בגמרא מסכת סנהדרין (דף עו ראש עמוד ב'), מופיע מאמר חז"ל שממעטים לצטטו: "המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו'". מה פשר הדבר הזה? האמנם עד כדי כך מגונה הוא המשיב אבדה לגוי - לא יאבה ה' סלוח לו? ואיזה קשר יש בינו לבין מי שמחתן אשה עם שאינם ראויים לה?
על הבנתו של מאמר חז"ל זה מקשים, באופן טיפוסי ושכיח, הן הקיצור השגור בדברים אלה, והן פשרם התוכני-טכני המיוחד, שפה מקצועית, שהקורא לפעמים אף אינו מודע לקיומה. במקרה הנדון מדובר ב'השבת אבדה', היא המצווה המיוחדת מאד מן התורה, שעולמה - עולמה של תורה - הוא השולט תדיר בתודעתם של האמורא ושל התנא. זוהי המצווה שלבירורה מוקדש פרק נרחב ועמוק בתלמוד - פרק "אלו מציאות", ונוסחה התמציתי הוא כדלקמן (דברים כב): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבותו לו... לא תוכל להתעלם". שלושה פסוקים בלבד, וגם הם רוויי חזרות: "אחיך", "תשיבם", "להתעלם". ומעל כולן, מעיד סופו הנירגש של נוסח הדברים שהתורה מודעת לכך שדרישתה היא דרישה בלתי(!) רגילה, מנוגדת(!) לטבע האנושי, דרישה שהיא היא "השבת האבדה" היהודית הטיפוסית.
מסתבר, אם כן, שאין מדובר במאמרנו במקרים בנאליים, מציאת ארנק שמוטבעים בו שם, כתובת או אימייל - "הגרף פוטוצקי", או, "אחמד זיתוני- מחנה ג'בלייה" וכו'. במקרה כזה, מן הסתם, "יזול וליהדרי ניהלי" - ילך (המוצא) וישיבנה לו, כדברי הגמרא בפרק "אלו מציאות" הנ"ל. על מקרים כאלה חלה באמת תחושת הצדק הטבעי, שביסוד התמיהה שבראשית דברנו. אבל, מנגד, חוק הסבירות איננו קורא לו לאדם הנמצא באמצע ענייניו, שייטול רכוש אבוד, יטפל בו ללא קץ נראה לעין, יוציא עליו הוצאות, יכריז עליו (יתאמץ בפירסום ואיתור) וכל כיוצא בזה, כפי שמבררת הגמרא ב"אלו מציאות". וממילא ברור, ואך טבעי הוא, שלא כך נוהגת החברה הגויית כלפי החברה היהודית.
אך מה איכפת לו לבורא עולם, אם פלוני יהודי מתאמץ כך, למרות הכל, באשר לאבדה שנמצאה בסביבה גויית, או שיש עליה סימני עכו"ם? שוב - האמנם "לא יאבה סלוח לו"? אלא נראה, שעלינו לשער כאן השתלשלות של עניינים, לפי מידת הסבירות. סביר שהתנהגות כזאת של יהודי תעורר תמיהה בחברה הגויית. ואז ממילא יתברר במקום ההוא שהיהודים נוהגים דין אחד בעצמם (שהתורה הדגישה "אחיך"), ודין אחר בגויים. ומתוך אי ההבנה, ודבר הגורר דבר, יצא קצף ופורענות על כלל הקהילה, השוכנת בקרב גויים, והרי היו דברים רבים כאלה מעולם. על כן, אותו יהודי שמסגרת הצדק התורני קטנה מכפי מידותיו, מוטב שיכבוש את יצרו, לטובת האינטרס הלאומי ותקנת הציבור.
ממילא עלינו לתת עתה את הדעת מה עניינו של "המשיא את בתו לזקן", או "המשיא אשה לבנו (עוד בהיותו) קטן". חז"ל מגנים כאן את שני אלה. והדברים נשמעים כפמפלט פמיניסטי, שלא תהא האישה הצעירה נאלצת לחלוק יצועה עם זקן, או עם מי שאינו מסוגל לספק אותה. אך חז"ל, באופן כללי, לא היו פמיניסטים. סביר הרבה יותר שגורלה של מצוות פרייה-ורבייה מדאורייתא, היא שהיתה כאן לנגד עיניהם. שוב תקנת הקהילה. ועוד, במקרים רבים עתידה האישה ההיא להשיג את סיפוקה מחוץ לתא הנישואין (בלשון התורה והתלמוד - "לזנות"), ובחשבון אחרון, לפרק תא זה, ושוב יוצאת האומה ניזוקה. אדרבא, לפי הפירוש הנוכחי, המצע המחשבתי של מאמר חז"ל זה איננו "פמיניסטי". שיעור הדברים: אף שאבי המשפחה הוא בר סמכות לשיקולים פרטיים בענייני ביתו - כלכליים, חינוכיים ומשפחתיים - הרי שעליו להכפיף אותם לתקנת החברה.
כאשר מסמיכים חז"ל דבריהם לכתוב מקראי, אין הם מתייחסים אליו כאל ציץ תלוש. המקרא כולו שגור על פיהם, הקשרו של הכתוב נלקח כידוע, ועולם התוכן של המובאה בא איתה בחבילה אחת. פרשנות חז"ל היא דרשנית לרוב, אך בירור סוגיה תלמודית, מתוך שהוא מבהיר את גישת חז"ל, חריפי התפיסה ונקיי הדעת, אל דברי תורה, עשוי הוא גם לשפוך אור חוזר, בדרך של פשט, על קושיה מקראית. הביטוי "למען ספות הרוה את הצמאה" שהובא במאמר הנוכחי הוא ביטוי קשה, שהוצעו לו פירושים רבים (ובמשתמע - אף אחד מהם לא מניח את הדעת ממש). חדי השמיעה, שאוזנם כרויה ללשון חכמים, יסכימו שבמיוחד התאמץ כאן הדרשן לכלול ביטוי זה, שהרי במקור ישנו טעם סוף-פסוק בינו לבין "לא יאבה ה' סלח לו". מכל מקום, ניתן היה להסתפק במימרה האחרונה.
מהו ההקשר המידי של המליצות האלה? בפרשת "כי-תבוא" מגולל משה לפני העם את פרשת הברכה והקללה, הצפויות לעם בהתאם להתנהגותו. הדברים נאמרים בדרך-כלל בלשון יחיד, משל היה העם אינדיבידום קיבוצי אחד: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", "יקימך ה' לו לעם קדוש", "והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה", וכו', וכנגדן הקללות. הרצאת דברי ההתראה, והקללה על הציבור, נמשכת בפרשת "ניצבים". בשלב ביניים, בתחילת פרשה זו, נפנה משה לעסוק בבעיה תיאולוגית מתבקשת, דהיינו חשבון האומה לעומת חשבון היחיד. שהרי "התנהגות העם" אינה אלא בבואה סטטיסטית של מכלול ההתנהגויות של היחידים, ואיך ניתן לקיים נכוחה את כל החשבונות האלה יחד? וכך הוא אומר: "פן יש בכם איש או אשה... אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו... והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלוח לו... ומחה ה' את שמו מתחת השמים". ומיד הוא ממשיך בקללה הלאומית: "... גפרית ומלח שרפה כל ארצה" וכו'.
הטיפול בבעיות פילוסופיות ותיאולוגיות אינו נעשה בתורה בלשון מקצועית ומדויקת, פשוט משום שעברית כזאת טרם נתפתחה אז. עלינו אנו לפתח את חוש השמיעה הנדרש, בשביל לחבר את הכתובים לתזה, מורכבת למדי, רהוטה מספיק, ולאו-דווקא פנויה לחלוטין מקשיים. ההשתמעות מדברי משה במקרה זה היא שהקדוש-ברוך-הוא ימצא את הדרך, האבסורדית על-פי ההיגיון שלנו, לקיים את חשבונות הפרט וחשבון האומה גם יחד (וכנראה לכך מכוונים גם דבריו בסוף פרשת-דברים זו: "הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו, עד עולם"). אבל יותר מזה. משה מעלה דרישה, שדומה לה פותחה מאות שנים אחר כך ע"י פילוסופים מערביים, על מצע חילוני לחלוטין, שכל פרט יבחר כאילו בחירתו היא שתכריע את הכף. ממש כאילו היתה זו בחירתו של אינדיבידום קיבוצי דמיוני. כלומר, אין לשחק משחקים סטטיסטיים: "מאחר שהכיוון הכללי נראה כך, ותוצאותיו מוכתבות ממילא כך וכך, הרי שאני אפעיל את הצדק הפרטי שלי ("והתברך בלבבו") - אפעל לפי תועלות השעה הפרטיות שלי", וכו'. אלא ההיפך: "התנהגותי הפרטית - הפסולה בעיני ה' - תגרור בהכרח פורענות על הציבור".
כיצד נתמך כל זה ברמת הטקסט, פשטן של המילים העבריות בכתוב? - מילת המפתח בהבנת הכתוב "למען ספות הרוה את הצמאה" היא דווקא המילה "למען". שימושה כאן אינו השימוש הרגיל, אבל הוא שימוש המופיע פעמים רבות דיין במקרא. הנביא עמוס אומר: "ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי" (ה"נערה" היא זונה פולחנית, קדשה האסורה מן התורה). והרי ידוע למה הולכים אל הנערה, ולא בשביל לחלל שום קודש. אלא שבהכרח, בנגרר, זועק הנביא, מתחלל שם הקודש (מעניין ששימוש עתיק כזה ב"למען", או "בשביל", קיים גם בעגה העברית העיתונאית העכשווית: "חלוץ בית"ר ירושלים הבקיע לרשתו של שוער מכבי ת"א בשביל להוריד את הפועל חיפה ליגה"). כיוצא בזה, שיקוליו הפרטיים והבלתי-נורמטיביים של היחיד החורג, ואף יכול שיהא צדיק בעיני עצמו, נעשים "למען" (לא ממש, אלא שבהכרח יגררו) פורענות ציבורית כללית: "ספות" הוא כמו "היספות", מותן של, הרוה עם הצמאה. "הרוה את הצמאה" היא מליצת-השפה שפירושה "כלל הציבור", "מן הקצה אל הקצה". כמו: "מבכור פרעה היושב על כסאו ועד בכור השפחה אשר אחר הריחיים". השימוש בלשון נקבה יכול שהוא כנהוג לעתים בעברית המקראית עבור נושא סתמי, מופשט - "כלה ונחרצה", ויכול שהכוונה היא לדימוי של נשים ממש. כמו שאומר משה עצמו, מספר פסוקים קודם לכן, בתיאור הפורענות: "הרכה בך והענוגה... תרע עינה באיש חיקה" וכו'.
_____________________________
הכותב הוא חבר סגל המחלקה להנדסת-תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר:
www.ie.bgu.ac.il/iem/showmember.asp?lec_key=34 
