הדמוקרטיה הישראלית נמצאת היום באחד מהמבחנים הגדולים שלה, כאשר ישנו ניסיון לעשות פוליטיזציה לשלטון החוק. מצד אחד ישנה סלחנות בלתי מוסברת של גורמי האכיפה כלפי פורעי חוק מהימין כשהמדינה מאפשרת לגורמים קיצוניים להפר את החוק בעקביות, ומצד שני ישנה אכיפה מוגברת של החוק כלפי כל ניסיון מחאה של ארגונים חברתיים שמנסים למחות מחאה לגיטימית כלפי הממשלה.
המדינה מצד אחד מעודדת את מבצעי הפשעים של תג מחיר שאינם נענשים על מעשי האלימות החמורים שלהם, בעוד מנהיגי מחאה לגיטימית שמנסים לעורר את העם להתמודד עם העוולות החברתיות נחקרים ונעצרים כמו "אחרוני העבריינים". בחסות של חברי כנסת קיצוניים מהימין ולובי חזק של
מתנחלים מתחמקים עבריינים ששורפים בתי כנסת, שורפים מטעי זיתים ומתנכלים לערבים ולכל מי שמתנגד להם, בעוד המשטרה רומסת את זכויות האזרחים לצאת ולמחות כנגד אוזלת ידה הכלכלית של הממשלה.
מדכאים את המחאה
בחודש האחרון התחילה המשטרה לחקור פעילי מחאה מרכזיים, כאשר היא לא בוחלת באמצעים ואף מבצעת חיפוש בבתיהם של פעילי מחאה מרכזיים. המשטרה הזמינה פעילים מרכזיים לחקירה הוציאה צווי חיפוש לפעילים מסוימים ומטילה קנסות ועונשים כבדים על פעילות מחאה שאינה עומדת בסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה. לא מספיק שהמשטרה מנסה להפחיד את מנהיגי המחאה, ישנו גם ניסיון למנוע מחאות מאושרות כאשר המשטרה מעקבת אישורים למחאות בכל הארץ ובצורה גסה אוסרת על קיום מחאות במקומות ציבוריים שבהם בעבר התקיימו מחאות בצורה חוקית. מדיווחים של פעילים בשטח עולה כי המשטרה אמרה במפורש שהיא מתכוונת "לנהוג באגרוף ברזל" כנגד המחאה ושאין כוונה לאפשר את אותה מחאה שהייתה פה בקיץ האחרון.
המחאה החברתית שהייתה בקיץ האחרון הייתה מחאה מופתית לא אלימה ולכן לא ברור מדוע החליטו במשטרה להיטפל דווקא לקבוצה של אנשים שאף אחד מהם הוא לא פורעה חוק ומונהגת על-ידי ארגונים ואנשים שהפשע היחידי שלהם הוא הניסיון שלהם להילחם על הזכויות שלהם בצורה דמוקרטית. מחאה היא כלי דמוקרטי כל עוד היא נעשית בהתאם לחוק והיא לא אלימה, ולכן הניסיון לדכא את המחאה החברתית החוקית והשקטה הוא פשוט מעשי אנטי דמוקרטי של המשטרה.
מעודדים את "תג המחיר"
הנחישות של המשטרה כנגד המחאה החברתית, באופן אבסורדי לא קיימת במאבק כנגד מבצעי "תג המחיר", שהם פורעי החוק האמתיים שאחריהם המשטרה צריכה לרדוף. מבצעי תג מחיר לא מוחים בדרך לגיטימית על עמדותיהם אלא שורפים והורסים מסגדים, כותבים כתובות נעצה ועושים כל מה שביכולתם, על-מנת לזרוע פחד בחברה הישראלית.
השבוע כמו בכל מספר חודשים אנחנו שומעים שוב על מסגד שנשרף, והשאלה הנשאלת היא איפה המשטרה בסיפור הזה. מדוע המשטרה משתמשת בכפפות של משי כנגד פורעי החוק מהימין שבאלימות שלהם רומסים את שלטון החוק, וגורמים נזק הסברתי בינלאומי אדיר למדינת ישראל. נשאלת השאלה למה במקום לרדוף אחרי אזרחים אלימים שמאיימים על פעילי שמאל ושורפים מסגדים המשטרה בוחרת להתעמת עם אנשים מהמחאה החברתית, שהם אזרחים שומרי חוק שמוחים בצורה דמוקרטית על זכויותיהם. המשטרה אינה מטפלת מספיק בפעילות תג מחיר שפוגעת בבירור בדמוקרטיה, אבל לא מהססת לרמוס את זכויותיהם של אזרחים שיוצאים למחות בצורה דמוקרטית וחוקית לחלוטין.
אשמת מקבלי ההחלטות
מקבלי ההחלטות הם האשמים במציאות המוזרה הזאת, כי הם אלה שמעודדים את האלימות הלאומית מצד אחד, ומצד שני מלבים את השנאה כלפי ארגוני המחאה. השנאה כלפי ארגוני האופוזיציה מהשמאל והניסיון להפוך כל מחאה ללא לגיטימית היא תוצר ישיר של התנהגות חברי הכנסת והממשלה, שעשו הכול בשלוש השנים האחרונות כדי להפוך כי מבקר על הממשלה "לאויב" המדינה. מצד אחד הממשלה וחברי הכנסת הקיצוניים מהימין הסיתו נגד האופוזיציה וטענו שכל ארגוני השמאל ומארגני המחאה הם בוגדים ושונאי ישראל, ומצד שני הם תמכו בקריצת עין בהפרות חוק של מתנחלים ובאלימות שלהם בשטחים.
כך קורה שבמדינת ישראל "הדמוקרטית" מחאה חברתית חוקית זוכה לאגרוף של ברזל, ופעילות חתרנית לאומנית שמאיימת על הדמוקרטיה מטופלת על-ידי המשטרה בכפפות של משי.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
