאלה אחת קדימה

עוד לפני שמרגלית מתפנה לספר לנו על הצלחת המוצר הנלווה, חשוב לו לגונן כלביאה על גוריה על הפילוסופיה העומדת מאחורי תוכנת המומחה, והבינה המלאכותית בכלל: "תראה, זה רק עניין של זמן עד שהבינה המלאכותית תחליף את הרופאים".

את זה אמרת גם לפני 30 שנה.

"נכון, וזה יקרה. העולם של היום רץ קדימה במהירויות מטורפות. ההתפתחות היא לא הדרגתית-ליניארית, אלא אקספוננציאלית. המהירות גוברת מרגע לרגע. ממש כמו הסיפור על האיש שביקש מהמלך שייתן לו כמות כפולה של גרגירי אורז במשבצת השנייה של לוח השח-מט וכמות כפולה מהשנייה במשבצת השלישית. בהתחלה העולם שלנו היה איטי. מאוד איטי. עד לנקודת זמן מסוימת, מי שנולד בכפר מסוים גם מת שם; מבלי לצאת מהמקום ומבלי לדעת מה נמצא מחוץ לטריטוריה שלו. היום אנחנו חיים בעידן מסחרר. חידושים והמצאות מלפני כמה חודשים נחשבים למיושנים. הבן הצעיר שלי בז לפייסבוק. 'הוא מיושן, כי אני מכיר את זה כבר מהילדוּת שלי', הוא אומר".

מתי הייתה נקודת התפנית, שממנה הכל התחיל לרוץ במהירות מסחררת?

"בשנת 1750 - תחילת הטכנולוגיה המדעית. נכון, בימינו בינה המלאכותית עוד לא החליפה לגמרי את הרופא. אבל זה קרוב, קרוב מאוד. גם אם זה ייקח עוד 30 שנה או 50 שנה. וייתכן שעוד הרבה קודם לכן. להיות רופא אמיתי זה לא לעשות רק אנאליזה: יש לך א + ב+ ג אז יש לך שפעת; זה גם לקרוא את הסיפור היותר רחב, הכי רחב, של הגוף. דמיין לעצמך שהמחשב שלך לא רק יעשה את האנאליזה הרגילה של הרופאים, אלא גם יהיו בגוף שלך סנסורים, שלוחות מידע של המחשב החיצוני, והמחשב החיצוני יקבל נתונים מהסנסורים הפנימיים: היום ריכוז המלח ירד כאן; היום לחץ הדם עלה. עכשיו לךְ עוד שלב קדימה: לאחר שהמחשב החיצוני יעבד את הנתונים הוא יחזיר הוראות לסנסורים אחרים שנמצאים אצלך בגוף ושתפקידם לטפטף תרופות במינון מדויק במקומות שונים, על-פי אותה אנאליזה רפואית שהמחשב ביצע".

ואתה מוכן להעביר את כל האחריות הזאת ליצור לא-אנושי, נטול אינטואיציות מקצועיות?

"אני חושב שאתה מעביר היום את האחריות הזו יותר ויותר, למשל בנושא אחר של חיים ומוות: אתה סומך היום בטיסות על מכשירי הטיִס והניווט, ובדרך ליַיתר את תפקידו של הטייס. כך יקרה גם ברפואה. כבר כיום יש פרס של 10 מיליון דולר לקבוצה הראשונה שתוציא אפליקציה לסמרטפון שייתן למשתמש הצעה רפואית טובה יותר מצוות של עשרה רופאים שונים. חד וחלק: זה רק עניין של זמן".

עם כל הכבוד לבינה המלאכותית, 'אלדין', כנזכר לעיל, מכרה בשנתה הראשונה לא כל כך את תוכנות הבינה המלאכותית, אלא בעיקר את מה שבא כמוצר משלים להגן על אותן תוכנות מפני גנבות. "מוצר ההגנה הראשון לתוכנות בעולם היה שלנו", אומר מרגלית ומוסיף "קצת אחרינו יצאו מוצרי הגנה דומים גם בגרמניה ובארה"ב".

איך קרה ש'אלדין' הקטנה והצעירה הוציאה דבר שלא קיים עד אז בשוק העולמי?

"איך קרה שפייסבוק עשתה את מה שלא חשבה לעשות גוגל? איך קרה שגוגל עשתה את מה שלא חשבה לעשות מיקרוסופט? איך קרה שמיקרוסופט עשתה את מה שלא חשבה לעשות IBM? זה משגע את האימפריות הקודמות, אבל זה תמיד חוזר על עצמו כמו שעון שוויצרי בעידן המחוגים: האימפריות שוכבות מדושנות על זרי הדפנה ופתאום מגיע הבחור הצעיר, הרעב, המתריס, המתחצף, המהפכן ואומר עכשיו אני הולך לעשות את זה. וזה קורה כי מי שכבש את ההר מאבד את ההשראה ואת הרעב. הוא כבר מקובע וקצת כבד".

ויש למרגלית עוד שני הסברים למה זה קרה באותה עת ולמה דווקא בישראל: "הטיימינג היה מדויק. המחשב הביתי הראשון של IBM יצא ב-82'; אפל הקדימה אותה בשנתיים. ולמה דווקא חברה ישראלית? כי בעוד בארה"ב נפח המשתמשים הפיראטיים בתוכנות עמד, משוער, על 25 אחוז, בישראל העריכו את המשתמשים הפיראטיים ב-85 אחוז. השם הנרדף שלנו בעולם היה אז one diskette country. אם זה לא הייתי אני, זה היה מישהו אחר".

כך או אחרת, באותה עת הסתובבה בבת-ים, עיר ילדותו של מרגלית, חבורה קטנה של אנשי חינוך, שעל מצחם חרושים תלמים של מבוכה. מה קורה כאן? איך זה שינקי מרגלית - בחור חכם, אין חולק על כך - הקים חברה שמתחילה להתבלט בארץ. למה התמיהה הגדולה, אתם שואלים? מסיבה פשוטה: ינקי מרגלית שבר את השיטה. הכלל של "ילד, אם לא תלמד ולא תוציא בגרות טובה - לא תצליח בחיים", לא עבד הפעם. והשמועה הזו הגיעה גם חדר המורים בתיכון מקיף חשמונאים בבת-ים וגם לזו של אורט מיטראני חולון: התלמיד לשעבר שלנו, הטראבל מייקר שעף באמצע המסלול מתיכון לתיכון, ולא סיים את הבגרות אפילו לא באורט, הלא-מדי-בררני, המציא משהו במחשבים - והצליח. איך יכול לקרות דבר שכזה?

ינקי, איך באמת?

"אין לי תשובה אחת טובה לכך. אולי משום שחיפשתי בבית-הספר ידע ולא למידה למבחנים לטובת ציונים, אולי משום שאני נון-קונפורמיסט ואולי משום שאני שונא מסגרות".

ואולי משום שהוא לא אוהב להיות כפיף להנחיות של אחרים. מרגלית סיפר במהלך הראיון על רגע מכונן בחייו: "תמיד הייתי טוב במחשבים. כשהשתחררתי מהצבא - ולמרות שלא הייתה לי בגרות ולא הלכתי ללמוד באוניברסיטה - היו לי כל מיני הצעות עבודה בתיקון מחשבים וכיוצ"ב. אבל אני החלטתי שאני לא אעבוד בשביל אחרים, אני אהיה עצמאי. החלטתי ללכת לפתוח תיק במס הכנסה. כולם הזהירו אותי שאני עושה את השטות של החיים שלי, שאין ממנה דרך חזרה. ולמרות זאת יום אחד צעדתי רגלית לבית שרחוב יפת 42 ביפו - אל משרד מס הכנסה. אני לא אשכח איך כל האזהרות הללו גרמו לי להרגיש באותה צעדה את דפיקות הלב שלי. ממש כך. כשהגעתי אל הפקיד, גם הוא שאל אותי 'תגיד, בחור, בשביל מה אתה עושה את זה?' תופי הלב הִכו ביתר חוזקה. ולמרות זאת התעקשתי להיות עצמאי".

מרגלית יחזור מאוחר יותר בשיחתנו אל דפוס אישיות זה שלו, כדבר שהשפיע על החלטה גורלית אחרת שלו רק לפני שלוש שנים.

אבל בינתיים ה-HASP נמכר כמו לחמניות טריות אחרי הפסח. בהתחלה רק בישראל. "התחלנו לשווק את המוצר שלנו באמצע שנות ה-80 שהיה עידן שיווקי אחר. בתקופה ההיא בהתחלה מכרת לטריטוריה הגיאוגרפית שסביבך ורק כשהתבססת התחלת לשווק לייצוא. זה קרה כי ב-85' לא רק שלא היה אינטרנט, גם לא היה מכשיר פקס. רק ב-87' הכנסתי לראשונה מכשיר פקס למשרד".

איך עובדים בלי פקס?

"שולחים מכתבים ואם אתה רוצה לעבוד מהר יותר אתה הולך למשרד באלנבי, שהיה שם טלפרינטר ושם יכולת לקבל ולשלוח טלקסים".

התחנה המשמעותית הבאה של אלדין הייתה ב-93' - הנפקה של החברה בנאסד"ק. "היום זה נשמע הזוי", אומר מרגלית. "היו לנו אז מכירות בסדר גודל של ארבעה מיליון דולר בסך-הכל. היום לא היו נותנים לנו להתקרב לוול-סטריט. גם נאסד"ק השתנתה הרבה מאז. אבל מצאנו חתמים ועשינו את הקפיצה החשובה הזו".

למה בעצם לא חשבת לבסס קצת יותר את החברה לפני היציאה להנפקה?

"כי ראינו בהנפקה מנוף למכירות בארה"ב. היה לנו משרד קטן ומצ'וקמק בארה"ב ורצינו לקבל לגיטימציה. וזה עבד. באמת ההנפקה הייתה פתח להגדלת המכירות".

נאסד"ק היא גם דרך טובה וקצרה להגביה את ערימת המזומנים של החברַה, שלא באמצעות מכירת מוצרים.

"הכלל הזה לא היה תקף באלדין. להבדיל מהרבה חברות היי-טק אחרות, רוב הכסף שהיה בידי אלדין לאורך כל השנים היה כסף שבא ממכירות ולא מהנפקות. ב-93' גייסנו שבעה מיליון דולר וב-2005 גייסנו 40 מיליון דולר. ב-2008, ערב המשבר, החברה שלנו החזיקה מזומנים בהיקף של 100 מיליון דולר. כמו-כן, לאורך כל השנים אלדין, להוציא רבעון אחד אולי, הייתה רווחית. לא היינו חברת אבק. היינו תעשיה קלאסית שמעסיקה 600 עובדים בעשר מדינות בעולם ושמייצרת מוצרים ומוכרת אותם ב-40 מדינות ברחבי העולם".

ולמרות זאת פורסמה עליך ביקורת שלא עשית נפלאות למשקיעים.

"אפשר לתאר את סיפור המנייה של אלדין בכל מיני צורות. אלדין נכנסה ב-93' לנאסד"ק עם שווי שוק של 30 מיליון דולר. ערב המשבר של שנת 2000 עמדנו על ערך של חצי מיליארד דולר וערב המשבר של 2008 על 300 מיליון דולר. מי שנכנס ביום ההנפקה ויצא ביום שמכרנו את החברה הכפיל את ההשקעה שלו פי ארבעה או חמישה במשך 15 שנה. זה רע? נכון שהיו, כמו תמיד, כאלה שנכנסו בנקודות שיא ויצאו בנקודות שפל. הם באמת הפסידו וסביר להניח שהם לא היו שבעי רצון. והיו גם מצבים הפוכים. ככה זה תמיד בשוק ההון".

מרגלית מעיד על עצמו שהוא נון-קונפורמיסט, אחד ששוחה נגד הזרם. יש עובדה אחת - יותר מכל דבר אחר ברזומה שלו - המעידה על כך שהבחור אכן יוצא דופן בקרב יזמי ההיי-טק. ינקי מרגלית מעולם לא חיפש לעשות אקזיט. להפך, בהמשך נשמע ממנו ביקורת חריפה על מנטליות זו של יזם ההיי-טק הישראלי המצוי. אם בו היה תלוי הדבר הרי שעד עצם היום הזה - על מה אני מדבר? עד הפנסיה! - הוא היה מגיע בכל בוקר להחתים כרטיס עובד במשרדי אלדין. אלא שקרן וקטור קפיטל מסן פרנסיסקו, המנהלת נכסים בהיקף של יותר מ-2 מיליארד דולר, שמה עינה על החברה הישראלית. זה לא היה מקרי.

באמצע שנות ה-90 הפכה אלדין לחברה השלישית בגודלה בעולם בתחומה. ובהמשך רכשה שתי חברות מתחרות (חברת פאסט הגרמנית, וחברת התוכנה האמריקנית גלנקו אינג'ינירינג) בעקבות הרכישה הפכה אלדין לחברה השנייה בתחומה בעולם.

לאחר פקיעת בועת הדוט-קום, בדצמבר 2002 הידרדרה מניית אלדין לשפל של דולר אחד. ודווקא אז מי שרכש את מניות אלדין עשה את עסקת חייו. שכן, מרגלית, שעמד בפני מבחן קריטי, בחר להתמודד עם המשבר שאיים על קיום החברה בדרך של פריצה קדימה: אלדין החלה לפתח קו מוצרים שני של פתרונות לאבטחת מידע. עסקי החברה החלו להשתפר ומניית החברה נסקה בתוך פחות משנתיים למחיר שיא של 28 דולר. אלדין הפכה לחברה הגדולה בעולם בתחום הגנת תוכנה, עם נתח שוק של כ-40%.

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 חלה האטה בעסקי החברה והיא פרסמה אזהרת רווח שהביאה לקריסת מניות החברה למחיר של 7 דולר. קרן וקטור קפיטל החלה לרכוש את מניות החברה במטרה להשתלט על אלדין, במה שנקרא בעולם העסקים - השתלטות עוינת; זאת כדי למזג אותה עם המתחרה העיקרית שלה, חברת SafeNet.

מרגלית נאבק נגד מגמה זו, אך לא יכול לה. מול עיניו הפעורות מתדהמה נכבשה ב-2009 חברתו בידי הקרן הזרה במחיר של 160 מיליון דולר, ולמעשה חוסלה.

זר נכנס לביתך ומגרש אותך? איך קורה דבר כזה?

"זה כבר לא היה רק הבית שלי. בהיי-טק קיים תהליך מתמשך של דילול מניות. ערב המכירה המניות שלי ושל אח שלי ביחד עמדו על כ-20 אחוז בלבד ממניות החברה, ואילו קרן 'וקטור' כבר החזיקה 14.5 אחוזים. כלומר, יותר ממני אישית".

אולי אין לך מספיק קילר אינסטינקט? אתה רואה את מארק צוקרברג נקלע למצב כזה?

"צוקרברג הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. הוא גדל בצורה כל כך גדולה ומהירה וכמעט בלא צורך בהשקעה, שהוא לא היה צריך לדלל את עצמו כמו שאני דיללתי את עצמי".

ואז, אחרי פסק זמן ארוך, יחסית, של מחשבה, הוסיף מרגלית: "אבל אתה יודע מה, אני מוכן להתוודות - וזה וידוי עיתונאי ראשון שלי בנושא זה מאז שנזרקתי מאלדין - כן, הייתי תמים. לא שמעתי לעצות של עורכי הדין שלי בתקופה שהפכתי את אלדין לחברה ציבורית. באותו זמן הם לחצו עליי לשתול מה שנקרא 'גלולות רעל' בחברה. כלומר, לייצר מנגנוניי הגנה אישיים בחברה שיגנו עליי ביום סגריר. שאי-אפשר יהיה לפטר אותי איקס שנים, או במצב של פיטורים שאני אקבל סכום אסטרונומי שיוציא למשקיעים את החשק לעשות לי את זה. סוג של גלולת רעל כזו העבירו בגוגל לאחרונה: החלטה שמקנה להם שליטה של 58 אחוזים בכל מקרה בחברה. אבל אני, אולי עם תפיסת עולם נאיבית של ילד, סירבתי לקבל את ההצעות הללו. יותר מזה: אמרתי לעורכי הדין שלי שאם יגיע יום שהמשקיעים שלי, שהם בעצם השותפים שלי, לא ירצו אותי, יחשבו שאני מנכ"ל לא מספיק טוב, אני לא אאנוס את עצמי עליהם".

אתה נשמע מצטער על כך שלא קיבלת את העצה הזו.

"כן ולא. או יותר נכון - בתקופת ההשתלטות העוינת באמת הצטערתי, אבל היום אני רואה את הברכה במה שקרה. בזמן שלא קיבלתי את העצה להטמין גלולות הרעל, היה קשה לי לדמיין מציאות שבה המנייה יורדת ומישהו מבחוץ מגיע, אוסף רכישות ופתאום פונה אל המשקיעים ואומר להם היי, אני רוצה לקנות את המניות שלכם במחיר שהוא קצת יותר גבוה ממחיר השוק; ושאני - בעל מניות מיעוט - פשוט נזרק החוצה מהחברה שהקמתי ושהשקעתי בה 24 שנים מחיי. אבל ברמה האישית, המשפחתית, היום אני רואה את הברכה שבתוצאה. בכל בוקר אני קם לעולם לימוד אחר. התשוקה שלי לידע לא דעכה מעולם. אני חורש את הוויקיפדיה בשקדנות אין-קץ; נכנס לאתרים של טובי האוניברסיטאות בעולם: ייל, MIT, אוקספורד, מאזין וצופה בהרצאות שמועברות במלואן באתרים שלהם. יש לי פנאי להיות נוכח אינטנסיבית בבית, להיות נוכח בחיים של אשתי וחמשת הילדים שלי. מתי זה קרה לי בימי אלדין?"

מרגלית ואשתו (מנישואים שניים) אלינור, גרים ברחוב שקט ברמת-חן, שבו ניצבים זה לצד זה בתים נובו-רישיים מנקרי עיניים ובתים פשוטים, יחסית. ביתם של מרגלית שייך לקטגוריה השנייה. רק המערכת הממוחשבת החכמה שבבית, להפעלת מכשירי החשמל, מבדילה בין הבית הזה לכל בית אחר של מצליחן, בקנה מידה שכונתי, שכל אחד מאיתנו מכיר. הצעצועים הפזורים בסלון והשייכים לתינוקת - הזוחלת בסמוך ונאבקת איתי, בעקשנות גנטית שירשה מאביה, על תשומת ליבו של המרואיין - רק מעצימים את תחושת הפשטות של הבית.

"הכסף לא מניע אותי; אף פעם הוא לא הניע אותי", אומר מרגלית. "אם הכסף היה מניע אותי הייתי יוצא מאלדין עם הרבה יותר מזומנים; גם בתקופות שיא בהן הייתי יכול למכור את החברה ברווח גבוה מאוד, ואפילו בתקופת ההשתלטות העוינת של וקטור. בסופו של דבר הם קנו אותנו במחיר של 11.5 דולר למנייה. קודם לכן הם היו מוכנים לשלם לנו 13.5 ואפילו 14.5 דולר למנייה ואני הובלתי התנגדות להצעות הללו. אבל אפילו בימים שהיה ברור שהקרב הוכרע, יכולתי לפעול בצורה אחרת ולהרוויח הרבה יותר כסף. וקטור הציעו לי שאשתף איתם פעולה ואקבל על כך בונוס משמעותי יותר, אבל לא הייתי מוכן".

כמה יותר?

"לא משנה. אבל לא הייתי מוכן לשתף פעולה עם הקו הזה".

מה השתלט על הרציונל שלך באותו רגע - הרגש? האגו? הפגיעוּת?

"הילד שהלך לרחוב יפת 42 ביפו לפתוח תיק במס הכנסה, מתוך החלטה שהוא לא יעשה מה שאחרים אומרים לו לעשות, אלא שהוא יעשה את מה שהוא רוצה לעשות ומבין שנכון לעשות".

זה באמת לא בוגר. אם אחטוף את התינוקת שלך לא תנהל איתי מו"מ?

"אני לא בטוח שהיום הייתי נוהג באותה דרך. לא בגלל התינוקת - אלדין במקרה זה - כי היה ברור לי שלמרות כל הדיבורים היפים שלהם הם הולכים לחסל את החברה, אלא בגלל העובדים שלי. אם הייתי משתף פעולה עם וקטור, כמו שהם רצו, סביר להניח שהייתי יכול להוציא יותר עבוד העובדים המסורים שעבדו איתי שנים רבות. והמחשבה על כך באמת מייסרת אותי".

אבל מרגלית מתייסר גם מדברים אחרים - ממצב ההיי-טק כיום בארץ. "יש פה יופי של יזמות ואנרגיות ויצירתיות, אלא שברמה הלאומית ההיי-טק לא בר-קיימא. כמעט ואין כאן חשיבה של תעשיית היי-טק שנבנית על-מנת להישאר. מה שמניע חלק גדול מאוד מרוח היזמות כאן זו גישת האקזיט - לייצר משהו חדשני וטוב, למכור ולהרוויח".

מה רע בזה?

"כי זה לא היי-טק - זה מִקסם של היי-טק. זיקוק דינור. משהו חולף. מה שמנחה אותי בשנים האחרונות זה ניסיון לדאוג שתהיה פה תעשיית היי-טק חיה ובועטת, שורשית וקבועה גם בעוד 20 שנה, כדי שלילדים שלי יהיה לאן לגדול. אחרת הם לא יהיו פה".

אבל בשורה התחתונה מצבה הכלכלי המצוין של ישראל ביחס לעולם, הוא תוצאה של ההיי-טק המקומי, לא?

"עד תחילת שנות ה-2000 כששאלו אותי את השאלה הזו עניתי שהפריחה הכלכלית של ישראל היא תוצאה של שני דברים. הדבר הראשון: הסכם אוסלו ב-94'. שכן מאז היחס לישראל ולמוצרים שלה השתנה בעולם מן הקצה אל הקצה - הגיעו משקיעים רבים, הבורסה זינקה; ודבר שני זה באמת ההיי-טק. אבל אז התפוצצו שני דברים - גם בועת ההיי-טק וגם האוטובוסים ברחובות הערים. מאז אני חושב שהתשובה לכך היא שאנחנו מוחזקים ע"י האמריקנים. למרות שיש פרמטרים שאנחנו טובים בכלכלה מהאמריקנים, עדיין הם אלה שתומכים בנו כלכלית ולא להפך. בלעדיהם היה קשה לנו מאוד לשמור את הראש מעל המים.

"בנוסף, אני חושב שהרבה מההישגים שלנו הם דיבידנדים מהעבר. למשל פרסי הנובל, שאנחנו כל-כך מתגאים בהם, הם על תגליות מלפני עשרות שנים. היום ההישגים המדידים של התלמיד והסטודנט הישראלי לא טובים כמו פעם. ומשום שאנחנו גם מוחזקים על-ידי בעלי ברית וגם נהנים מפירות העבר אני חושש מאוד שאנחנו חיים על זמן שאול".

למרות הרצון לאקזיטים, ההיי-טק פורח ברגעים אלה ממש. זו לא רק התרפקות על פירות העבר.

"אני לא מסכים איתך. לא אם בוחנים את הדבר בראיית מאקרו, בראייה לאומית. ההיי-טק היא בועה מאוד-מאוד קטנה. אתה יודע כמה עובדים היום בהיי-טק? המספר האחרון ששמעתי הוא 60 אלף. כלומר, פחות מאחוז מהאוכלוסיה. קח את אותו אחוז ותראה מה קורה בו. מיעוט מקרב אותם אנשי היי-טק זו תעשיה של ממש: טבע, אמדוקס, צ'ק פוינט ועוד כמה בודדות. ואם היה תלוי בי גם אלדין הייתה באותה רשימה. לעומת זאת רובו ככולו של אותו אחוז פועל למען האקזיט: לייצר משהו ולמכור את החברה לאיזו קרן מבחוץ שתמזג את החברה עם חברת ענק שלה בסן-פרנסיסקו. ככה לא בונים חומה של תעשיית היי-טק ארוכת טווח".

כמה חברות מושרשות כמו אמדוקס וצ'ק פויינט ישראל צריכה כדי ליצור פה היי-טק אמיתי?

"מאתיים, או לפחות מאה. אבל זה לא מספיק. צריך שהחינוך למדע ולטכנולוגיה יקבל מכסה כפולה ממה שהוא מקבל כיום. בינתיים המגמה היא הפוכה - רק מקצצים. אני גם חולם על כך שנעודד צעירים מכל העולם לבוא, ללמוד ולעבוד כאן אצלנו בתחום הזה. זה לא יהיה על חשבון הילדים שלנו, בדיוק ההפך - זה יגדיל את עוגת ההיי-טק שכולם ייהנו ממנה. אבל כדי שזה יקרה וכדי שתצמח כאן תעשיית היי-טק של ממש צריך שתיווצר כאן אווירה תומכת היי-טק; בכל הקשור לתשתיות, תחבורה ותרבות. עובדי היי-טק צריכים סביבה תרבותית תומכת. בכל מקום בעולם שיש ריכוז מאסיבי של תעשיית היי-טק אתה רואה מסביב תיאטראות טובות, מסעדות טובות, פאבים טובים ומקומות בילוי איכותיים. וללא הפסקה. לא סתם ההיי-טק המוביל בעולם נמצא בסן פרנסיסקו ולא בטהרן".

אתה יודע, זו אטמוספרה תרבותית שלא מתאימה לכל המגזרים. למשל המגזר החרדי,שעובר במספר השנים האחרונות מהפכה שקטה של כניסה הולכת וגדלה לעולם העבודה - כולל ההיי-טק.

"אבל זו הנוסחה העולמית. לגבי החרדים זה באמת תהליך מבורך והלוואי שזה יתעצם. מה יקרה אם וכאשר החרדים יהיו נתח משמעותי בהיי-טק הישראלי? אני מאמין שיקרו שני דברים - שני קווים שילכו אחד לקראת השני: סביבת ההיי-טק הטיפוסית לא תהיה בדיוק כפי שתיארתי אותה, אבל מצד שני החרדים עצמם לא יהיו אותם חרדים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום; לא רק תעסוקתית - אלא גם תרבותית".

כיום מרגלית לא רק לומד ומקדיש זמן למשפחתו אלא גם גויס להיות יו"ר הקבוצה הישראלית של "ספייס איי. אל" - ששואפת להנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח.

"הכל נולד מתחרות עולמית שהכריזה גוגל. המנצחת בתחרות תהיה הנבחרת שתנחית בשלום רכב לא מאויש על פני הירח. על רובוט של החללית יהיה לנוע מרחק של 500 מטרים לפחות ולשלוח תמונות של הנחיתה בחזרה לכדור הארץ. כל ממשלה יכולה לעזור לנבחרת שלה במימון של עד 10 אחוז בלבד מעלות הפרויקט, שמגיעה לכ-25 מילון דולר לכל נבחרת. לפני כחודש פנו אליי בבקשה שאתנדב להיות היו"ר של הקבוצה הישראלית. נעניתי בשמחה להצעה. כרגע גייסנו כבר כ-10 מיליון דולר. מלהיב לראות איך כולם נרתמים לעזור: מכון ויצמן, אלביט, מב"ת (חטיבת החלל של התעשיה האוירית) ועוד. כרגע גם יש לנו 150 מתנדבים. הפרויקט הזה יכול להיות מנוף עצום ליצירת עניין בקרב הנוער לטכנולוגיה".

אתה לא מגזים קצת?

"ממש לא. כששאלו את ג'ון פ' קנדי למה חשוב לו כל-כך להנחית את האסטרונאוט הראשון על הירח הוא ענה 'כי זה קשה'. והקושי הזה יצר, בעקבות הצלחת אפולו, נהירה עצומה של הנוער האמריקני ללמוד את מקצועות הטכנולוגיה. לאחר שהנבחרת הישראלית תזכה בתחרות הזו ותציב את דגל המדינה על הירח - לראשונה מאז נחיתת האמריקנים והסובייטים - אני משוכנע לחלוטין שהנוער הישראלי יעבור את אותו תהליך בדיוק שעבר הנוער האמריקני, לאחר שראה את ניל ארמסטרונג צועד על הירח. אין השראה גדולה יותר ללימוד ההיי-טק יותר מאשר אם בני הנוער יישבו מול ערוץ 2 ויצפו בlive- בשידור של נחיתת החללית הראשונה של ישראל על הירח. ניתן בכלל להשוות את זה להשראה שהנוער מקבל כיום מצפייה ב'הישרדות' או ב'האח הגדול'?

"אגב, אני מתחייב שאם מישהו מהקוראים שלכם, או אחר, ידאג לספק לנו ספר תורה - אני אחראי לכך שהרובוט שלנו ייצא לאדמת הירח לא רק עם דגל ישראל כי אם גם עם ספר התורה".

מתי אתה צופה שהחללית הישראלית הראשונה תנחת על הירח?

"אם הכל יעבוד לפי התוכנית, זה יקרה עד 2014".