תורת הביטחון של ישראל התבססה על ההנחה שצה"ל יביס את תוקפיו בכל מצב, לרבות בהתקפה משולבת של כל מדינות ערב. בשנות החמישים כינו את ההתפתחות האסטרטגית האפשרית הזאת: "מקרה הכול". תורה זו קרסה במלחמת יום הכיפורים ומפתחיה נתגלו כמי שקודם העמידו פני מומחים ועתה הם פועלים להסתרת האמת. תורה זו הולידה את ה'קונצפציה' שלפני מלחמת יום הכיפורים וממילא המחדל המודיעיני. היא גם אחראית למחדלים ולכישלונות המבצעיים באוקטובר 1973.
ועדת אגרנט לא הטילה ספק בתורה זו, כי לא הצליחה להתנתק מהממסד הביטחוני שפיתח אותה ולא העזה להודות שמאז 1947 עומדת התורה על כרעי תרנגולת. כישלונה של ועדת אגרנט הוא אחד הגורמים הראשיים לתפקודו הלקוי של צה"ל במלחמת לבנון ב-1982, במלחמת דרום לבנון שבה גרש אותנו משם החיזבאללה, באינתיפאדה הראשונה שהעניקה לפלשתינים את הסכם אוסלו ובאינתיפאדה הנוכחית שהעניקה לפלשתינים את תוכנית פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
1. תרבות מאצ'ואיסטית של הטלת מורא
במלחמת יום הכיפורים קרסה תרבותו הביטחונית (ולא רק היא) של דור תש"ח, הוא דור הפלמ"ח. תרבות זו היא שעיצבה את האסטרטגיה של היישוב והמדינה במשך 25 השנה שקדמו למלחמה, ולמרות שקרסה המשיכה לעצבה גם במשך 31 השנים שבאו אחריה - כשלון צה"ל באינתיפאדת אל אקצה והתוכנית לפנות את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. די בכך כדי לראות במערכת הביטחון של ישראל ובעומדים בראשה, לרבות כל ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ"לים בשלושים ואחת שנים אלה, אנשים שסיכנו את קיומה של מדינת ישראל.
מאז הסכם אוסלו ועד כתיבת שורות אלה, באוקטובר 2004, לוחמת תרבות זאת מלחמת מאסף באמצעות יורשים שעוצבו על-ידיה, כפי שהצהיר ראש הממשלה הקודם, אהוד ברק: אני מתחייב להמשיך את דרכו של יצחק רבין. מכיוון שדרכו הביטחונית של רבין כשלה גם באינתיפאדה וגם במלחמת דרום לבנון, ניתן היה לחזות את כשלונו של ברק. לא רק יצורים חיים מבקשים לשרוד, גם תרבויות ואסטרטגיות. מנגנון שרידותי מובנה זה של תרבויות ואסטרטגיות שקרסו והסתאבו, דואג להסתיר את המציאות ומאיים בכך על שרידותם של אנשים ומדינות. זה אחד האיומים החמורים על קיומה של מדינת ישראל בפתח המאה ה-21 ועל חיי תושביה.
מדובר בתרבות שהתבססה על הטלת מורא והרתעה באמצעות ביצוע פעולות טרור נגד ערבים, ולא על היכולת להפעיל צבא סדיר ומקצועי במלחמה. זאת היתה תרבות כוחנית עם גיבוי אידיאולוגי, אנטי-כוחני, אך ללא עומק אינטלקטואלי. העדר עומק זה אפשר לקיים דיסוננס קוגניטיבי לאומי במשך שנים רבות. מן הדיסוננס הזה נהנו האליטות וסבל הציבור.
לצבא נועדו בתרבות זאת בעיקר משימות פוליטיות, אידיאולוגיות וחינוכיות. הרטוריקה הציונית כינתה את התפיסה הזאת: אסטרטגיה של הרתעה, כי על-פי הקודים של השמאל הציוני, המצוי בדיסוננס קוגניטיבי כרוני, הישראלי הלגיטימי איננו טרוריסט. אבל קבוצות טרור ללא עומק של צבא יעיל, אינן אלא מיליציה אידיאולוגית, שלא הרתיעה איש ולא מנעה שום מלחמה. הסתמכות על הרתעה וירטואלית היתה הפגם האינטלקטואלי החמור ביותר של מנהיגי ישראל וראשי מערכת הביטחון שלה, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. את הפגם הזה לא היו חברי ועדת אגרנט מסוגלים לאתר, כי הם היו חלק מן התרבות שקרסה.
תפיסת הטרור הביטחוני והשלכותיה על בניית הכוח וארגונו התחילו במבצעי טרור נגדי של הפו"ש ואצ"ל, במחצית השנייה של שנות השלושים, כאשר הוברר שמיליציית ה"הגנה" אינה מגינה על הרכוש ועל הנפש כפי שהתיימרה לעשות. הדמות המובילה בהתפתחות זאת היה יצחק שדה, רטוריקן ביטחוני ושמאלן קיצוני, שטוהר הנשק באידיאולוגיה שלו, וחיסול חפים מפשע, לשם הרתעה, בפקודותיו ובמעשיו.
הוא התחיל את עידן הסכיזופרניה הביטחונית בציונות, שקיבע דיסוננס קוגניטיבי כתרבות חיים של האליטות החברתיות. תרבות זאת התגבשה בפעולות הטרור של הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י נגד שלטונות המנדט הבריטי, אחרי מלחמת-העולם השנייה, שפירושם המוטעה מנע מבן-גוריון וחבריו להקים צבא של ממש לקראת מלחמת העצמאות, והגיעה לשיאה בפעולות טרור נגדי של יחידה 101 וגדוד 890, בפיקודו של אריאל שרון, בשנים 1956-1953, ובהשתתפות אחד המפקדים הבולטים - ולימים רמטכ"ל מלחמת לבנון - רפאל איתן.
בשלושה שלבים אלה התגבשה דמותו של המאצ'ו העברי והישראלי, שבזכות שכלו הישר, ניסיונו הקרבי, תושייתו, מעשיותו האנטי-אינטלקטואלית, ואי-התעסקותו ב"בולשיט" של צבאות אחרים, היה צה"ל אמור לנצח בדרך מקורית משלו את הצבאות הערביים בכל מלחמה בעתיד. ואכן הוא "ניצח" בעזרת קידוד כישלונות תפקודו הלקוי להצלחות מיתולוגיות אדירות. "ניצחונות" אלה הביאו ברכה רבה לאליטות בזמן הבחירות הכלליות, בעת קביעת סדר העדיפויות הלאומי, וכאשר חלקו משרות והעניקו תפקידים.
אלא שהמסרים האלה פוענחו באמצעות אותם קודים רק על-ידי הישראלים. הערבים לא אימצו את הקודים המניפולטיביים האלה ופענחו את ההתרחשויות הביטחוניות באופן ריאלי הרבה יותר. עליונות השיח הערבי על השיח היהודי עתידה היתה לתת תוצאות גם בשדה הקרב.
מאצ'ו ישראלי זה וצאצאיו, שאחרי מלחמת לבנון התגלגלו מדמויות מיתולוגיות לדמויות פתטיות, הם המנהיגים בסוף המאה העשרים את ישראל: ראש הממשלה אהוד ברק, ראש הממשלה שקדם לו, בנימין נתניהו, הרמטכ"ל שאול מופז ואיש מטהו הבכיר של ברק דני יתום הם בוגרי סיירת מטכ"ל - ממשיכת יחידה 101 - שאנשיה נחשבים לכל-יכולים; יושב ראש הליכוד אריאל שרון שהקים את יחידה 101 האגדית ופיקד עליה ועל גדוד 890 בשנות החמישים. שר הביטחון לשעבר ושר התחבורה הנוכחי יצחק מרדכי, הרמטכ"ל לשעבר ושר התיירות הנוכחי אמנון ליפקין-שחק, סגן הרמטכ"ל לשעבר ושר המדע התרבות והספורט הנוכחי מתן וילנאי הם אנשי חטיבת הצנחנים הסדירה שצמחה מגדוד 890.
כל אלה, מלבד בנימין נתניהו, מכריזים על נאמנות למורשתו של קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין, חניכו של יצחק שדה, ועל כוונתם להמשיך את דרכו - דרך הסתירה בין הרטוריקה לבין הביצוע. אין פלא אפוא, שאהוד ברק וחבריו עשו ללעג את שאריות המשטר הדמוקרטי בישראל וכננו משטר צבאי למעשה שבו הציבור הרחב יודע רק מה שהשרים-גנרלים רוצים שידע.
תפיסת הטרור הביטחוני גרסה שישראל תנצח את הערבים, ותכפה עליהם את רצונה, באמצעות מכות מפתיעות, מאולתרות, מהירות ומוחצות; מכות אלה ישברו את רוח הערבים, הם לא יעזו עוד לצאת למלחמה נגד היהודים וישלימו עם מטרות הציונות. זה הפיענוח שלהם לאסטרטגיה העקיפה של לידל הארט שכשלה בהרתעת-גרמניה גם לפני מלחמת-העולם הראשונה וגם לפני מלחמת-העולם השנייה ורק הרתיעה את בריטניה מלבוא לעזרת פולין ולבלום את היטלר ב-1939.
זה היה הבסיס לתפיסת ההרתעה הקונבנציונלית של ישראל שהרתיעה רק את ישראל מלנקוט צעדים חיוניים לביצור ביטחונה ולכן היא הופתעה מיוזמתם הצבאית של אויביה גם ב-1947, גם ב-1967, גם ב-1973, גם ב-1987 (פרוץ האינתיפאדה) וגם מן המלחמה של החיזבאללה נגדה, המתנהלת גם בעצם הימים האלה. השקפה ביטחונית זו זכתה לכינוי "שיטת הזבנג וגמרנו" והיא התגלתה כזבנג עצמי שמשיקולים שרידותיים יש להתעלם ממנו.
את בית-הספר הטרוריסטי הזה סיימו בהצלחה משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור, וחבריהם עוד לפני הקמת המדינה, על-פיו הם בנו את מערכת הביטחון הישראלית ועל פיו הם חינכו את דור המפקדים הבא שנציגו הבכיר עומד היום בראש ממשלת ישראל. הם לא נטשו את תלמודם זה עד יומם האחרון, למרות שהעמידו פנים כי עשו כן.
מלחמת ששת הימים, שתוצאותיה הצבאיות היו מדהימות למרות שביצועיה הצבאיים היו עלובים, קיבעה במוחות הישראליים את תרבות הטרור ואת תפיסת הטרור באסטרטגיה ביטחונית למשך עשרים ושש שנים שבהן הם האמינו שבכל עתיד נראה לעין יכריע צה"ל בשדה הקרב, בקלות ובמחיר נמוך מכל הבחינות, כל קואליציה ערבית או התקוממות (אינתיפאדה) פלשתינית.
העתיד הנראה לעין הזה נמשך שש שנים בלבד, אשר במהלכן התחוללה מלחמת ההתשה שהתישה את ישראל - אפקט שישראל הדחיקה בעזרת פשיטות אחדות שהעיתונות הישראלית המגויסת סייעה להאדיר, ללא כל בסיס במציאות. מלחמת יום הכיפורים, על אלפיים, מאתיים עשרים ושניים הרוגיה הישראלים, על ששה-עשר נעדריה, על שבעת-אלפים, מאתיים חמישים ואחד פצועיה ועל שלוש מאות ואחד שבוייה, חשפה את איוולתה של תפיסה זו ואת חובבנותם של מצדדיה.
אך האיוולת, שהיתה אמורה להיות גלויה לעין, בתרבות מערבית המבוססת על חשיפת ליקויים, ביקורת והפקת לקחים, נעלמה מעיני רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל - נאמני ארץ-ישראל ואנשי שלום עכשיו כאחד - שאוּלף להעריץ את צה"ל. הצנעת איוולת היא סימן לתרבות לאומית פרימיטיבית, שבה המציאות מקודדת באמצעות השכל הישר בלבד ואינטרס השרידות של האליטות השלטוניות. האליטות התרבותיות, התקשורתיות, והאקדמיות מתקרנפות ומשרתות את האינטרס הזה. כשהקרנפים מגיעים לצמרת - פרופ' אהרון בן-עמי לדוגמא - הן הם מסוגלים להודות שהתקרנפו והם משמרים ביתר מרץ, משיקולי שרידות אישית, את התרבות הפרימיטיבית.
2. מיתוס הניצחון הגדול
בלילה שבין היום השלישי ליום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, לאחר כישלון ניסיון מהלך ההכרעה של צה"ל בחזית הדרום, נטש שר הביטחון, משה דיין, את מטרת המלחמה הרשמית - להכריע את האויב, להשמיד את צבאו ולכפות עליו את תנאיה של ישראל - ואימץ מטרה חדשה: לכפות על האויב הפסקת אש. 15 ימים נוספים לחמה ישראל בחזית הדרום כדי להביא את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, להסכמה על הפסקת אש. אז החל "תהליך אוסלו" - השגת הפסקות אש תמורת חבלי-ארץ, שישראל השתלטה עליהם במלחמת ששת הימים, בתקווה שהפסקות אש אלה יאיצו דינמיקה של שלום.
עוד בטרם הסתיימו הקרבות בדרום ובצפון פתחו ראשי המערכת הפוליטית וראשי צה"ל במבצע תקשורתי אדיר, שנועד להטמיע בתרבות הישראלית את המיתוס שלפיו צה"ל תפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה למדינת ישראל ניצחון צבאי גדול מזה. המסע היח"צני ההוא זכה להצלחה אדירה, ועד היום זהו אחד המיתוסים הביטחוניים היציבים של ישראל. אבל אנשי קו הדם, ששהו במקומות שבהם הורגים ונהרגים וראו את הקולות הצורמים של המלחמה, סירבו בתחילה לקנות את המיתוס ועוררו תנועת מחאה. כדי להרגיע את הרוחות ולהרוויח זמן הקימה ממשלת גולדה מאיר, ב-18 בנובמבר 1973, "ועדת חקירה לעניין מלחמת יום הכיפורים". על הוועדה הוטל לחקור:
1.המידע בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים על מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה וכן ההערכות וההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים המוסמכים לכך, בקשר למידע האמור.
2.היערכות של צה"ל למלחמה בדרך כלל, כוננותו בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ופעולותיו עד לבלימת האויב.
לאחר שלושה ימים מינה נשיא בית-המשפט העליון, ד"ר שמעון אגרנט, ועדת חקירה בראשותו. חבריה היו: שופט בית-המשפט העליון, משה לנדאו; מבקר המדינה, ד"ר יצחק נבנצאל; רב-אלוף (מיל') ופרופסור לארכיאולוגיה, יגאל ידין ורב-אלוף (מיל'), נציב קבילות החיילים, חיים לסקוב. צוות של שישה קצינים בכירים במילואים ריכז את החומר העובדתי בשביל הוועדה: אלוף (מיל') יוסף אבידר, אלוף (מיל') משה גורן, תת-אלוף (מיל') שמעון גלבוע, אלוף-משנה (מיל') ישראל כרמי, אלוף-משנה (מיל') יהושע נבו ואלוף-משנה (מיל') משה תמיר. עשרה אישים אלה נמנו עם האליטה של דור תש"ח, ואנשי הצבא שביניהם השתתפו באופן פעיל ביצירת תפיסת הטרור הביטחוני ואף התגאו בה.
איש מהם לא היה אינטלקטואל ביטחוני, שאומץ לב אינטלקטואלי הוא קוד התנהגות שלו. הסיכוי שדווקא הם יחשפו את קריסת תרבות דורם היה קלוש. החומר שנאסף אורגן וסודר בידי שני קצינים בקבע, בני דור מאוחר יותר: אלוף-משנה יעקב חסדאי ורב-סרן יואב גלבר. צוות זה פעל במשך 14 חודשים, ובמהלכם הוא פרסם שלושה דו"חות.
כ-26 שנה לאחר שהוועדה הגישה את הדו"ח השלישי והאחרון שלה ניתן לקבוע, כי היא נכשלה מכל היבט אפשרי ונזקה עלה על תועלתה. שכן, היא יצרה את הרושם המוטעה שהממשל בישראל מסוגל לבקר את עצמו, לחקור כישלונות ומחדלים צבאיים ולהפיק מהם לקחים.
מנקודת-מבטם של מקימיה - גולדה מאיר וחבריה - נכשלה הוועדה משום שבעקבות פרסום הדו"ח הראשון שלה נאלצה גולדה מאיר להתפטר, ואיתה כל חברי ממשלתה. התפטר גם הרמטכ"ל הכושל, דוד אלעזר, בטרם הודח, כהמלצת הוועדה. אבל היבט זה הוא זניח, גם אם היווה רעידת אדמה במישור הפוליטי. מחליפה של מאיר, יצחק רבין, לא תפקד טוב ממנה כראש ממשלה וכשר ביטחון, כפי שהוכח באינתיפאדה ובמלחמה בחיזבאללה בדרום לבנון.
מנחם בגין שבא אחריו היה גרוע עוד יותר כפי שהוכח במלחמת לבנון. אותם דברים אמורים על יצחק שמיר ועל בנימין נתניהו. במבט לאחור התפטרות גולדה וחבריה, ופרישת אחדים מהם מן הזירה הפוליטית, עומדות לזכות הוועדה, גם אם לא זו היתה כוונת חבריה, אשר באופן בלתי-סביר לא הפנו אצבע מאשימה כלפי גולדה מאיר וחברי מטבחה - משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי. שלושת הגברים במטבח זה היו אישים מרכזיים במערכת הביטחון של היישוב, שלושתם גם השפיעו מאוד על מלחמת העצמאות ולשלושתם אחריות רבה למבנה הכושל של מערכת הביטחון הישראלית עד עצם כתיבת שורות אלה.
תכליתה המוצהרת של כל ועדת חקירה היא למנוע את הישנות הכישלונות והמחדלים הנחקרים על-ידי איתור ליקויים בכל הרמות ומכל הסוגים והכנת מתווה להפקת לקחים. כתשע שנים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים חזרו כל ליקוייה ומחדליה במלחמת לבנון. הם שבו וחזרו בשש שנות האינתיפאדה, בפרשת הטבח במערת המכפלה בחברון, בפרשת רצח רבין, בפרשת פתיחת "מנהרת החשמונאים", בפעולה הכושלת של הקומנדו הימי בדרום לבנון ובספיחיה ובפרשת משעל; והם מתרחשים גם כעת בדרום לבנון, למרות שבינתיים הוקמו, פעלו והמליצו עוד כמה וכמה ועדות. ליקויים החוזרים על עצמם מעידים שהלקחים לא הופקו ושוועדות החקירה נכשלו במשימתן.
חברי ועדת אגרנט לא היו מסוגלים לבצע את משימתם כהלכה משני טעמים עיקריים:
ראשית, חסרו להם, ולקצינים שסייעו בידם, הכלים התיאורטיים והמושגיים להבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים ולא היו להם כישורים אינטלקטואליים לבנות בעצמם כלים אלה.
שנית, למרות שהם ביקרו קשות את ה"קונספציה" של אגף המודיעין במטכ"ל ושל מפקדו, אלוף אלי זעירא, הקונספציה הדוֹרית המוטעית שלהם מנעה מהם להתקרב לחקר האמת. טעמים אלה מאפיינים את ועדות החקירה שפעלו עד היום בתחום הביטחוני והם שגרמו לעיקור הפוטנציאל הביקורתי שלהן.
אתחיל בניתוח הטעם השני. בהקדמה לדו"ח החלקי הראשון שפרסמו באפריל 1974, הזהירו חברי הוועדה כי אסור שהדיון ב"גורמי הטעויות והמשגים", שהיה הכרחי "למען בירור האמת והפקת הלקחים", יגרע "מראיית הישגו המכריע של צה"ל, שהתגבר על מתקפת פתע של האויב בשתי חזיתות ותוך חירוף-נפש של חייליו השיב מלחמה שערה ויכול לאויב". ובסיום אותו דו"ח נאמר שצה"ל ניצח במלחמה "תודות לגבורתם העילאית של חיילים על כל דרגותיהם, לכוח האלתור הבלתי נדלה של מפקדיו, וליציבות וחוסן מבנהו הארגוני הבסיסי".
על דברי שבח אלה חזרה הוועדה בדו"ח השני שלה, והוסיפה כהנה וכהנה מבלי לבסס אותם. מציאות בלתי-מבוססת היא מיתוס. השימוש במיתוסים מלמד כי חברי הוועד לא התאימו לתפקידם.
מסתבר שחברי הוועדה נפלו קורבן למסע היחצני ולמיתוס היזום, שלפיו צה"ל תפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה לישראל ניצחון צבאי גדול יותר. מכאן שהמחדלים והכישלונות, לדעת חברי הוועדה, התרחשו במגזרים מוגבלים, בעיקר באמ"ן ובצמרת פיקוד דרום: ואם יסולקו ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ומפקד חזית הדרום בתחילת המלחמה, האלוף שמואל גונן, ישוב צה"ל ויתפקד באופן מעולה כפי שתפקד, לדעת הישראלים, במלחמת ששת הימים.
עדותו של סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל, השפיעה באופן מכריע על מסקנות הוועדה:
מה שקרה ביום כיפור, בייחוד בשלושת הימים הראשונים, זה לא שצה"ל היה עם תורות לא נכונות. הבעיה היתה שלא ביצעו את התורות של עצמנו. עשינו את כל השגיאות האפשריות בשלושה הימים הראשונים ואינני מאשים את הטנקיסטים - אני מאשים את הנסיבות (!) שבהן הם נכנסו לקרב, ושבהן תפסה אותנו המלחמה.
אבל מעשינו השפיעו על הנסיבות, מצד אחד, ולמען שרידותנו היינו אמורים להיות מוכנים לנסיבות הקשות ביותר מצד שני. "תורות הלחימה הנכונות" של ישראל טל הכשילו את צה"ל במלחמת לבנון ב-1982 כאשר כל הנסיבות היו לטובתו. הם גם הכשילו את צה"ל באינתיפאדה ובמלחמת דרום לבנון. אם רק הנסיבות אשמות, לא ייפלא שסגן הרמטכ"ל לא נדרש לשלם מחיר אישי על חלקו במלחמת יום הכיפורים. חלקו במלחמה זו לא מנע ממנו לקבל בינתיים את פרס ישראל על מפעל חייו בתחום הביטחון. ואין תימה בכך. שהרי ועדות פרס ישראל בפרט, והאליטות האקדמיות הישראליות בכלל, אינן מיטיבות להבין מחברי ועדת אגרנט בהוויית הצבא והמלחמה, וגם תודעתן שטופה במיתוס הביטחון. אם היו חברי ועדת אגרנט מצליחים לדחות את התזה המניפולטיבית של ישראל טל, אולי היה להם סיכוי להצליח קצת יותר במשימתם.
זאת ועוד, אם רק הנסיבות אשמות, מדוע המליצה הוועדה להדיח מתפקידם את הרמטכ"ל אלעזר, את ראש אמ"ן אלי זעירא, ואת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן? על-פי אותו היגיון ראוי היה שגולדה מאיר תמשיך בתפקידה ולא תתפטר. אופייני לתרבותה השטחית של ישראל שאדם כישראל טל, המסוגל לתלות את קריסת מערכת הביטחון שהוא היה אחד מראשיה, בנסיבות בלבד, נחשב להוגה הצבאי החשוב ביותר במערכת הביטחון.
בגוף הדו"ח, בהקדמות ובסיומים, סתרה הוועדה את דברי עצמה כאשר כתבה, למשל, ש"הרקע לכישלון אמ"ן היה - הביטחון המופרז אשר היה נחלת הכול, בדרג הצבאי והמדיני כאחד, שאם בניגוד למצופה האויב יתקוף - הצבא הסדיר (כולל המילואים המגויסים לתעסוקה מבצעית) יהדוף את התקפתו בקלות, בכל הנסיבות, ויוכל לעבור עד מהרה למתקפת נגד". שר החוץ בתקופת המלחמה, אבא אבן, ביטא אווירה זו בעדותו: "התשובה שקיבלנו תמיד מהזרוע הצבאית, שאפילו ינסה [סאדאת] לתקוף דינו נחרץ לתבוסה מהירה, מוחצת" (בכל הנסיבות).
בנספח אישי לדו"ח השלישי הביא חיים לסקוב תמצית מדבריו של ישראל טל, שנישאו בהרצאה בפני סגל המדריכים של בית-הספר לפיקוד ומטה (פו"מ), ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה:
צה"ל נוטה לכיוון המקצועי-מכניסטי ולא פועל לפי תורת פיקוד ומטה; כל קשר בין הפורמלי והלא-פורמלי (בצה"ל) הוא מקרי; [טל] מדבר על גוויעת המחשבה הצבאית; (לפי טל) אין החלטה, אין הכרעה, אין תהליך קבלת החלטה; ההישג במחשבה הוא באלתור האלתור ולא ביישום משהו בסיסי. [והמסקנה[: לפנינו שגיאה במחשבה כתוצאה מאי-קליטה ואי-פתיחות הדרגים הגבוהים [שטל נמנה עמם] שלפי השראתם פועלים פְּקודיהם.
מסתבר לפי ישראל טל, שלפני המלחמה, לא רק הנסיבות אשמות אלא גם "גוויעת המחשבה הצבאית". ואם תורת הביטחון של ישראל טל וחבריו התבססה על ההנחה שבכל הנסיבות צה"ל יביס את תוקפיו, הרי שבמלחמת יום הכיפורים קרסו התורות ומפתחיהן נחשפו כמעמידי פני מומחים, לפני המלחמה, וכפועלים להסתרת האמת - לאחריה. מכאן שטל וחבריו אינם אשמים רק במה שאירע במלחמת יום הכיפורים אלא גם במה שאירע במלחמת לבנון, באינתיפאדה ובמלחמה נגד החיזבאללה בדרום לבנון.
ועדת אגרנט לא העזה לטפל בעניין זה, שכן טיפול בו היה מחייב הודאה לא רק בקריסת תורת הביטחון - אלא גם בכך שמאז פרוץ מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1947, תורת הביטחון של ישראל עמדה על כרעי תרנגולת. השופט אגרנט וחבריו אפשרו לכל האחראים לכשל התורתי, שהעמידו פני מומחים, להמשיך לפעול במסגרת מערכת הביטחון במשך תקופה ארוכה - ישראל טל, עד היום - עם כל התגמולים והיוקרה הנלווים להשתייכות למערכת זו; ובכך חברי הוועדה אף פתחו בפני האחראים לכשל את האפשרות להנהיג מאוחר יותר את מדינת ישראל ולהכשילה. אם ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחי אהוד ברק "מעריך במיוחד" את ישראל טל ו"כבר שנים קשוב לרעיונותיו", הדבר צריך להיות כתובת על הקיר לציבור בישראל על האסונות שהוא עלול להמיט.
3. מיתוסים ותעמולה במקום מחקר
אפילו היה לחברי ועדת אגרנט אומץ הלב האינטלקטואלי להתעמת עם המציאות, חסרו להם כלים תיאורטיים ומושגיים מתאימים. לדוגמה, עמודים רבים בדו"ח השלישי של הוועדה הוקדשו לתיאור הניסיון להכריע את המלחמה בחזית הדרום, ב-8 באוקטובר, באמצעות התקפה של אוגדת אברהם אדן (ברן) על הארמייה השנייה - התקפה, שלדברי הדו"ח, היתה אמורה לסיים את המלחמה במהירות, בניצחון ישראלי אדיר. בסיום חלק זה של הדו"ח כתבו חברי הוועדה:
אוגדת ברן (אדן) אמנם לא הצליחה בביצוע המשימה של השמדת ראשי הגשר המצריים, אולם אין ספק שלחימה קשה של האוגדה באותו היום תרמה רבות לבלימת התקדמות האויב ותיחומו ויצירת תוואים מאובטחים כנגד התקפת האויב, שבאה לאחר מכן, ובכך הכשירה את הקרקע להתקפת הנגד הגדולה של צה"ל שבסופה צלח את התעלה מערבה.
באותו יום, בשלב שנועד לביצוע המשימה האוגדתית של ברן, תקף את האויב רק גדוד מילואים אחד, בפיקודו של סא"ל (מיל') חיים עדיני, עם 22 טנקים בלתי-מזוּודים וציוד לקוי. מחציתו של כוח זה הושמד והחצי השני ברח כל עוד נפשו בו.
בשלב מאוחר יותר של היום, כשהתברר שצה"ל נכשל במשימתו, שוגר לאותו מקום עצמו, ללא שום תכלית, גדוד נוסף בפיקודו של סא"ל אסף יגורי. גדוד זה הושמד ברובו ומפקדו נפל בשבי. אם במשך יום שלם תקפו את המצרים רק שני גדודים מתוך אוגדה שלמה, שמנתה שלוש חטיבות שריון, ומתוך 35 גדודי שריון שהיו באותו יום בחזית, הדבר מלמד כי התיאור "לחימה קשה של האוגדה באותו היום" הוא מניפולטיבי וחסר קשר למציאות.
מדוע לא היו יכולים חברי ועדת אגרנט להבין את ההתרחשויות של מלחמת יום הכיפורים? הליקוי העיקרי בחקר צבאות ומלחמות, ובניסיונות לקיים תהליכים שיטתיים של איסוף וניתוח מידע בתחום זה, הוא חסרונם של כלי חשיבה ייחודיים: תיאוריות, מושגים-קודים, טיעונים והכללות מבוססים, ומתודות מהימנות. ללא כלים כאלה אי-אפשר לבצע תצפיות אמינות, אי-אפשר לבדוק השערות באופן מהימן ואי-אפשר לקדד את הנתונים למבנה אינטלקטואלי תקף.
לכן, ההתייחסות למחקרי צבא ומלחמה היא חובבנית ולא מדעית, היא בעזרת השכל הישר ולא בעזרת השכל מדעי, היא אופיינית לכלים הקוגניטיביים של האדם הקמאי ולא של סוף המאה העשרים - עידן ההיי-טק ותעשיית המידע. חוקרי הצבאות והמלחמות משתמשים לעתים בכלים שפותחו בשביל תחומים אחרים, במקרה הטוב, או מסתמכים על שכלם הישר, על ניסיונם האישי ועל מיתוסים במקרה השכיח.
אפשר להשוות את חוקרי המלחמות המעולים לזואולוגים המשתמשים בכלי המחקר של הגיאולוגיה, לפסיכולוגים המשתמשים בכלי המחקר של הכלכלה או למצביאים המתכננים מערכות בעזרת דגמים מספר יהושע, ומכתבי הומרוס ושקספיר. את רוב המצביאים אפשר להשוות לאנשים המתאמצים לשווא לקרוא טקסט סיני כשאין הם יודעים אלא עברית וגם בה אין הם עילויים. גם אלה וגם אלה הם אותם אנשים הזוכים לכבוד ויקר ב"משל המערה" של אפלטון על בקיאותם במדע הצללים. התיאוריות הצבאיות הרווחות אינן אלא מניפולציות, מפני שאין להן ביסוס אמפירי. הביסוס היחיד שלהן הוא מיתולוגי:
תיאוריות אלה הן, ברובן, סיפורים בלתי-מבוקרים של אנשי הצבא ואנשי יחסי הציבור שלהם, התנאי הפופריאני של פתיחות להפרכה אינו חל עליהן ותקפותן לא הוכחה.
תיאוריה מדעית צריכה להיות אמפירית, אובייקטיבית ופתוחה להפרכה. רק תיאוריה כזו עשויה לסייע לנו להבין את מושא המחקר, למצוא בו סדירויות, לנסח את מנגנוני קיומו או התרחשותו, ולצפות, לפחות בקירוב, את ההתפתחויות בעתיד. תיאוריות כאלה מתחברות לתוכן בעל משמעות שיש לו קיום במציאות והן עשויות לסייע לקדד את הנתונים למבנה אינטלקטואלי תקף ומהימן. רוב הספרים והמחקרים שעסקו בצבא ובמלחמה לא עמדו בתנאי המחקר המדעי. רוב העוסקים בתחום הצבא והמלחמה אף לא "חטאו" בניסיונות להגיע לאובייקטיביות, משום שמלכתחילה לא היו מסוגלים לכך או משום שלא היו מעוניינים לשלם את המחיר האישי המתבקש.
כאלה הם רוב חוקרי מלחמות ישראל - חוקרים במשרה מלאה וחוקרים לעת-מצוא, חוקרים ששירתו בשירות פעיל בצה"ל וחוקרים שהתפרנסו מעבודה באוניברסיטאות. רובם לא עמדו בדרישות שהציב פרנסיס בייקון, בתחילת המאה ה-17, לכל פעילות מדעית: על המדען להיפטר מכל הדעות הקדומות האישיות, הגורמות לפירושים מעוותים של תוצאות הניסויים והתצפיות. חוקרים אלה אף לא התאמצו לאתר את דעותיהם הקדומות, ובמקום לנסות להתגבר עליהן אף העניקו להן "ביסוס". לפיכך הם לא הגיעו לשלב הסוקרטי ההכרחי של פעילות אינטלקטואלית - לדעת שאין הם יודעים, הם עקפו את הספק המתודי של דקרט, והם לא מילאו את הנורמה הבסיסית של תרבות-המערב - ביקורת עצמית. חוקרים אלה הצטיינו בכשרון שרידה מובהק שהניע אותם להילחם בחירוף נפש בכל מי שניסה לחבר את החשיבה הצבאית לתרבות המדעית, משל היה הוא אויב האנושות, או לפחות אויבה הגדול של מדינת ישראל.
חוויה זאת נקרתה למחבר שורות אלה מצד אלוף פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל ופרופ' מרטין ון-קרפלד מן האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' אניטה שפירא ואלוף-משנה בדימוס פרופ' יהודה ואלך מאוניברסיטת תל-אביב, אלוף-משנה בדימוס ד"ר מאיר פעיל מן המכון לכוח המגן על שם ישראל גלילי, סגן-אלוף בדימוס ד"ר אלחנן אורן ממחלקת היסטוריה של צה"ל ורבים אחרים. במלחמה אחת זכו חוקרי-מלחמות אלה להצלחה מרשימה: הם הצליחו להרחיקני מן המוסדות שבהם הם חוקרים ומן השיח האקדמי הממוסד על מלחמות בישראל. בכך הם פגעו בנורמות הפתיחות והפלורליזם שבלעדיהן אין המפעל המדעי יכול להתקיים.
4. באין אמפיריות
מאז ומעולם כמעט אי-אפשר להשיג נתונים אמפיריים מלאים על מלחמות, מפני שאחת הנורמות היציבות של הציוויליזציה שלנו, בת 10,000 השנה, היא סגירות הצבא ופעולותיו בפני מחקר בלתי-תלוי וביקורת. רוב המחקרים בענייני צבאות נועדו לחזק את טיעוניו של מזמין המחקר - המפקד הבכיר. חוקרים שלא עמדו בתנאי זה סולקו מן הצבא (בצה"ל, אלוף-משנה ד"ר עמנואל ולד, למשל), או שמחקריהם נגנזו (למשל מחקרו של ראש מחלקת היסטוריה, תת-אלוף אברהם איילון, על מלחמת ששת הימים). ההיסטוריון הצבאי, אלפרד וגטס, כתב שחלק גדול מן ההיסטוריה הצבאית נכתב "אם לא בכוונה מפורשת לתמוך בסמכותו וביוקרתו של הצבא, הרי לפחות במגמה שלא לפגוע בהן, שלא לגלות את סודות הצבא ולהימנע מחשיפת חולשות, פקפוקים ומזג רע" (דיקסון 1979, 156).
מערכת הביטחון מונעת מחקרים בלתי-תלויים באמצעות חוקים ותקנות: חֶסיון מסמכים, צנזורה על פרסומים והיעדר גישה חופשית של חוקרים לאנשי צבא ולגופים צבאיים. בישראל מסמכים ביטחוניים חסויים, על-פי חוק, למשך חמישים שנה. בבריטניה, הדמוקרטית יותר, הם חסויים למשך שלושים שנה. במחצית השנייה של המאה ה-20, המתאפיינת בקצב מהיר מאוד של התפתחויות ואירועים, קשה להפיק תועלת אף ממסמכים בני שלושים. חשוב להדגיש כי גם אחרי פקיעת מועד החיסיון יש לנוגעים בדבר ולבעלי האינטרסים סמכות להאריך אותו כמעט עד אינסוף.
מערכת הביטחון הבריטית, למשל, האריכה את תקופת החיסיון של מסמכים רגישים רבים הנוגעים לתקופת שלטונה בארץ-ישראל, וכך היא פוגמת בחקר הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות. ביולי 1999 חשף גנזך המדינה הבריטי מסמכים המעידים על כך שבשנת 1944 התנגד שר החוץ הבריטי אנתוני אידן לתוכנית אמריקאית להציל יהודים ממחנות השואה בנימוק שהניצולים יגיעו לארץ-ישראל ויקשו על השלטונות הבריטיים שם. לבריטים היה עניין להעלים את הסיוע הפעיל שהם נתנו להיטלר בהשמדת יהודים. אך בלי מסמכים אלה, שהיו חסויים חמישים וחמש שנים, אין אפשרות להבין את מדיניות בריטניה כלפי היהודים וכלפי הסכסוך בארץ-ישראל באותה תקופה.
מערכת הביטחון בישראל אינה מאפשרת לגבות עדויות מאנשים בשירות פעיל, ואוסרת גם על אנשי מילואים לתת עדויות ולפרסם ספרים חושפניים. מקרהו של אלוף-משנה בדימוס מייק אלדר, שנמנע ממנו לפרסם את ספרו על הצוללת "דקר", מדגים זאת. סקרים בלתי-תלויים במסגרתה אינם אפשריים, ולכן רוב מדעני ההתנהגות, המעוניינים בהישגים מוכרים בעולם האקדמי, אינם בוחרים במערכת הביטחון כבמושא מחקרם. בישראל, כל פרסום הנוגע בנושא ביטחוני אף חייב בצנזורה צבאית.
במשך זמן רב מנעה הצנזורה מידע שבלעדיו אי-אפשר להשלים מחקרים רבים ולהבין תחומים רבים. הצנזורה הצבאית מנעה ממני לפרסם את ספרי על הצנחנים ב-1968 עד שלא השמטתי את תיאור המקרה שבו אנשי יחידה 101 רצחו רופא לבנוני, ששירת בלגיון הירדני, ליד בית לחם ביודעם שהוא רופא צבאי, דבר המנוגד לאמנות בין-לאומיות ולערכי לחימה המקובלים בקרב בני תרבות. טענת אנשי הצנזורה היתה שפרסום הפרשה יפגע בתדמית צה"ל בעיני הציבור. מכאן שלא רק על הגנה על ביטחון ישראל ממונה הצנזורה הצבאית, אלא גם על שמירה על תדמיתו המסולפת של צה"ל. אבל תדמית מסולפת זאת היא אחד הגורמים לקריסת מערכת הביטחון ותפיסת הביטחון במלחמת יום הכיפורים.
אמנם בעת כתיבת שורות אלה, הצנזורה ליברלית יותר מאשר בשנים קודמות, אך עצם קיומה עדיין משפיע על החוקרים להתאים את ממצאיהם לדרישותיה. נושא זה נידון פעם אחת בעבר בבג"ץ, שפסל את שיקולי הצנזורה: בינואר 1993 קיבל בית-המשפט העליון את עמדת העיתון "חדשות", וקבע שעמדת הצנזורה ביחס לדיווחים על פרשת קו 300 (רצח מחבלים שנשבו בידי כוחות הביטחון) היתה פסולה, ושמניעיה היו בלתי-ענייניים ולא קשורים בביטחון המדינה.
ואולם, אין לצפות שחוקרים יחידים ומוסדות מחקר יקדישו זמן ויקצו כספים, דרך קבע, להגשת תביעות משפטיות נגד הצנזורה. הם יחקרו נושאים אחרים. עקב מחסומים אלה, לא היה באפשרותם של חוקרים בעלי הכשרה אקדמית, שאינם אנשי צבא בכירים, לממש את קריטריון האמפיריות.
רוב ההיסטוריונים הצבאיים, בישראל ובחו"ל, היו אנשי צבא בכירים. בהיותם בשירות פעיל חסרו להם כלי מחקר, והם התקשו לחרוג מתכתיבי מערכת הביטחון; אחרי שחרורם הם לא העזו לפגוע בחבריהם לנשק ובמממני המחקרים, ולא רצו להודות שהמחקרים שפרסמו בעבר לקו בכשלים חמורים ולפעמים אף היו מעשי רמייה, מודעים או לא מודעים. מי שחרג ממתכונת זו שילם מחיר כבד. ב-1924 כתב ג. פולר ל-ב.ה. לידל-הארט: "עורפים את ראשך ואותי חונקים באיטיות.
אינני יודע במי אין לקנא יותר" . פולר ולידל-הארט הם מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים בכל הזמנים, ורבים סבורים שפולר, אשר חזה מראש את מינוע שדה הקרב ואת מרכזיותם של כוחות השריון בו, הוא האסטרטג החשוב ביותר במאה ה-20. הוא הגיע אמנם לדרגת גנרל, אך רוב עמיתיו בזו לו ודחו את תפיסותיו לעומת הגרמנים שלמדו ממנו. על כך שילמה בריטניה מחיר כבד בתחילת מלחמת-העולם השנייה. לידל-הארט היה סרן במלחמת-העולם הראשונה, ורשויות הצבא סירבו להאריך את שירותו אחרי המלחמה.
5. סינדרום הבריחה מן הרלוונטי
עקב מכשלות אלה, אוניברסיטאות ממעטות לטפל בהיסטוריה צבאית (שלא לדבר על מחקר מדעי של הוויית הצבא והמלחמה) במסגרת מדעי ההתנהגות וגישות בין-תחומיות. באין מחקר, קשה לפתח תיאוריות, מתודות ודיסציפלינות שיסייעו להבנת הנושא. זהו סינדרום הבריחה מן הרלוונטי. האוניברסיטאות הישראליות משקיעות משאבים במחקרים שאינם קשורים בשרידותה של המדינה, ובנושאים שמעניינים מעטים, וכמעט שאינן משקיעות מאמץ בחקר העניין שבו תלוי המשך שרידותנו כיחידים וכמדינה.
באין מחקר, אין גם הוראה ברמה גבוהה; ואכן, האוניברסיטאות אינן מסייעות להכשרת אנשי מפתח של מערכה הביטחון בתחום עיסוקם הייעודי. במקרה הטוב, הן מרחיבות את אופקיהם הכלליים של אנשי מערכת זו, כסטודנטים רגילים ובתוכניות מיוחדות. אלה האחרונות הן תוכניות להכשרת "עבדים" נאמנים לאליטות. לראשי האוניברסיטאות יש עניין שרידותי אישי לשלול את תוקפו של כל מחקר הנעשה מחוץ לתחומן. כך משרתים ראשי האוניברסיטאות את האליטות הפוליטיות והביטחוניות, ומשתתפים באחריות לכישלונות ולמחדלים הביטחוניים.
במבוא לספרם "קיצור תולדות המלחמות" כתבו קולונל דייוויד זוק ופרופסור רובין הייאם: "הפרדת חקר המלחמה ממחקר החברה היתה טעות שהולידה תוצאות נוראות בדורות רבים. אכן, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך המשגים שסיבתם התעלמות מההיסטוריה חוזרים ונשנים". ההיסטוריה של חמישים שנות קיום מדינת ישראל מאשרת אבחנה זו. ביסוס לטיעון זה נמצא בעובדה שראשי מערכות הביטחון, בכל המדינות, האמינו שמקבלי ההחלטות הצבאיות, בכל שרשרת הפיקוד, קיבלו הכשרה מתאימה לתפקידיהם. הם טעו.
רוב ההחלטות שהתקבלו במלחמות ובקרבות היו לקויות, התוצאות היו קטסטרופאליות, הליקויים לא אובחנו ולקחים לא הופקו. לאחר מעשה מתלוננים הורים שכולים בפני המפקדים הקרביים, ודורשים להקים ועדות חקירה. אין טעם בוועדות חקירה. רוב חבריהן של ועדות אלה הם קצינים בכירים הנאמנים למערכת הביטחון, והם גם לא הוכשרו לחקור נושאים כאלה. ממצאיהם לעולם לא יהיו מבוססים, ולעתים קרובות הם אף יהיו שקריים במודע.
לו היה הדוח המלא של ועדת אגרנט מתפרסם ברבים, מיד לאחר השלמתו, הוא היה יכול לעורר חשיבה יצירתית בתחום הביטחוני. גניזתו למשך עשרים שנה, וחשיפת רובו ביוני 1994, רק לאחר פניית עיתון "מעריב" ב-1993 לבג"ץ, הפכו את עבודת הוועדה היוקרתית ההיא לאחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה של הביקורת בישראל.
