היא נושמת עצמאית, היא ממש מלכה

השירה נחשבת אומנם למלכת האומנויות, אך בישראל אין לה מעמד עצמאי. במקום זאת היא כרוכה בפרוזה, בקשר גורדי שכותרתו ספרות. אפילו משרד התרבות והספורט בכבודו ובעצמו, אינו מבחין בין שתי האומנויות ומאגד אותן יחד. במינהל התרבות שבמשרד, קיימת המחלקה לספרות, ובמועצה הציבורית לתרבות ואמנות קיים המדור לספרות. זאת, על-אף שמשוררי ישראל מנהלים אורח חיים תרבותי עצמאי, מנותק למדי מאחיהם הסופרים. קיימים יותר אירועי תרבות המוקדשים לשירה גרידא, מאשר אירועים המכנסים פיוט ופרוזה. קיימות קבוצות משוררים, סדנאות שירה, כתבי עת פואטיים ועוד מגוון התאגדויות ופעילויות ייחודי לחלוטין לשירה. בשדה המעשי, רב המבדיל בין השירה לבין הפרוזה מן המשותף.

אגודת הסופרים העברים נקראת כך, על-אף שמקימיה ובראשם ביאליק היו משוררים, ועל-אף העובדה שרוב חבריה כיום הם משוררים. משכנה של האגודה נקרא בית הסופר. יאמר מי שיאמר, כי אם המשוררים לא מבחינים עצמם מהסופרים, מה להם כי ילינו על אחרים הכורכים את השירה עם הפרוזה. התשובה היא שענייני לשון וכינוי בנפרד, וענייני מעמד ותקציב בנפרד. לעניין הלשון, במילון אבן שושן מוגדר סופר כ"כּוֹתֵב דִּבְרֵי סִפְרוּת: מְשׁוֹרֵר, מְסַפֵּר, מַחֲזַאי, מַסַּאי וְכַדּוֹמֶה", וספרות מוגדרת כ"כְּלַל הַיְּצִירוֹת בִּכְתָב וּבִדְפוּס (וְכֵן הַיְּצִירָה הָעֲמָמִית הַנִּמְסֶרֶת בְּעַל פֶּה מִדּוֹר לְדוֹר)".

דיוננו אומנם פרקטי ולא לשוני-תיאורטי, אך גם מהבחינה העיונית ברור, שהשירה והפרוזה הן אומנויות שונות זו מזו. זאת, ממש כמו שהציור והפיסול שונים זה מזה. אמת נכון הדבר, שההבדל בין פיוט לבין פרוזה אינו תמיד קל להסבר. אינספור קולמוֹסי מומחים נשתברו על הסוגייה. אך עובדה זו אינה גורעת מהצורך לאבחן בין שתי האומנויות - אולי אפילו להפך.

מוסיף אבן שושן ומגדיר את האומנות כ"יְצִירָה שֶׁשֻּׁקְּעוּ בָּהּ כִּשָּׁרוֹן רַב וְטַעַם מְעֻלֶּה; יְצִירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַנּוֹת אֶת הָרוֹאֶה אוֹ אֶת הַשּׁוֹמֵעַ וְלִגְרֹם לָהֶם חֲוָיָה אֶסְתֵּטִית: הַצִּיּוּר, הַפִּסּוּל, הַתֵּאַטְרוֹן, הָרִקּוּד, הַסִּפְרוּת, הַמּוּזִיקָה". אם לסכם את שתי ההגדרות של אבן שושן, הרי שהמחזאות היא בכלל ספרות, אך התיאטרון נפרד ממנה. פשיטא כי חרף ההגדרה הלשונית, לא יעלה לכרוך את המחזאות והפרוזה ביחד לצרכים מעשיים. ומדוע שנכרוך את השירה עם הפרוזה?!

קריאת המשוררים

תוצאתו המעשית של החיבור בין פרוזה לבין פיוט, קשה לאחרון. מבחינת הממסד הישראלי, איחודן של השירה והפרוזה תחת הכותרת "ספרות", גרם להזנחתה המתמשכת של השירה. כך נעשה במערכת החינוך - עד מצב בו הפואטיקה מועברת לתלמידים במשורה דקיקה. וכך נעשה מבחינת תקציבי משרד התרבות והקרנות השונות: בחלוקת העוגה, ספירתן של השתיים כאחת הקטינה באופן טבעי את חלקן (כיום כאחוז וחצי מכלל תקציב מינהל התרבות). ובחלוקה הפנימית בתוך תקציב הספרות, ניזוקה השירה פעם שנייה.

אומנם הפרוזה מועדפת על-ידי הקורא הישראלי, וניתן לראות בהעדפה זו סיבה מוצדקת לאפליה התקציבית הקשה. לשיטתנו, המסקנה צריכה להיות הפוכה. אפליה מתקנת מבצעים לטובת החלש, ולא לטובת החזק. הפרוזה רווחית - ולעתים רווחית עד מאוד, בניגוד לשירה שאין רואים ממנה כסף. לפרוזה יש לסייע כמובן, אך לשירה יש לסייע שבעתיים בשל היותה מוחלשת. הנה כי כן, התלונה קיימת - ובצדק, וכמוה הדרישה לשינוי.

בעקבות הצעת חוק השירה העברית ובעקבות כינוס המשוררים 2012 שנערך בכנסת, עולה באופן ברור קריאתם של המשוררים להעניק לשירה מעמד עצמאי ונפרד מהפרוזה. גם מבחינת מעמד פורמאלי - באמצעות הקמת מועצה לאומית לשירה עברית, וגם מבחינת מעמד כלכלי - באמצעות תקציבים ייחודיים לשירה בתוך תקציב התרבות. זאת, כדי שהשירה תוכל לא רק להיות מלכה, אלא גם לנשום עצמאית.