"הפגנו חולשה, ואת החלשים מכים"

כישראלים, אנחנו יודעים להתעלם מהחטוטרת, שצומחת לתפארה על גבנו, וללעוג לזו שעל אחרים. כך היה כשהכוחות המזוינים האמריקניים נטשו את דרום-מזרח אסיה, כשהם נכשלו במבצע החילוץ של בני הערובה מטהרן ובעוד הרבה מקרים. שמעתי גם את הלגלוג של "מביני-דבר" דוברי-עברית על התגובה האמריקנית לאירועי אחד-עשר בספטמבר.

אין - כידוע - כמו שמחה לאיד.

אירוע הטרור הנורא בבית-הספר בבסלן שבצפון אוסטיה שבקווקז הצטרף לכישלון הרוסי הנורא בהשתלטות על המחבלים הצ'צ'ניים, שלקחו את בני הערובה בתיאטרון במוסקבה (אוקטובר 2002). אלו רק חוליות נוספת בשקיעת העוצמה של הצבא הרוסי - שגילויה הפומביים החלו, כנראה, להיראות מהפלישה הסובייטית לאפגניסטן בסוף 1979.

התמוטטות האימפריה הסובייטית הותירה את רוסיה כשהיא שולטת על שטחים רבים, מגווני אוכלוסין, שחלקם מוסלמי. עתה משלמת רוסיה על היחסים הקשים - זה כמה מאות שנים - בין השלטון הרוסי לבין המוסלמי, ואין שלטון מרכזי אימתני, שיכבוש את המרי. יחסי הרוסים עם הטריטוריות השונות תחת שלטונם היו והנם יחסי ניצול. אך זו - אם תרשו לי - אינה הסיבה לטרור, אלא תירוץ. מאחורי הטרור נמצא ארגון, ונמצאים משאבים שהשיג הארגון.

יש משהו פתטי בכך, שרוסיה הנה קרבן לטרור. השלטון הסובייטי הפיץ במרץ את נגיף הטרור בכל העולם במסגרת מלחמתו ב"קפיטליזם". הקג"ב הפעיל מוסדות רבים בברית-המועצות ובאירופה המזרחית, שהכשירו פעילי טרור, אימנו אותם, וציידו אותם. אחד ממוטביהם השמנים היו, כמובן, הפלשתינים, אך לא רק הם.

אינסטינקטים בריאים

עכשיו נאבקת רוסיה בטרור מוסלמי, שמופנה אליה - וייתכן, כי אכן אוסמה בן-לאדן ואל-קאעידה נמצאים מאחורי הרצחנות חסרת הגבולות. לאן חותרים הטרוריסטים הצ'צ'ניים? האם יש קווים אדומים לפעולותיהם?

אלו שאלות קשות, שאינן קשורות ללוחמה בטרור הצ'צ'ני. אדרבא - ללא כל קשר לטענות הצ'צ'נים, על הרוסים להכחיד את הטרור - ואם לא יתערב האיחוד האירופי, הרוסים מסוגלים להילחם בטרור כהלכה; כלומר, ללא מעצורים כביכול-חוקיים, או מבלי להיתפס לצביעות של צדקנים.

יש ברוסיה - גם עכשיו - משהו נורמלי, המכשיר את הרוסים להילחם בטרור. יש בהם חוסן רב; הם מסוגלים לספוג מכות, ולא להגיב במקהלה של יללות; לדעת הקהל אין עדיין חשיבות בקבלת ההחלטות במוסקווה; התקשורת שם עדיין די מודרכת, ואינה פועלת נגד האינטרסים הלאומיים; והם יודעים לשנוא ולנקום. שבעים שנה של שלטון קומוניסטי לא סירסו את האינסטינקטים הבסיסיים של הרוסים. הם אינם לוקחים שבויים - ובעיקר, כאשר אלה טרוריסטים - ולבטח לא יסתבכו בהליכים משפטיים מסובכים בהדברת הטרור.

"הצבא האדום" קרס הרבה לפני ברית-המועצות. לצבא הרוסי, שקם מהריסותיו, יש עוד דרך רבה עד שיקנה את המקצועיות ואת הנחישות - כולל הקומנדו הרוסי, שצריך לשאת את הלוחמה בטרור. אין קיצורי-דרך.

אמנם, ניתן ללמוד מניסיונם של אחרים (שנצבר, כאמור, מסוף שנות השישים בלוחמה בטרור, שיזמה ברית-המועצות), אך חייבים לעבור את מרבית חבלי הלידה ואת הייסורים. התיאטרון במוסקבה ובית-הספר בבסלן הם, לצערי, ייסורי הסתגלות ושכר-לימוד, שכל קרבנות הטרור צריכים לשלם את מרביתו. חלק משכר הלימוד ניתן לחסוך באמצעות לימוד לקחים ובאמצעות שיתוף פעולה בין-לאומי. אין צורך להתנסות בכל.

אין לומדים בלי טעויות

גם אצלנו הלוחמה בטרור, שהגיעה להישגים די בינוניים, לא הייתה מסע ניצחון נקי מטעויות; ואזכיר רק את הפיגוע במעלות (מאי 1975), את הפיגוע בכביש החוף (מרס 1978) ואת חטיפת נחשון וקסמן (אוקטובר 1994). לצערי, איני בטוח, כי הלקח העיקרי - צריכים יחידה מתמחה בלוחמה בטרור, ואין להטיל את הנטל על חיילי חובה/מילואים בצה"ל - ברי לכל מקבלי ההחלטות.

לגרמנים הייתה חוויה קשה במשחקים האולימפיים במינכן 1972. דרך אגב, השבוע חל (לפי המניין הנוצרי) יום השנה לטבח בספורטאים הישראליים. אחרי הטראומה הגרמנים הקימו את היחידה ללוחמה בטרור (GSG-9), שאחד מהישגיה היה השתלטות על חוטפי מטוס "לופטהנזה" למוגדישו בירת סומליה (אוקטובר 1977).

היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור של משמר הגבול (ימ"ם) הוקמה עוד בשנת 1973, אך הופעלה רק פעם אחת נגד מחבלים, שהשתלטו על בני-ערובה - באירוע אוטובוס האמהות של קמ"ג בצומת ערוער (מרס 1988). לכן, איני מודאג מהכישלונות של הקומנדו הרוסי. אתחיל לדאוג אם ברוסיה - כמו אצלנו - יימנעו מהפקת לקחים, או ייכנסו לסחרור של מלחמות בין-ארגוניות.

ויתורים אינם משתלמים

יש משהו בריא מאוד בתגובה הרוסית לטרור בבסלן שבצפון אוסטיה.

הנשיא ולדימיר פוטין הסביר, "מדינתנו התגלתה כלא מוגנת לא ממערב ולא ממזרח. יכולנו לעשות יותר, יכולנו להיות יותר יעילים, אם היינו פועלים בצורה מתקדמת יותר ומקצועית יותר. צריך להודות שלא הבנו את המורכבות והמסוכנות של המצב בבסלן, מצב שהתפתח בתוך מדינתנו שלנו - הפגנו חולשה ואת החלשים מכים" (מיכאל דבורין, "הטרוריסטים פעלו נגד ילדים חסרי ישע וירו בגב". חדשות מחלקה ראשונה, 4 בספטמבר 2004).

את המשפט האחרון שלו צריך לחקוק באותיות של קידוש לבנה מעל כל לשכה של ראש מדינה - ובעיקר, בירושלים - כדי להזכיר לכל, כי פייסנות וויתורים אינם משתלמים, ורק יזמינו עוד טרור ועוד ויתורים.

צביעות אירופית

ואכן, מדווח, כי הנשיא פוטין שוקל תגובה חריפה נגד צ'צ'ניה ונגד תאי אל-קאעידה, שחדרו לכמה ממדינות חבר העמים. האם תצליח הצביעות האירופאית להציל את המחבלים הצ'צ'ניים מנחת זרועה של מוסקבה, או שמא יעשה פוטין את הנדרש למען הגנת רוסיה? שהרי כבר אמר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק (שהיה יליד רוסיה), "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן". והמדובר הפעם במספר דמיוני של מאות ילדים, שנטבחו סתם, מתוך שאננות וברוע-לב.

המערב יודע להאשים את הרוסים במחדל, אך, בסיכומו של דבר, לא הקומנדו הרוסי שבה את הילדים בבסלן, ולא הוא שרצחם. למדנו על בשרנו עד כמה מעוות המוסר האירופי, ועד כמה מעריצה אירופה הצבועה והפחדנית את הרוצחים, ותומכת בהם.

באותו עניין - אולי דווקא מתוך שמחה לאיד - ברית-המועצות תמכה בפתח ובאש"ף, והפכה אותו לנשק מעולה נגד מדינת ישראל. רוסיה יורשתה אינה מתנזרת מגינוי האמצעים נגד טרור, שנוקטת מדינת ישראל במלחמתה בטרור הפלשתיני. קולם של הרוסים אינו נשמע ברמה כשישראל מותקפת על-ידי הטרור הרצחני מבית-מדרשו של ערפאת, או זה של האסלאם הפונדמנטליסטי. האם לא הגיעה השעה לשנות אקורדים במנגינה הרוסית?