על-אף העובדה שקראתי את פסק הדין בפרשות בהן הואשם, עד עתה, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ועל-אף הטעם הרע שהוא מותיר, מאמר זה מבקש לסקור ולטפל באותם חלקים בתקשורת הישראלית אשר מצאו לנכון, כל עת התנהלות המשפט ולפני מתן פסק הדין, להאשים את מר אולמרט. ראוי לסייג ולקבוע: היו כלי תקשורת ועיתונאים אשר עשו את עבודתם נאמנה, ברם, לצד אלה רבים מדי העיתונאים והפרשנים המלומדים אשר הפכו את שמו של מר אולמרט לקרקס ומרמס.

מאז מתן פסק הדין ועד כתיבת שורות אלה, ניסיתי לעבור על מה שמכונה בעגה המקצועית "תיק התקשורת" בפרשת אולמרט. זהו תיק עב-כרס, לכן קשה לעבור על הכל. ובכל זאת, הקו הבולט, כמצופה, הוא הטחת אשמות חסרות ביסוס, הדלפות מכוונות, פרשנויות בלתי רציניות בעליל, הוצאת דברים מהקשרם, הכל כדי להצדיק את האובססיה שאולמרט מושחת.

חוסר מקצועיות לשמה

צפיתי במשדר טלוויזיוני ששודר בבוקר, אחרי מתן פסק הדין. הופיע בו עיתונאי הנהנה, בצדק, ממוניטין של אדם ישר ואמין. בלתי יאומן עד כמה הסבריו לקמפיין התקשורתי שהוא הוביל בכלי התקשורת בהם הוא עובד נגד מר אולמרט, כולל הטחת אשמות קשות של מושחת ובלתי ראוי לכהן כראש ממשלה, היו הסברים נלעגים, עילגים, על גבול הרכילות ולא עיתונאות לשמה. לא בקשת מחילה, לא כפרה, לא הרהור שני.

רבים מאוד מן העיתונאים המסקרים את תחום המשפט הופיעו מיד לאחר המשדר המיוחד. לאדם בלתי מיומן כמוני, המתקשה לקרוא 740 עמודים תוך שעה או שעתיים, הופעתם של אותם עיתונאים הייתה תמוהה מאוד. למותר לציין שאירוע מסוג זה מהווה סיבה טובה למשדרים מיוחדים או למהדורות עיתונים מיוחדות. יחד עם זאת, להופיע בביטחון כה גדול ולחלוק על בית המשפט, לנסות ולהתפתל בהסברים קלוקלים, אפילו נלוזים, זהו מעשה בלתי מקצועי ובלתי ראוי.

כך פועלת השיטה

השאלה היא, מה עושים כאשר המציאות טופחת על פני המשמיצים סתם? פשוט מאוד: משנים את המוזיקה, מתבלים במשפטים מפוצצים את ההסברים, ולבסוף נתלים על אותו משפט קסם: זיכוי מחמת הספק. אז אם ישנו ספק, ברור שכל מה שאמרנו קודם נכון. אז לאותם מומחים ופרשנים אין זה משנה שבסוף בית המשפט קובע שהנאשם זכאי. מה שחשוב הוא להתחיל בקמפיין אחר, מתוזמן היטב, לערער את אמינות השופטים שפסקו בגלל הספק, ולהוביל את אולמרט לבית המשפט העליון. אולי שם, סוף כל סוף, יתגשמו מאווייהם של המשמיצים.

שימו לב לשיטה כפי שהיא משתקפת במאמר דעה של אדם רב-פעלים: "את הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מגדירים כ'רעידת אדמה'. אבל האדמה לא באמת רועדת, היא לגמרי יציבה: מי שהיה קודם נגד אולמרט, ימשיך להיות נגדו; ואילו מי שהיה נגדו מלכתחילה, יתמיד בהתנגדותו, ייתלה בהרשעה האחת ובשאר הערות השופטים, שחבויות להן בפסק הדין". לכאורה, הכותב מקבל בהכנעה את פסק הדין. אלא שכמה שורות לאחר מכן הוא כותב: "ודוגמה אישית אין כאן בכל מקרה, בין שמזכים בסעיף זה ובין שמחייבים בסעיף אחר: אופי נשאר אותו אופי, נהנתנות אותה נהנתנות, חמדנות אותה חמדנות, והחברים אותם חברים".

זו ההכנה לקביעת סדר-היום החדש: "ישמח אולמרט בזיכויו החלקי... הרי גם בית המשפט זיכה מחמת הספק, ואם יש ספק - לא על הפרקליטות להתיר אותו". הכותב הנכבד מתעלם, כנראה בכוונה, מן העובדה שהגשת כתב אישום כלפי ראש ממשלה בישראל משמעותה הפלת הממשלה. ולו רק בגלל עובדה זו הפרקליטות הייתה חייבת לנהוג במשנה-זהירות. אך זאת עובדה בלתי חשובה בעיני הכותב.

ניתן להביא עשרות ומאות דוגמאות נוספות כדי לחזק את העובדה שהבלתי מרוצים מבקשים להיאחז בשערה אפילו כדי להצדיק את מעשיהם הבלתי מוסריים.

פרשת אולמרט תיזכר כאחת הפרשות הבלתי מחמיאות לחלוטין לחלק מן התקשורת. לתפארת מדינת ישראל ייאמר, ש"ישנם שופטים בירושלים" והם אינם מושפעים מבליל הרוע והשקר הבאים לידי ביטוי בחלק מכלי התקשורת ועיתונאים אובססיביים.