כל אחד יודע כי "דמוקרטיה" היא שיטת ממשל שעל דגלה חרותה הסיסמה "שלטון העם" ובמסגרתה יש לכל אזרח - קטן כגדול - קול אחד בבחירות וזכויות שוות בפני החוק. כל אחד גם יודע כי הדמוקרטיה אינה שיטת המימשל הכי טובה האפשרית, אבל היא בהחלט פותרת את רוב הבעיות המתעוררות מן הצורך במתן מענה לשליטה - הוגנת ושוויונית - על החברה האנושית. היטיבו להגדיר את מהות השיטה האבות המייסדים של ארה"ב שחוקקו את החוקה שהיא "מגילת הזכויות" של האזרחים במדינה דמוקרטית וקבעו כי הדמוקרטיה האמריקנית היא של העם, היא מתופעלת על-ידי העם וקיימת למען העם.
לא כל הדמוקרטיות המערביות פועלות בדיוק על-פי אותה שיטה. כל מדינה והמתכונת שלה הנגזרת מתרבות, מהיסטוריה, מאופיים של השליטים. בהקשר זה מהווה ישראל דוגמה מאלפת וייחודית לפרשנות של המלה "דמוקרטיה", בעיקר בתחום השאלה "איך ומי בוחר את נבחרי הציבור".
בימי מפא"י העליזים, עוד לפני הקמת המדינה ובעיקר סמוך לאחר ההקמה, שלטה אצלנו שיטת "ועדות המינויים" שבמסגרתה ישבו מספר "פונקציונרים" מפלגתיים שקבעו גורלות. מי שאפיין יותר מכל את השיטה היה אדם בשם שרגא נצר, יד ימינו של דוד בן-גוריון בנושאים המפלגתיים. שרגא נצר מעולם לא רדף אחר השררה והשלטון אבל תמיד היה בעל העוצמה מאחורי הקלעים. הוא לא ביקש לעצמו מושב בכנסת - אבל הוא קבע מי יישב בכנסת. הוא מעולם לא רצה להיות מיניסטר אבל הוא פסק מי ראוי ומי יהיה שר בממשלה.
כל המי ומי במערכות השלטון המפא"י שיחרו לפתחו ועשו כל מאמץ כדי לקנות את תמיכתו. רבים מהכוכבים שזרחו בשמי המדינה הצעירה היו חבים לשרגא נצר את תהילתם. ומי שסר חינו בעיני שרגא - היה חשוב כמת. בפארפראזה על האימרה "מעולם לא היו רבים כל כך חבים הרבה כל כך לכל כך מעט אנשים", אפשר לומר כי "מעולם לא היו פוליטיקאים רבים כל כך חבים את כל קיומם הציבורי לאיש אחד, לשרגא נצר".
שיטת "ועדות המינויים" משכה ביקורת ציבורית רחבה וקשה כלפי מפא"י וברבות הימים אף הפכה לסמל של כל השלילה שבשלטון מפא"י. כדי "לטהר את האורוות" - נהגה אז התקשורת לכתוב - יש לשנות את השיטה. הביקורת הציבורית המצטברת נשאה פרי והביאה לשינוי השיטה, ליתר דמוקרטיה לכאורה. במשך השנים שונו מספר פעמים שיטות הבחירה בישראל. רובן יצרו בעיות קשות וחמורות יותר מאלה שבוטלו בגלל "קול המון". הגניוס היהודי המציא לנו פטנטים שונים ומשונים עד שהביא את ישראל כמעט אל עברי פי פחת עם הפעלתה של השיטה הנוכחית, הקלוקלת, שבה מרכזי מפלגות, המונים כמה אלפי פעילים, הם הקובעים - ממש כמו בערב יום הכיפורים - מי לחיים (פוליטיים) ומי למוות (ציבורי).
למי שאינו זוכר - ראוי להזכיר: מזה עשרות שנים מפא"י כבר איננה בשלטון. עולם דמדומי השקיעה הולך ועוטה את המפלגה שנבחריה הקימו את מדינת ישראל. כיום שולטת בישראל תנועת "הליכוד". שולטת? רק לכאורה. מי ששולט באמת זה המון העם של מרכז הליכוד. 3,000 איש ואשה הקובעים גורלות - תמורת מחיר. וכל המרבה במחיר - הרי זה משובח. ומה המחיר - משרות ציבוריות לנו ולאנשי שלומנו, טובות הנאה, כיבודים, עסקים מכניסים הון וכסף. כן - גם כסף. הכל כשר למהדרין. "הגולם" הדמוקרטי של מרכז הליכוד קם על יוצריו.
במקום שיהווה מעוז לבחירת דמוקרטית של המתאימים ביותר הפך המרכז ל"שוק" של קונים בלבד והפך את הנבחרים לשבויים בידי "קבלני קולות" המתרוצצים בעל כורחם על פני כל רחבי המדינה - מברית לחופה, מאירוסין לחנוכת בית, מיומולדת לכנס תומכים - ומחניפים לחברי המרכז וכאילו קורצים להם באמירה: "אני מכבד אותך בנוכחותי, אתה תכבד אותי בבחירתך".
הנבחרים האלה, המבקשים לשמר כמעט בכל מחיר - גם במחיר אובדן הבושה - את המשך קיומם הפוליטי-ציבורי, אינם המנהיגים. הם המונהגים, הם השבויים המשלמים את מחיר שלטון ההמון. בשפה של מדעי המדינה קוראים לשיטת מימשל כזו "אוכלוקרטיה" שפירושה שלטון האספסוף.
שני נתיבים אפשריים להסרת האיום שבשלטון האספסוף. האחד - מאד לא רצוי ואף מסוכן כפי שראינו לא פעם בהיסטוריה - הבאתו לשלטון של "איש חזק", דיקטטור בלע"ז, שבמסגרת שלטון יחיד יקבל סמכויות בלתי מוגבלות "לעשות סדר" בבלגן. הנתיב השני - שהוא אולי הרע במיעוטו - לחזור לשיטת "ועדות המינויים" המפלגתיות. בוועדות כאלה יוכלו לכהן אנשים טובים שאינם חפצים בכל משרה שלטונית, אולי כאלה שכבר מתקרבים אל סוף פעילותם הציבורית-עסקית-כלכלית, שיהיו בעלי יכולת לבחון לעומק את טיבם של המועמדים הפוטנציאליים לא על-פי קשריהם אלא על-פי כישוריהם וביצועיהם. אנשים טובים שלא יהיו נתונים ללחצים, שלא יבקשו טובות הנאה לעצמם או למקורביהם.
חברי ועדות מינויים כאלה ידאגו לכך שבמסגרת העולם הפוליטי הישראלי יוכלו למצוא את מקומם גם אנשים טובים, שכיום נמלטים, כמו מפני אש לוהטת, מן האפשרות שיקדישו את חייהם לעיסוק הציבורי; אנשים מוכשרים וטהורי כפיים המסוגלים להיות מנהיגי העתיד של המדינה שכל כך זקוקה ליד מנחה, ולא רק כאלה שהצליחו "להשתחל" למערכת השלטונית ולהתברג ולשרוד בה רק כיוון שליקקו והתחנפו לחברי המרכז.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
