שיפודים בפייסבוק (15)

עכשיו יש לנו קואליציה של 94 חברי-כנסת שמייצגת הצבעה בקלפי של 23 אחוז מן העם.

אל תיבהלו. האבסורד הוא הדמוקרטיה.

גם בארצות הברית זה ככה. את העם הענק הזה מנהיג נשיא שבחרו בו רק רבע מן האמריקנים. הוציאו מחשבון מהכיס או מהאייפון: רק 50 אחוז מהאמריקנים הולכים להצביע, ומהם חצי בערך בחרו באובמה והחצי השני - רק לא אובמה.

זאת אומרת שאת כל העולם החופשי מנהיג מי שמייצג באמת רק רבע מבוחרי ארץ אחת.

אין לי בעיה עם זה, רק שימשיך ככה. בטוח שיש משטר טוב יותר מהדמוקרטיה, אבל עוד לא גילו אותו.

בכל מקרה: חשבון אני אוהב.

שבת, והיינו בבית יפה מול הים. זו חבורה שחוץ ממני מורכבת בעיקר מטייסי קרב ותיקים, אוהבי ספרות, המכנים עצמם "גייסות הרוח", שם שנתן לחבורה זאב רז, שחוץ מטיסות שהיו לאגדה עולמית הוא גם סבא של הנכדים שלו ושלי. איתנו היה אתגר קרת. בין היתר הוא סיפר דבר כזה: הוא היה בכנס סופרים בשבדיה. כשהזמינו אותו אמרו לו שהוא צריך להשתתף בפאנל של סופרים הכותבים באזורי אלימות. כשהוא הגיע התנצלו שיש איזו בעיה, ומבקשים ממנו לעבור לפאנל אחר. אתגר הסכים, והועבר לפאנל שהתברר שהוא של נשים שהתחילו לכתוב אחרי לידה.

למחרת התברר שבפאנל שהוא הוזמן אליו מלכתחילה השתתפו פלשתינים והם לא היו מוכנים לשבת עם ישראלי.

הכנס הגיע ליומו האחרון ואת נאום הסיכום נשא ז'אק דֶרִידָה, פילוסוף צרפתי חשוב, כידוע. כדרך פילוסופים ובעיקר מפורסמים, הוא כבר לא עושה חשבון לאף אחד. מול הקהל הוא ביקש מהסופרים הפלשתינים לעמוד, ואמר: "שמעתי שהיה כאן דבר נורא: לא הסכמתם לשבת בפאנל אחד עם סופר ישראלי. אני קראתי דברים של אתגר קרת. הוא סופר הומניסט. אם איתו אתם לא מוכנים לשבת, אז עם מי כן תסכימו? קראתי גם מאמרים פוליטיים שלו, הוא איש שמאל. אם הוא לא טוב, מי כן?"

דבר כזה נחשב בשבדיה לשערוריה ענקית. השבדים לא אוהבים עימותים, ולכן כשעלתה הצעה שלמחרת ייפגשו כולם לארוחת בוקר, וינסו למצוא מכנה משותף, הרעיון אומץ.

הייתה ארוחת בוקר באווירה נחמדה, ובסופה שאל דרידה את אתגר קרת אם יש לו עותק של ספר מתורגם לתת לו. לאתגר קרת היה ספר אחד שהוא הביא איתו כדי לקרוא ממנו, והוא נתן לדרידה את הספר, והוסיף חתימה.

עכשיו הסופר הפלשתיני ביקש ספר גם עבורו, לאתגר היה רק עותק אחד ולכן הוא אמר "יש לי רק אחד". הפלשתיני, בחוסר אמון ברור, אמר "בטח".

אתגר ביקש וקיבל את הכתובת שלו ברמאללה וכשחזר לארץ דאג שעותק יישלח לשם.

עברו תשעה חודשים. הפלשתיני ענה וכתב שהספר נפלא בעיניו והוא רוצה לתרגם אותו לערבית.

הספר תורגם, ולבסוף, אחרי עיכובים, גם יצא לאור.

אתגר קרת סיפר לנו שכשהוא שאל את המו"ל הערבי איך הספר מתקבל, ענה לו המו"ל: "אני שולח את הספר לחנויות והוא נחטף, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שכל-כך אוהבים את הספר שלך, או כי החמאס קונה מיד את כל העותקים ומשמיד אותם".

שוב שוטטתי בשלט, ובערוץ 2 היו ילדים מבשלים. רעיון כל-כך נורא שלא הסכמתי לעגון שם אפילו לדקה.

בדרך כלל אני אומר: "אוי לא, לא בישול", כשאני רואה מחבת מעלה אדים בטלוויזיה שלי, או מישהו מערבב בלילה שומנית בתרווד, אבל הפעם הייתי תקיף יותר מאופיי הרגיל. הגענו לשיא כשילדים מבשלים.

אני מסתייג מאוד מתרבות האוכל הבולמוסית שלנו. השקפתי היא שאין דבר יותר טעים מביצייה. זאת אומרת, הכל בדרגה שווה לביצייה. מותר לגוון, חייבים לאכול, אבל מוגזם לעשות מזה עניין כל-כך גדול.

חברה שבה ספרי בישול נקנים יותר מסופרי סופרים או היסטוריונים ממשיכה לדרגה בה ספרי דיאטה נקנים יותר מספרי בישול - מרוב בישול. זוהי חברה קצת מנוונת. שיהיה. שחיתות וניוון לא מפריעים לי, למרות שאני מעריך יותר ספרטניות והסתפקות במועט. זאת אומרת כל חיי שאפתי לחיות בחברה קשוחה שבה רק אני אהיה הנהנתן, וזה אכן היה כך בהתחלה, בנעוריי בקיבוץ. היום, כשכולם נהנתנים, זה מאבד לי את הטעם.

בחברה של ימינו, בעצם מזמן, עברתי למצב שבו אני הקמצן התמוה, וכולם סביבי צורכים בבולמוס בלתי ניתן לשליטה, ורוצים עוד. מחפשים בעיניים בורקות ומלאות תקווה את המסעדה שהם קראו עליה המלצה בעיתון של אתמול, ובדרך אליה עוצרים לכוס קפה בבית קפה כל מאה מטר.

עכשיו הם השתלטו על הפריים-זמן בטלוויזיה שלי. כל זיפזופ מוביל אותי למטבח עם שף.

נכנעתי. אבל בבקשה - תעזבו את הילדים. יש דרכים טובות יותר להשחית נפש ילדים רכים, עתיד אומתנו, מאשר לשסות אותם זה בזה בתחרויות על המנה הנימוחה ביותר.

הקשתי בגוגל: "צריך להשמיד את ישראל". הקשתי באנגלית, כמובן. ככה: ISRAEL MUST BE DESTROYED. לא גמרתי להקיש ואפילו נמלטה לי שגיאת הקלדה, אבל הכל היה בסדר, גוגל כבר השלים את המשפט בעצמו כשהייתי בחציו, ולא עוד אלא הציע גם את האפשרות: "למען שלום העולם צריך להשמיד את ישראל", או באנגלית: FOR WORLD PEACE ISRAEL MUST BE DESTROYED. קיבלתי מיד המון אתרים, טבעתי.

כידוע, מדובר בתוכנית פעולה שיש תקציבים אדירים להגשמתה. גם הרמטכ"ל האירני הזכיר והכריז זאת בימים אלה: "אירן מחויבת להשמדתה של ישראל". ואירן לא יחידה.

בתוך האווירה הזו אנחנו חיים כאן, תוך התעלמות מוחלטת מהתבדחויות כאלה.

אנשים בכל העולם נוהרים שוב ושוב לסרטים בהם פושע גדול מהמדע ומהחיים רוצה להשמיד את העולם, עד שסופרמן כלשהו מציל את העולם ברגע האחרון. אנחנו חיים בסרט כזה כל חיינו, רק שהעלילה קצת אחרת: העולם יישאר, אנחנו נושמד.

זה כנראה לא יקרה.

איך אנחנו יודעים שזה לא יקרה? לא יודעים, אבל די בטוחים שהתשובה על כך תגיע בקטע הבא, שיפורסם בפייסבוק תלת-ממדי לפחות, ב-22.5.2112 על-ידי הנינים שלנו.

מסתנני העבודה מאפריקה נכנסים במאמצים איומים למדינת ישראל, ואם לא נעצור אותם נגיע בקלות ל-600 אלף.

למה, בעצם?

למה הם באים אלינו?

למה לא יכול להיות הפוך, שאנחנו נבוא אליהם?

מה קורה באפריקה, ומה קורה בעולם הערבי שאנשים שם חיים ברמת חיים ותקווה נמוכים כל-כך שרובנו לא היינו מגדירים את חייהם כחיים ששווה לחיות אותם? מה מונע מהארצות שלהם להיות ארצות רווחה, פריחה ואהבה לבני אדם? מה?

זה בגלל הכיבוש? לא. מה שכל-כך עצוב ולא ניתן להסבר היא העובדה שזה בגלל שהם חופשיים.

הבן שלי בסטריט וויו. אוף כמה צרות נוצרו בשפה שלנו כשהתחלנו לדבר בה באנגלית. אחזור: הבן שלי ב-STREET VIEW של גוגל.

כן, הוא הגיע הביתה לארוחת יום שישי, ובשמחה בישר לי, לאביו: "אני בסטריט וויו". כולנו הצטופפנו מיד סביב האייפד המשפחתי, נכנסנו לגוגל מפות, וראינו את הרחוב במפה, ואין מה לדבר: הבן עומד שם, ברחוב התל אביבי, שאוי לנו איך הוא נראה לעולם כולו ברשלנותו, והבן שלי מצלם את המצלמות של הסטריט וויו שמצלמות אותו. מעתה - יראה את הבן שלי כל מי שיעבור בעיניו ובגוּגֶלוֹ ברחוב הזה בתל אביב (שם הרחוב חסוי, מתחיל בב', על שם סופר עברי שנרצח על-ידי ----, בלי פוליטיקה עכשיו).

פניו טושטשו אבל אני מכיר אותו. גם רואים שהוא מצלם, ומי עוד יצלם את הסטריט וויו שמצלם אותו, כדי להביא נחת להוריו, ובייחוד לאביו?

כשאנחנו מוצפים באנשים זרים מאפריקה שחדרו למדינה בלי אישורים, בלי ויזות ובלי התחשבות בכלום, אני חושב על כל הפיליפיניות שנמצאות בארץ באופן לא חוקי, פוחדות לעצמן בתוך בתים שמהן הן לא יוצאות, רועדות מכל שוטר הגירה.

תנו להן עכשיו, לכולן, אשרת שהייה.

מי היא הפיליפינית שנמצאת בארץ באופן לא חוקי? זו פיליפינית שטיפלה בזקן או בזקנה עד שאותם קשישים הלכו לעולמם. אם זה קרה כשהפיליפינית נמצאת בארץ כבר ארבע שנים, אין סיכוי שיתנו לה להישאר כאן. היא חייבת לחזור. חלק מאותן פיליפיניות, כמו גירלי הנפלאה שטיפלה באימא שלי עד סוף יולי האחרון, אכן לא מוכנות לחיות בפחד וחוזרות לעוני הפיליפיני. אבל אחרות נשארות, מועסקות, מתחבאות.

עכשיו, כשכל נושא השמירה על השהייה הלא חוקית בארץ נעשה לבדיחה, לשיטפון - תנו להן מתנה קטנה על כל מה שהן עשו למעננו: תנו להן, לפיליפיניות, אשרת עבודה גם אם עברו ארבע, חמש או שש שנים מאז שהן כאן. הן לא סכנה לצביון של המדינה. הן, הקדושות של העולם, יכולות רק לשפר אותה.

האם נדע אי-פעם להודות למצילה של העולם, לאישה הפיליפינית? בדממה, בעוצמה שקטה עד מתחת ללחישה, האישה הפיליפינית מחליקה את בעיות העולם.

צריך אדם שיטפל באמנו או באבינו הקשישים, שחיו בעזרת האנטיביוטיקה עד מעבר לידוע למדע ועכשיו הם תשושים? היא שם.

יום אחד יצטרכו להודות לה. יום אחד יצטרכו לנשק את אדמת הבקתה הפיליפינית בה היא גדלה, ולבקש סליחה שלא אמרנו תודה קודם.

אבל מה עשינו עד כה? גירשנו אותה בתום חיי הזקנה הישראלית שהיא טיפלה בה, כי היו לנו נימוקים: עלינו לשמור על המדינה מאזרחים זרים.

עכשיו כשהשמירה התרסקה בזרם הנכנסים, כשאין יותר שמירה, צריך לזכור לפחות מי היה כאן קודם, ולמי אנחנו חייבים.

חייבים להתחיל דיון על הדעות שלנו, במקום לעשות שימוש דמגוגי וציני בכל נתון רק כדי לקדם את האינטרסים הצרים של המחנה שלנו ולפלג נגד הצד השני.