קדימה: סוף הדרך

מחאות חברתיות-עממיות בישראל לא מחזיקות מים. או שמשתלטים עליהן גורמים קיצוניים אינטרסנטיים דוגמת דפני ליף, או שהמפגינים הופכים לכלי משחק בידי מפלגות פוליטיות, כמו ה"פראיירים". לעתים שני הדברים גם יחד. בעיית חלוקת הנטל במדינה לוחמת היא בעיה אמיתית, אבל מהרגע שבו התבטלה הקדמת הבחירות וקדימה נכנסה לקואליציה היה ברור שכל ההתנהלות סביב החלופה לחוק טל היא משחק פוליטי נטו. אף מפלגה לא תיקח סיכונים פוליטיים בגלל שיקולים לאומיים, ענייניים ככל שיהיו, לפני הבחירות. חוק גיוס שטמון בו שינוי דרסטי אפשר לחוקק רק בתחילת קדנציה, כמו שרק בתחילת הקדנציה נתניהו כשר האוצר היה מסוגל לקצץ בקצבאות הילדים.

לכל צד היה אינטרס משלו. נתניהו רצה לשמור על מצבו הטוב בסקרים ועל סיכוייו לנצח בבחירות ולהרכיב קואליציה לאחר מכן. לכן, כפי שהערכנו בטור זה כבר לפני חודש וחצי, כשהיה עליו לבחור בין קדימה המתפרקת שהתגלתה כמפלגה עונתית, פרפר שחי ימים מספר בלבד, לבין הסיעות החרדיות שהיו כאן ותהיינה גם אחרי הבחירות, ובידיהן מונח במידה רבה גורלו של מועמד לראשות ממשלה, הבחירה הייתה פשוטה.

אשר למופז, כיאה לרמטכ"ל לשעבר הוא הגה תוכנית מושלמת. טמן מארב לאויב מכל צד. לו היה נתניהו הולך לקראתו ומאמץ את מסקנות ועדת פלסנר, הדבר היה פוגע אנושות בשותפות העתידית שלו עם הסיעות החרדיות. מאידך-גיסא, אם היה דוחה את מסקנות הוועדה היה מצטייר כפוליטיקאי שהפנה גב לחבריו מהסיירת ומכר את נשמתו לחרדים תמורת השלטון. העדיף את המשתמטים, כמו שהסביר מופז בנאום הפרישה.

לכן מופז הקשיח עמדות. האסטרטגיה אומנם הייתה מדויקת, אך לא עבדה. נתניהו בחר באופציה השנייה, אבל מופז לא יוכל להסתער על הליכוד ולהפיק מהפרשה תועלת אלקטורלית. ראשית, כי מופז כמו מופז לא יודע לחתוך ולהציג לפני הציבור מהלך חד וברור. הוא מושך ומתלבט, מתלבט ומושך. בית לא עוזבים, מהממשלה לא פורשים בקלות. עוד ביום שני הלך מופז לפגוש את הרב עמאר בתקווה שאולי יסתדר משהו. הפגישה לא צלחה.

הסיבה השנייה היא שנתניהו אולי נכנס למארב, אבל האויב כבר לא יסתער עליו. למופז אין צבא. מופז התלבט בעניין הפרישה לא בגלל שהתנאים של משנה לראש הממשלה טובים בהרבה מאלה של ראש האופוזיציה. מאז נבחר ליו"ר קדימה הוא מנסה בכל דרך למנוע פילוג בסיעה. שני מהלכים התנהלו בקדימה - האחד התחיל עוד לפני כניסתה לקואליציה, השני בחודש האחרון. בשני האגפים של המפלגה פעלו חברי כנסת לארגן שביעייה שתפרוש. האחת לשמאל, למפלגה של רמון –לבני; השנייה, טרייה יותר, לימין, לכיוון הליכוד. הראשונה החלה להתארגן לפני זמן רב והחלטה של מופז להישאר בממשלה הייתה מעניקה לה רוח גבית. השנייה החלה להתארגן לאחרונה, כשהכוונה הייתה להישאר בממשלה אם מופז יפרוש. מתווה ברק. כמו שחזרה ואמרה יוליה שמאלוב-ברקוביץ': "שילך, אני נשארת". לשתי הקבוצות חסרו שני ח"כים, השישי והשביעי. בחישוב שעשה, מופז העריך שהסבירות של פרישה לרמון גבוהה יותר מזו של פרישה במתווה ברק. מופז יצא, שמאלוב-ברקוביץ' לא נשארה.

שבוע קודם העניקה סיעת קדימה למופז זכות להכריע לגבי פרישה מהממשלה גם ללא החלטת סיעה, אך הישיבה ביום שלישי האחרון שבה נפלה ההחלטה הייתה דרמטית. רוויית מתחים. מופז רצה בהתחלה לנצל את המנדט שהיה לו ולהכריע. עתניאל שנלר, שהתנגד לפרישה, דרש דיון. היו שתמכו בו. בסדר, אמר מופז, נעשה סבב. מי בעד, מי נגד. כשהתחיל את הסבב דילג על צחי הנגבי שאינו חבר כנסת. הנגבי, שאמנם לא מצביע אבל משפיע (ללא ספק יותר מצלנר או זוארץ), נפגע: מה אתה מדלג עליי? זה מזכיר, אמר, מישהי שקטעה אותך כשרצית להציג תוכניות משלך בישיבת הסיעה, באומרה "נפלא, נפלא". והיא כבר לא כאן. לבני, כמובן.

את הבעיה עם הנגבי מופז צפה מראש. תחילה כלל לא רצה להזמין אותו לישיבת הסיעה, אבל דליה איציק אמרה שכל עוד היא יו"ר הסיעה אין מצב שצחי לא יבוא. הנגבי התנגד לפרישה, אבל ההכרעה נפלה מראש. בסופו של דבר הצביעו שלושה נגד הפרישה: אבי דיכטר, עתניאל שנלר ויוליה שמאלוב-ברקוביץ'.

מופז רב עם הנגבי, רוחמה אברהם התקוטטה עם דליה איציק. בין שתיהן פרץ ויכוח קולני לאחר שאיציק העירה לאברהם שעליה לסיים את דבריה. "זה היה קרב תרנגולות", סיפר לאחר מכן אחד מחברי הסיעה. ההערה שוביניסטית, אבל המתח בין השתיים אמיתי: מאז ניצחונו של מופז מתכננת אברהם להחליף את איציק בתפקיד יו"ר הסיעה.

ביום שני הקרוב יחליף מופז את יחימוביץ' ויחזור לשמש ראש האופוזיציה. הוא הודיע שקדימה חוזרת בכבוד לשרת את הציבור מספסלי האופוזיציה, אך כבר למחרת התגלה שהסיעה לא מתייצבת לשירות. בקואליציה לא הרגישו שום שינוי לאחר פרישתם של 28 ח"כים, פרישה שבמציאות הפוליטית שאנחנו רגילים לה הייתה מזעזעת את אמות הסִפים. הקואליציה לא הפסידה בשום הצבעה, ולו השולית ביותר, ובשתי הצבעות מהותיות מבחינתה של קדימה הסיעה הגדולה בכנסת התפצלה או הצביעה ברגליים.

האחת הייתה ההצבעה על פיזור הכנסת. את ההצעה העלה בקריאה טרומית יו"ר סיעת העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג. ההצעה כשלעצמה הייתה פתטית. מלבד היותה חסרת סיכויים, הצעה על פיזור הכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה במאי ומונחת על שולחנה של ועדת הכנסת. העבודה, בטרם תאבד את ראשות האופוזיציה, סתם ניסתה לתפוס כותרת ולא כל כך הצליחה.

אך פתטית או לא, מבחינתה של קדימה זו הצבעה מהותית. סיעה שנוטלת בחזרה את ראשות האופוזיציה אמורה לפעול להפלתה של הממשלה ולפיזור הכנסת. לפני כניסתה הבהולה לקואליציה בלילה ההוא בחודש מאי התנגדה קדימה בכל כוחה לפיזור הכנסת. גם שלשום היא לא ששה לפיזור הבית, חבריה נעדרו מההצבעה.

ההצבעה השנייה הייתה על הצעת החוק של ישראל ביתנו לשוויון בנטל. גם כאן היה ברור שאין סיכוי לגייס רוב לטובתה: העבודה ומרצ התנגדו כי ליברמן רוצה לגייס גם את הערבים, והקואליציה התנגדה כי הההצעה כמובן לא מקובלת כלל וכלל על הסיעות החרדיות. נתניהו וליברמן סיכמו על חופש הצבעה. ההצעה נפלה ברוב של 74 מתנגדים מול 20 תומכים. מי היו העשרים? 15 ח"כים מישראל ביתנו וחמישה ח"כים מקדימה. רק חמישה. בהצבעה על הסוגיה המהותית שבגללה פרשה קדימה מהקואליציה, הסיעה לא גיבשה דעה אלא התפצלה לארבע קבוצות: היו שהצביעו בעד, היו שהתנגדו, היו שנמנעו והיו שנעדרו. בלטה במיוחד היעדרותם של שאול מופז ויוחנן פלסנר. זאת הייתה עריקה לכל דבר.

לגבי מופז, התמונה ברורה. הדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא זינוק פתאומי בסקרים, נס שככל הנראה לא צפוי להתרחש. במפלגת השלטון לשעבר מדברים היום על עשרה מנדטים כעל יעד נכסף. כך חולפת תהילת עולם.

האם צדק או טעה בנימין נתניהו כשבמהלך בזק ויתר על הקדמת הבחירות והכניס את קדימה לאופוזיציה? ארבעה שרים בכירים בליכוד אומרים היום שצירופה של קדימה היה טעות. ההיגיון ברור: אלמלא המהלך נתניהו היה הולך לבחירות בעוד פחות מחודשיים ומנצח ככל הנראה בגדול, כשהוא מבהיר למצביעי המרכז שלא נכנע לסיעות החרדיות והעדיף להקדים את הבחירות. הוא היה מקדים גם את בחירתו הצפויה של אובמה בנובמבר, כשמולו לא ניצב מועמד בעל סיכויים.

עכשיו דבקה בו תדמית של עסקן פוליטי (מי שסגר בלילה עם מופז), שנכנע לסיעות החרדיות. התדמית הזאת גרמה לו לאבד בבחירות 1999 את השלטון, כשברק מבטיח ממשלה בלי ש"ס וגיוס של כו-לם. ובינתיים התחזקה המחאה החברתית-כלכלית.

מאידך-גיסא, קשה לדעת מה היה אילו. ההפרש בין הגושים הצטמק עד לכחמישה מנדטים בגלל כניסתו של יאיר לפיד לזירה. הליכוד יכול היה למצוא את עצמו עם מספר מנדטים קטן – 25–27 - ומתקשה להקים קואליציה.

הבחירות ייערכו ככל הנראה בתחילת 2013, לאחר שהממשלה לא תעביר את התקציב הבא. ספק אם עד אז המאבק בעד שוויון בנטל יישאר בכותרות. בישראל קמפיינים לא מחזיקים מעמד יותר מחצי שנה.

אם מישהו ינגוס מנדטים מהליכוד בגלל מאבק הפראיירים, זה לא יהיה שאול מופז, אלא אביגדור ליברמן. האג'נדה הזאת תפורה על ישראל ביתנו, שבוחריה ברובם הגדול נרתעים מערבים, מתגייסים לצה"ל ומסתייגים מחרדים שמבחינתם לא מתגייסים וגם לא עובדים.

יחימוביץ' תרוויח אם המאבק בעד גיוס ירד מהפרק, שכן היא תופסת ממנו מרחק. הצד החזק שלה הוא מאבק נגד התקציב. בינתיים עליה לחזור ולגבור על יאיר לפיד שהתחזק בסקרים ולנצח במאבק על ראשות המחנה. הדבר לא יהיה פשוט כלל וכלל כשבזירה פועלים לפיד, רמון, לבני, מופז ואולי גם אולמרט. אז מה אם אמר שהוא לא חוזר.

ועוד נקודה. האג'נדה עשויה להשתנות מסיבות ביטחוניות. אם נתניהו וברק מתכוונים להגיע להחלטה כלשהי לגבי אירן, היא ככל הנראה תתקבל לפני הבחירות בארה"ב. אם נתניהו היה הולך לבחירות בספטמבר, הוא היה נועל לעצמו את האופציה: מדובר בהחלטה הרת גורל שאותה לא מקבלת ממשלת מעבר, והוא לא היה מספיק להרכיב ממשלה עד אוקטובר.

הסיעות החרדיות הן מנצחות ודאיות, אך ניצחונן הוא במידה מסוימת ניצחון פירוס. החרדים לכאורה קיפלו את נתניהו, אך אם מתבוננים לעומק התמונה לא פשוטה. בתחילת מושב הקיץ יהדות התורה דרשה חוק דוגמת חוק טל ואיימה בפרישה מהממשלה אם לא ייחקק. כעת ההנהגה החרדית מבינה שאין מנוס. מה שהיה כבר לא יהיה. לפני שלושה חודשים, מתווה כמו זה שמקדם היום בוגי יעלון לא היה מתקבל על הדעת מבחינת החרדים. היום, בשקט-בשקט, גדלה אצלם הנכונות לקבל אותו כברירת מחדל, כשהשר אטיאס מוביל את המהלך.

ביום ראשון אמורה לעלות על שולחן הממשלה ההצעה שגיבש יעלון. הכנסת יכולה לאשר אותה גם אם תצא לפגרה כי מדובר בהצעת חוק ממשלתית, המצדיקה התכנסות מיוחדת.

הבעיה היא שלהצעה לא מסתמן רוב. העבודה, קדימה, מרצ וגם ישראל ביתנו צפויות להתנגד. במקרה הטוב שרי ישראל ביתנו ייעדרו. הסיעות החרדיות מעדיפות להתנגד או לכל הפחות להצביע ברגליים. ההצעה לא מקובלת עליהן מסיבות אידיאולוגיות.

נכון שהן עשויות להבין שאין ברירה. כשנתניהו כיהן כשר האוצר והתכוון לקצץ את הקצבאות, החרדים התנגדו. הוא התקשה להעביר את ההצעה בוועדת הכספים, ואנשי האוצר הבהירו ליהדות התורה - תראו, יש קיצוץ בהדרגה. אם לא תסכימו, ניאלץ לסגור עם שינוי שדורשים קיצוץ מהיום למחר. הח"כים החרדים בוועדת הכספים תמכו במהלך. בעיניים דומעות, כפי שהסבירו.

ייתכן שגם כאן תהיה הבנה בשלב מסוים שהברירה היא בין מתווה ליברמן - כאן ועכשיו - למתווה יעלון. אלא שגם עם תמיכתה של ש"ס, להצעת החוק אין רוב ללא תמיכתם של 8–10 מקדימה.

בקדימה מתגבשת קבוצה כזאת. קבוצה שאולי תפרוש, ואולי רק תצביע בעד הצעת החוק של יעלון. שנלר, הפועל לגבש את הקבוצה, אומר שאין קשר בין פרישה אפשרית להצבעה בעד ההצעה של יעלון. הח"כים, הוא אומר, יצביעו משיקולים ענייניים, כי זו פשרה מעשית שטובה למדינה. מי לדעתו עשוי להצביע בעד? יוליה שמאלוב-ברקוביץ', אריה ביבי, דורון אביטל, יעקב אדרי, זאב ביילסקי. אולי ישראל חסון ואפילו נחמן שי ודליה איציק. אגב, הרוח החיה מאחורי הקבוצה היא אותו אחד שלא מצביע אבל משפיע, מכונן בריתות ומשכין שלום פוליטי. צחי הנגבי.