מלחמת "יום הכיפורים", שפרצה ב 6 לאוקטובר 1973, הסתיימה כשכוחות צה"ל חונים כמאה קילומטרים מקהיר וכחמישים קילומטר מדמשק. המחיר המיידי של המלחמה היה קרוב לשלשת אלפים הרוגים. את הפצועים, הנכים והלומי הקרב אף אחד לא סופר, כי המספרים הם בוודאי בסדר גודל של עשרות אלפים. הוקמה ועדת חקירה לחקר כשל של הצבא בהערכת הסיכון למלחמה וכן בכשל להכנת הצבא אליה.
בראש הוועדה ישבו שופטי בית משפט העליון אגרנט ולנדוי. הוועדה שמעה 90 עדויות!!! התוצאות היו פיטוריי הרמטכ"ל, אלוף מודיעין ואלוף פיקוד הדרום. הטעות הייתה בהקמת הוועדה ובראשיה. שופט תמיד מוכוון למצוא אשם או זכאי. כנראה שתחקור מלחמה, שהיא מערכת רבת משתתפים ולחצים נפשיים איומים, שאף אחד לא יכול להתכונן אליה ולזוועותיה (חוץ מהמוסלמים, שדם איברים כרותים וגופות שרופות "עושה להם את זה") לא צריך לתת תוצאה של אשם-זכאי ולכאן לא מתאים לשופטים, כפי שהוכח לאחרונה בקדימון למלחמה הבאה בגליל, בוועדת אור. תחקור בונה חייב לראיין אלפים מחיילי הצבא ולהסיק מסקנות לשיפור המערכת לקראת ההפתעה הבלתי נמנעת הבאה.
לאחרונה הוקם פורום אזרחי לתחקור קרבות, שהחל לתחקר את קרב החווה הסינית. העדויות הן מזעזעות. מי שרוצה יכול לקבל את ההקלטות ללא צנזורה. הצבא מעולם לא ערך תחקיר בנושא כי היו קצינים שחשבו, שלא יצאו טוב מתחקיר כזה. אני תקווה שהפורום יוכל להזמין גם קצינים בכירים, שעדיין רוצים לשמור עת תדמיתם בעיני קוראי ההיסטוריה ולהפיק לקחים בונים ולא האשמות על תפקוד לקוי, זה כבר היה בוועדת אגרנט ושום דבר טוב לא יצא מזה. לא בוצעו שום תחקירים ולא הופקו שום לקחים בונים.
בפרספקטיבה זו כדאי להביא את דבריו של הגנרל וייוול שבאחריותו (אם כי לא באשמתו) היו סדרה רצופה של תבוסות, החל מהמדבר המערבי דרך יוון, כרתים והתבוסה באוקינוס השקט. וכך הוא אומר במכתב לצ'רצ'יל: "בנוגע לי עצמי, כמו תמיד מוכן אני בהחלט לעשות כמיטב יכולתי במקום שאתה רואה לטוב לשלחני. הכזבתי אותך ואת הנשיא (רוזוולט), מקום שאיש טוב ממני היה אולי מצליח... אם נדמה לך שאוכל לשרת על הצד הטוב ביותר בשובי להודו הרי אעשה זאת, כמובן אבל תחילה מן הראוי שתיוועץ במשנה המלך בשאלה אם היוקרה וההשפעה שלי, החשובות הרבה במזרח, תתקיימנה בעינן אחרי כישלון זה". כדאי לכל קצין בדרגה זו או אחרת להפנים את הקטע הזה. אין "כיסוי תחת", אין "הוא אשם", אין השתקה, יש לקיחה מוחלטת של אחריות. אגב הגנרל לא פוטר והמשיך לתרום.
וכמה מסקנות לא משפטיות:
1. אי אפשר להימנע מהפתעה. לא במגדלי התאומים, לא ביום כיפור 73, לא בששת הימים, לא בפרל הרבור, לא במבצע ברברוסה. הבעיה היא לא במידע אלא בקונספציה, שהיא ממאפייני הטבע אנושי. ההיסטוריה מלאה הפתעות בקרב אבל המנצח הוא המתעשת ומתגבר על ההפתעה.
2. לצורך התעשתות יש צורך בעומק אסטרטגי כפי שהוכח בכל מקרי ההפתעה. המוסלמים (עוד) לא כבשו את ארה"ב למרות "התאומים", היפנים לא הגיעו לאמריקה למרות פרל הרבור, הגרמנים לא הביסו את הרוסים בגלל העומק בגיאוגרפי. היכולת של הרוסים להעתיק מפעלי תעשייה לאחור מצד אחד וקווי אספקה ארוכים ומשובשים של הגרמנים מצד שני, היוו את העומק האסטרטגי. הנאצים לא כבשו את בריטניה למרות טילי V1 ו-V2. העומק הגיאוגרפי של תעלת לה מנש מנע זאת. בששת הימים העומק האסטרטגי של מצרים מנע את כיבוש קהיר ממש כמו שביום כיפור 73 העומק האסטרטגי מנע את כיבוש ישראל. כיום לישראל אין עומק אסטרטגי והיא צפויה לפגיעה קשה בעורף האזרחי הצפוף.
3. אחד הכלים בחיקור הוא חיקור הצלחות. היו קרבות ברמת הגולן ובסיני בהם טנק בודד או קבוצת טנקים קטנה השמידו עשרות טנקי אויב והצילו את המצב. כדאי לנתח גם את אישיות המצליחים וגם את תנאי הקרב, ולנסות לבנות פרופיל של לוחם מוצלח ולחפש את הלוחמים האלו ממש כמו שנעשה בקורס טייס. איש שריון צריך להיות ממש ברמה של טייס מבחינה אישית ומבחינת מבנה השירות והכלים שמפעיל.
עם מסקנות אופרטיביות אלו ואחרות, יש לשפר את מבנה ופעולת גופים צבאיים כך שיתעשתו מהר בזמן הפתעה. אבל מסתבר שההפתעה הבאה לא קשורה בלוחמים מאומנים, טנקים ומטוסים.
פרנסיס פוקימה שכתב את הספר המפורסם "קץ ההיסטוריה" לא הבין שהמלחמות לא הסתיימו למרות שיש מעצמה אחת בינתיים. כיום אנו עדים למלחמה מסוג חדש המתרחשת בכל העולם המערבי. מלחמת המוסלמים במערב. מלחמה זו בדומה למלחמות קודמות מאופיינית באלמנט הפתעה. במלחמה זו לא יורים בנשק. פשוט מתיישבים במדינות המערב ויוצרים כיבוש זוחל. סעודיה, שנמצאת ביחסים מעולים עם צמרת השלטון בארה"ב וידועה גם בישראל כמדינה מתונה, מממנת את חדירת "הלוחמים" המוסלמים למדינות המערב, החל באזור הבלקנים דרך אירופה המערבית וכלה באמריקה. הריבוי הטבעי השלילי של המדינה המארחת בצירוף ריבוי טבעי גדול של המוסלמים הופכת את הכיבוש הפיסי לבעיה פשוטה, ללא שפך דם, ללא פירוטכניקה רק ניצול העקרונות הדמוקרטיים של המשטרים במערב.
מדינת ישראל לא חפה מטעויות גם במלחמה זו. אצלנו במהלך של טעות היסטורית, כדברי ההיסטוריון החדש בני מוריס, השאירו אחרי מלחמת 48 את ערביי ישראל והשאירו את ערביי עזה, יהודה ושומרון אחרי מלחמת 67, למרות בריחה המונית לירדן.
כיום, ישראל היא ספינת הדגל של הכיבוש המוסלמי, 19% מאוכלוסייתה מוסלמית. צרפת וארה"ב לא רחוק אחריה עם כ 10% וקצב גידול גבוה מזה שבישראל. האוכלוסייה המוסלמית בבלגיה הולנד וסקנדינביה עומדת על כ-4%. בבלגיה כבר מדברים על הפיכת הערבית לשפה רשמית כמו בישראל. למרות טעויות במגזר הערבי בישראל, כמו כל שבוי בקונספציה, הבנו לא נכון את פרעות 2000. חשבנו בטעות שזה מחאה על ביוב זורם ברחובות. גם טעויות נוספות לעשרות בהם תושבי הגליל והמשולש משתפים פעולה עם אחיהם מרצחים מוסלמים מיהודה ושומרון, לא הראו לנו את המגמה. עדיין אנו לא מבינים. וזוהי משמעות הקונספציה. ישראל מפתחת לוויינים וטילים משוכללים בעוד שהמלחמה הבאה מתרחשת כיום במחלקת היולדות בבתי החולים.
גם פה חקרו שופטים בוועדת אור, והגיעו למסקנות מוטעות, ממש כמו שבוועדת אגרנט הגיעו למסקנות מוטעות, המסקנות היחידות ששופטים מסוגלים להגיע, לפתרון בעיה לא משפטית. גם פה נזרקו מספר קציני משטרה והשקט "התעשייתי" שב לשרור על כנו.
חלק מהקונספציה היא העובדה שגם היום עוד לא הפנמנו ש"השלום" עם מצרים ועם ירדן הוא לא שלום ולא דומה כלל לשלום. במצרים מתרחשת הסתה אנטי-יהודית ארסית ומועברים אמצעי לחימה כמו בנתיב הו צ'י מין לעזה. ירדן מהווה מרכז העצבים של ארגוני הטרור. חוץ מהחברים של שמעון פרס, שהעבירו את עסקיהם למצרים וירדן, והגדילו את האבטלה בארץ במסגרת "המזרח התיכון החדש" אין כל קשרים עסקיים, מהמאפיינים שלום אמיתי.
וללוחמים במלחמת יום הכיפור, למשפחות החללים ולנכים, כדאי להכניס קצת פרופורציה היסטורית. אף אחד לא מת לשווא במלחמה קשה זו. יש לזכור שמחנות ההשמדה נרצחו עשרות אלפי יהודים כול יום. כך שהמחיר על שמירת העם היהודי בארצו במאה השנים האחרונות, היה קטן עד כה, וגבה פחות מיומיים באושוויץ (כ-24,000 נרצחים). רצוי להקטין מחיר זה לאפס וזה תפקיד התחקירים הבונים. במלחמה זו שערכה פחות מחודש הסתיימה כשכוחות צה"ל היו כמאה קילומטר מקהיר וכחמישים קילומטר מדמשק. הצבא ניצח ובגדול, אבל הפוליטיקאים מימין ומשמאל לא השכילו לנצל הצלחה אדירה זו ונכנעו בתבוסתנות גלותית, לאויבים המובסים.
