עולם האסוציאציות של המדרש מפליא לעשות. פסוק שהוא קורא מאיר לו פסוק אחר, תמונה שהוא רואה כמו נותן מכחול בידיו לצייר תמונה אחרת, מילה שהוא שומע מהדהדת לתוכו ושולה מים המילים פנינת מילה שונה והכתוב הוא כחכה וכרשת המעלים כתובים עוד ועוד ממעמקים מופתעים. משלים הרבה, מי ימנה אותם, יש לנמשל הזה. יבוא נא אחד מהם ויעיד על כולם.
חלום פרעה המבשר אותו בחידות על שבע שנים של שפע שתהיינה כלא היו אחרי שבע שנים של רזון מדיר שינה מעיניו. הוא רואה ואינו יודע מה הוא רואה. הוא מוחרד בשנתו וירא בהקיצו.
"מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ" (בראשית מ"א, ב'). כך ראה, הוא מספר ליוסף.
"וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם" ( שם,כ"ג), הוא מוסיף.
פותר החלומות אומר לו, והדברים ידועים לכל היום, מה הוא פשרו המיידי של החלום המטריד. המדרש שומע, אבל יצר היצירה מפעים אותו. הוא יוצא ממצרים והולך אל מחוזות האמת האוניברסאלית משם הוא מתבונן על האדם באשר הוא אדם.
"בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשים אחים אלו לאלו" הוא אומר, אנשים שבעים אינם צהובים זה לזה. "וַתִּרְעֶינָה" הוא קורא מלשון רעות ,
"בָּאָחוּ" מלשון אחווה. אין מבחן, לא של רעות ולא של אחווה, ברווחה.
אבל "בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין", והשיבולים הדקות ריקות מחיטים ומתמלאות חטטים, פצעים פתוחים בפניהם ובגופם של האחים מתמול שלשום ואלה נושאים כאבם וחרפתם איש ואישה באוהלם, אם יש להם אוהל, לבדם. המצוקה מפנה עורף לאחווה ולרעות ועושה אותן מילים שדופות וריקות. (על-פי בראשית רבא, פ"ט).
אחווה אינה מידה המבוססת על קשרי דם. הרעות היא בחירה, היא נרקמת בחוטי שני של ערבות הדדית, של אחריות לגורל הזולת, של אמונה בכורח החברות בעיצוב האישיות הפרטית.
"רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב, וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ, טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" ( משלי כ"ז,י').
רש"י, מפוכח, מסביר "טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי", קרי עשו, אחיו תאומו של יעקב שזמם בקרבו לנקום בו את קלונו ולהרגו. האחווה של יתרו "ששמע בטובתן של ישראל ובא ונלווה אליהם", מעולה בעיני חכמים מאחוות הדם בין קין, וישמעאל, ועשיו, ואחי יוסף לאחיהם הטבעיים.
"בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד" (משלי י"ז,י"ז) מתפרש בקונטרסיו של רש"י באותה רוח,
"לעולם הוי אוהב רעים .... לעת הצרה יוולד לך הריע כאח לעזור לך ולהשתתף בצרתך". יש מחמירים פחות מרש"י, כגון בעל מצודות דוד האומר כי
"אהבת הרעים היא בכל עת אבל אהבת האח אינה תמידה , ורק בבוא צרה ישוב להשתדל באחיו, כי עצמו ובשרו הוא והרי הוא כאלו האח נולד לתועלת וצרה". גם הסלחנות הזאת אינה משאירה ספק בדבר הבכורה של האחווה על אחות הדם.
רבי ישראל אלנקאווה, בעל ספר "מנורת המאור" שנהרג בפרעות בספרד בשנת 1391 רואה בגרים, שאין להם קשרי דם עם אחיהם הישראלים מלידה, את השכן הקרוב, ואומר בספרו בפרק י"ז, 'אהבת החברים', "וגרי הצדק וישראל שווים באהבה, והם כישראל לכל דבריהם. ומצות עשה לאהוב את הגר... ונאמר ' וגר לא תונה ולא תלחצנו', "לא תונה" - בדברים, "ולא תלחצנו", בממון".
הערבות ההדדית, האחווה, איננה קו-סנגווינית, שבטית, כיתתית. באומות העולם הרפובליקה הצרפתית אימצה את האחווה כאחת משלוש חובות האדם הבסיסיות"Liberté, Égalité, Fraternité", קרי חירות, שוויון, אחווה. בהצהרת זכויות האדם שנוסחה בשנות המהפכה ב 1793, מוגדרת האחווה הגדרה תלמודית בתרגום ללשון המדינה. אחווה, אומרת הפרשנות המוסמכת להצהרה, היא
"מאן דשניא עלך לחברך לא תעביד", ואף על-פי שהתיבה Fraternité ייסודה הוא מן הלטינית ,fraternitas כלומר יחסים בין אחים לדם, היא מתנערת לחלוטין ממקורה והופכת למידה מוסרית בעלת מעלה עליונה.
לא רק העוני מעמיד את האחווה במבחן. גם העידן של המרוץ המואץ אחר הבכורה האישית, אחר המצוינות המוסכמת והמדידה, אחר מיצוי חמדת העמידה בראש הסולם הכלכלי או החברתי, מניח מכשול ממעיד לרגלי האחווה. היו דברים מעולם. התלמוד מספר כי משמרות הכוהנים שהיו ממונים על סדר העבודה בבית המקדש היו יצריים והתחרו אלה באלה.
גם בין כוהני המשמר עצמו הייתה תחרות חסרת עכבות. משניתן מדי שחר האות כי אפשר 'לתרום', כלומר אפשר לפנות את אפר המזבח, היו הכוהנים רצים במעלה הכבש ומי שהגיע ראשון לתוך ארבע אמות המזבח זכה בבכורה. במסכת אחת (תמיד דף כ"ח עמוד א), כתוב,
"מעשה בשנים שהיו שווים (בכוחם) רצים ועולים בכבש. ודחף אחד מהם את חברו ונשברה רגלו". לימים נמנו חכמים והחליטו שלא 'יתרמו' אלא על-פי הפייס, על-פי הגרלה. מסכת אחרת, (יומא כ"ג עמוד א') מעידה כי התחרות הפרועה הביאה לאסון כבד עוד יותר.
"מעשה בשני כוהנים שהיו שניהם שווים ורצים ועולים בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו - נטל סכין ותקע לו בלבו". לא קדושת ההיכל והמזבח ולא קרבת השבט והדם יכלו לעמוד כתריס בפני הקנאה עד מות הרואה בהצלחה האישית את התגשמות יחידייותו של האדם.
אכן, בשבתות, בשעה שהיה משמר שסיים עבודתו מקדם בברכה את משמר הכוהנים הנכנס, התקינו חכמים ש "המשמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום וריעות". האחים לשבט, היו צריכים לברכת האחווה הבין אישית המעולה מכל מה שקשר שבטי יכול להבטיח באקלים של תחרותיות שהפכה לאידיאל.
זאת הייתה החרדה שהציפה את משה בשעה שבאו אליו בני ראובן ובני גד שהיו בעלי צאן רב ועצום וביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי שהיה עשיר באדמת מקנה. הוא פחד פחד עמוק שקשרי הדם בין השבטים אינם מספיקים למנוע את החתירה להתבדלות כלכלית גם אם משמעותה הייתה כי חלק מן העם יידרש להקריב חייו בעבור קידוש השליטה בארץ ואילו שני שבטים שצאנם אמונתם יפטרו עצמם מן הנטל.
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"!?, (במדבר ל"ב,ו') זועק משה מאימה שמא האינטרס האישי סמיך מן הדם. אבל בני גד ובני ראובן עמדו במבחן האחווה. הם הבטיחו כי לאחר שיבנו לאלתר גדרות לצאנם ובתים לנשיהם ולטפם, יצאו עם כל ישראל למלחמה, לא כנספחים ללוחמים אלא
"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'" (שם, ל"ב) ו"לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ" (שם,י"ח). זאת הייתה אחוות מופת לדורות, שקידשה את ה', והחדירה למילון היהודי את הערך "חלוציות".
אונקלוס מתרגם "חלוצים" - "מזרזים", ראשונים להניע את אחיהם לקיים המצוות ההופכות את הארץ למולדת, את השבטים לעם, ואת האחווה לנס.
לו יונף תמיד, לו יונף.
