נדירים המקרים בהם שופטים מכניסים אותנו ל"מעבדה" ומציגים בפנינו את התלבטויותיהם בטרם יבואו לגזור את דינו של נאשם. הרוב המכריע של גזרי הדין מתאפיינים בסקירה יבשה של טענות הצדדים, בציון השיקולים לחומרה ולקולא, ובשורה תחתונה מעשית. אבל שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יעקב שפסר ויורם צלקובניק, סיפקו לנו (11.7.12) מבט נדיר שכזה, תוך שהם חושפים את מחשבותיהם ואפילו רגשותיהם.
רדה-עזרא רסקאי הורשע בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע בגרימת מוות ב
רשלנות, כאשר פגע בהולך הרגל רוברט דיכנו בן ה-70 שעבר במעבר חציה, ונדון לשמונה חודשי מאסר בפועל. בערעורו טען רסקאי, כי רשלנותו הייתה ברף הנמוך של חוסר תשומת לב למשך שבריר שנייה, וכי גם בית משפט השלום הכיר בכך שהוא נהג זהיר מטבעו. עוד הצביע על נסיבותיו האישיות ועל המלצת שירות המבחן להסתפק בעבודות שירות.
שפסר: עולמו חרב עליו
שפסר פותח באומרו, שכבר בית משפט השלום התחבט "בין הצורך הברור במלחמה בתאונות דרכים, התוצאה הטרגית מושא ענייננו, והמסר ההרתעתי אותו יש להעביר בעטים של אלה, לבין עניינו של המערער דנן, אדם נורמטיבי המתייסר קשות בשל התאונה ונסיבותיו האישיות המורכבות". לצד האסון הברור למנוח ולמשפחתו, הוסיף שפסר, יש להביא בחשבון שרסקאי הוא בן 64, עבר קליטה לא פשוטה מאז עלה מאתיופיה ב-1983, הוא עובד חרוץ ומסור בתנובה מזה 23 שנים, עד לפני מספר שנים שירת במילואים וסובל ממצוקה כלכלית. מאז 1993 נרשמו לחובתו רק שתי עבירות תנועה קלות, והתאונה הייתה כשל חריג שאינו מאפיין את נהיגתו.
לדברי שפסר, יש מקום לבחון את הרשלנות לא רק לפי תוצאת האירוע, אלא גם לפי טיב הסיכון שנטל הנהג על עצמו. "אין דינה של תאונה שנגרמה כתוצאה מסיכון חריג, או למצער מחושב, שהנהג החליט בהחלטה מודעת ליטול על עצמו (כגון חציית צומת באור אדום, נהיגה במהירות גבוהה, חציית קו לבן רציף, נהיגה בלא רשיון או בשכרות, וכיוצ"ב), לבין תאונה שנגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי ובחוסר מודעות מוחלט, כשיתר אפיוני הנהיגה הקונקרטיים מלמדים על נהג זהיר שנהיגתו זהירה". במקרה מהסוג השני, אומר שפסר, יש להעניש את הנהג בצורה מידתית.
"במישור הפרטי, נראה לי שנהג זהיר ואחראי כמערער שבפנינו, שבעקבות התאונה חרב עליו עולמו, לא זקוק לעונש מאסר לצורך הרתעתו, וספק בעיני אם יש בענישתו הפרטית, כדי להרתיע באופן אפקטיבי במישור הציבורי את הכלל מפני התנהגות דומה, עת המדובר בנתונים שנסקרו לעיל, ובכשלון הנובע כאמור מחוסר תשומת לב רגעי", אומר שפסר. מסקנתו: להמיר את המאסר בשישה חודשי עבודות שירות.
צלקובניק: קושי אינטואיטיבי כמעט
צלקובניק לא הסכים עם עמיתו. ראשית אמר, כי אינו מקבל את הטענה שמדובר ברשלנות מועטה, וכי לא ניתן כל הסבר מדוע לא הבחין רסקאי בהולך הרגל. צלקובניק מזכיר, כי בהסדר הטיעון עם רסקאי נקבע עונש מירבי של 11 חודשי מאסר, ובית משפט השלום לא הטיל עליו את מלוא התקופה. וכאן עובר צלקובניק לצד העקרוני והכמעט-רגשי:
"אכן, קיים קושי לא מבוטל, אינטואיטיבי כמעט, בהטלת מאסר בפועל, בשל כישלון רגעי בשעת נהיגה, על מי שלא חטא בעבר והשתדל לנהוג למישרין כל חייו. קושי זה בא לידי ביטוי מלא, כך נראה, בחוות דעתו של חברי. ואולם, משמשווים אנו לנגד עינינו את המחיר הנורא, תוצאת מחדלי הנהיגה, והאפשרות לצמצם היקף הקטל בדרכים בענישה מתאימה, שיש עימה גם ביטוי לגמול וכן לסבל הנגרם למשפחת הנפגע, הרי שאין מנוס מהטלת עונשים מכבידים". לאור זאת סבר צלקובניק, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.
סגנית הנשיא וראש ההרכב, השופטת רויטל יפה-כ"ץ, היא שהכריעה - ובניגוד לעמיתיה הסתפקה באמירה קצרה ביותר: "במחלוקת שבין חברי, דעתי היא כדעתו של כב' השופט צלקובניק, ולפיה אין להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של ביהמ"ש קמא".
