הבן יקיר שמרד בדרך

שך הבן נולד לפני 80 שנה בעיר קלצק שברוסיה הלבנה. הוא היה הילד השלישי במשפחה. אחיותיו היו מרים (שהייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים) ודבורה (המבוגרת ממנו בשנתיים).

בהיותו בן 8 חלתה מרים בדלקת ריאות. "אמי, גוטל, הייתה סטודנטית לרפואה במוסקבה. היא עזבה את הכל ונסעה עם אחותי הגדולה לווילנה, כדי לטפל בה", מגולל שך את סיפורו. אלא שהמוות השיג את אחותו בעיר זו כעבור כשנתיים.

באותה עת היה הרב שך ראש ישיבת לונינץ, ישיבה של חסידות קרלין. שמענו נכון? הרב שך ראש ישיבה חסידית?! אכן כן. "כי האדמו"ר מקרלין התעקש שדווקא אבא יילמד בה, למרות שהוא ידע, כמובן, שהוא ליטאי", מסביר בנו. אבל אז שלח הרב חיים אייזק גרוזינסקי, ראש ועד הרבנים של וילנה, את אמו של אפרים חזרה לקלצק, כדי שתביא את בעלה וילדיה לווילנה.

זמן קצר לאחר מכן כבשו הרוסים את ליטא והורו לכל הפליטים בה להתפזר. משפחת שך עברה להתגורר בעיירה ליד קובנה ושם ניצבה המשפחה בפני שתי אפשרויות: "קרוב משפחה שלנו בארה"ב סידר לנו ויזה לאמריקה", אומר שך, "במקביל הדוד של אימא שלי, הרב איסר זלמן מלצר - שהיה זקן ראשי הישיבות בארץ ישראל ומנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית בארץ - השיג לנו סרטיפיקט לפלשתינה. ואבא שלי, הלא ציוני, בחר בציון. אני זוכר איך אנשים התפלאו על אבא: 'יש לך ויזה לאמריקה ואתה נוסע לפלשתינה?! הלא רומל עומד להיכנס לארץ! אתם תיכנסו ישר לתוך הלוע של הנאצים!', אבל אבא, כהרגלו, היה נחוש וכך עלינו בשנת 41' לארץ ישראל".

ביתה הראשון של משפחת שך היה דירתו של הרב מלצר בשכונת כנסת בירושלים. בשבוע הראשון לבואם ארצה, מעיד אפרים שך, הגיע לבקר אותם רבה של תל אביב, הרב משה אביגדור עמיאל, שהקים ישיבה בעירו, שתיקרא לימים 'היישוב החדש'. "בהמלצתו של הרב איסר זלמן הוא הציע לאבא שלי להיות ראש הישיבה. אבי הסכים מיד. 'אבל יש בעיה', אמר הרב עמיאל, 'בישיבה שלנו לומדים בעברית ואתה מדבר ביידיש'. אבא לא התרגש מהבעיה שצצה. 'אני מתפלל בשפת הקודש ובאותה שפה גם אלמד'".

משפחתו של הרב שך עברה להתגורר בתל אביב, אבל כחצי שנה מאוחר יותר נוצרה בעיה משמעותית יותר. לרב שך הגיעו שמועות, מספר בנו, שהחזון אי"ש לא מרוצה מהמקום בו מלמד הרב שך. "לא בגלל התכנים של הישיבה, שכן אז היא עדיין לא הייתה ישיבה תיכונית, אלא משום שמי שעומד מאחוריה, הרב עמיאל, מזוהה עם המזרחי והציונות. באותו יום שהשמועה הזו הגיעה לאוזניו, נסע אבא לבני ברק לאמת את הדבר עם החזון אי"ש. כשהוא שמע את הדבר ממנו ישירות, הוא חזר הביתה ואמר לאימא 'זהו, אני סיימתי עם הישיבה הזו'. אימא התרעמה: 'מהיכן תביא פרנסה?!', אבל לאבא זה לא הזיז. דעת תורה זו דעת תורה".

משפחת שך חזרה לירושלים, שם מצא לה הרב מלצר דירה מול שנלר, בה תתגורר המשפחה עד שתעבור תריסר שנים מאוחר יותר לבני-ברק, עת יקבל הרב שך את משרת ראש ישיבת פוניבז'.

אלא שהרב שך כמעט שלא נכח בבית. באותה עת הוא החל לרכוש לעצמו שם של ר"מ שקדן וחרוץ, שלא נרתע לנסוע מירושלים לשפלה, כדי להרביץ תורה. הוא לימד בישיבות נבהרדק, לומז'ה, פתח תקוה וקלצק (שתיהפך לימים לישיבת הדרום) ברחובות.

"באותה תקופה", ממשיך שך, "המפרנסת העיקרית הייתה אימא, שלמרות שלא סיימה את לימודי הרפואה, נחשבה למבינה גדולה בתחומה. ד"ר ישראלי, הרופא של שכונת גאולה, הפך אותה למעין סייעת שלו ושלח אליה את ראשי, רבני ובחורי הישיבות של ירושלים. היא הייתה המשענת הכלכלית המשמעותית של המשפחה".

איך אתה זוכר, כילד, את החיים בדירת המשפחה?

"דירה פצפונת של חדר וחצי. החדר וחצי היו אומנם רק שלנו, אבל את המטבח אימא נאלצה לחלוק עם עוד שתי זקנות שהתגוררו בדירות סמוכות באותו בניין. את הדירה הזו ההורים עזבו רק כשאבא התמנה להיות ראש ישיבת פוניבז'. מייסד הישיבה, הרב כהנמן, אמר לאבא שהמשרה שהוא מציע לו כרוכה בתנאי שנעבור לגור בקריית הישיבה. בעקבות תנאי זה ההורים שלי קבלו 'ארמון' - דירה של שניים וחצי חדרים... הריהוט אצלנו תמיד היה עלוב: מיטות סוכנות פשוטות וריהוט אחר פשוט שבפשוטים".

איך הייתה מערכת היחסים שלך עם 'אבא בנעלי הבית'? היו רגעים של משחק או שובבות? סביבונים אחרי הדלקת נרות? מסירות של כדור בסלון?

שך מגחך. "איפה! תשכח מזה. אבא לא התחבר אלינו, הילדים שלו, דרך משחק או השתטות או צחוק. אין דבר כזה. אבא היה מכונת לימוד בלתי פוסקת. 20 שעות ביממה. המקום היחיד שהחיים שלי בילדות התחככו איתו היה באמצעות הלימוד. 'מה למדת היום? איך אתה מבין את זה? איך אתה מסביר את זה?' ככה. התחברות של חברותא".

ואז הוא נזכר ומוסיף עם זיק של שובבות בעיניים: "עם אבא אומנם לא שיחקתי, אבל בעצם יצא לי לשחק עם ר' חיים עוזר (גרודזנסקי, מגדולי התורה בדור הקודם – ד"ח). זה קרה בזמן הלוויה של אחותי. לא היה מי שיישאר איתי ור' חיים עוזר התנדב לשחק איתי באותה שעה".

במילים אחרות: ההווי של הבית נע סביב ציר התורה.

"חד-משמעית כן. הילדים היו דבר משני בבית. האמת היא שהכל היה דבר משני בבית. מה שהיה הכי חשוב זה תֵיירֶה (תורה) ותיירה ותיירה. כשאבא היה ראש ישיבת פתח-תקווה הוא יצא מהבית ביום ראשון וחזר ביום חמישי בערב. ברגע שהוא הגיע הביתה, הוא הניח את התיק ומיד עזב את הבית ללכת ללמוד אצל הרב וולוולא (הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק, שהיה אחד מה'טרוייקה', משלושת מנהיגי הציבור הליטאי בישראל באותה עת – יחד עם החזון אי"ש והרב איסר זלמן מלצר - וממנו ספג הרב שך באותן שנים את משנתו המדינית האנטי-ציונית – ד"ח).

ספר על סוג של תרעומת שעוררת בילדותך אצל אביך?

"אני זוכר שאהבתי לקרוא עיתונים וכשאבא ראה עיתון בבית, לא משנה איזה, הוא כעס עליי מאוד. 'אני לא רוצה לראות בבית עיתונים. זה שטויות'. הייתי צריך לקרוא בהיחבא".

אבל הבעיה עם הבן יקיר אפרים הייתה הרבה יותר שורשית מקריאת עיתונים. הילד, מתברר, נשבה בהלך הרוח ובהשקפה של התנועה הלאומית-הציונית, או ליתר דיוק – תורתו של זאב ז'בוטינסקי.

זה קרה בתקופת לימודיו בישיבת חברון, בירושלים. "נחשפתי לספרים של ז'בוטינסקי והם דיברו אליי. לא בסוגיות בהן הוא עסק בנושאי דת, אבל בהחלט בסוגיות הלאומיות, שבאו לביטוי ב'שמשון', וגם במלחמה שלו לחיסול הגלות".

בישיבה הוא לא הסתיר את אהדתו לאצ"ל. עד שמידע זה הגיע גם לאנשי "הארגון". "יום אחד", הוא נזכר, "בדרכי הביתה מהישיבה, נצמדה אליי בחורה ואמרה לי 'שמעתי שאתה אוהד שלנו'. מי את? 'מהארגון. תגיע ביום חמישי בשעה 6 בערב לחצר ביה"ס לנדאו', אמרה – והסתלקה".

שך זוכר עד היום את עוצמת החולשה אצלו באותו רגע. "זה היה שילוב של בושה וחשש גדול".

למה בושה?

"בגלל החשש. אם אני מסרב לה אני עושה מעצמי צחוק ובושה גדולה. יגידו לי 'לדבר יפה אתה יודע, אבל כשזה מגיע אל עצמך אתה פוחד...'. מצד שני, להתגייס זה מסוכן. הרבה יותר מאשר להמשיך ללמוד..."

כשהגיע שך הביתה נבהלה אמו. "אתה חיוור לגמרי! מה קרה לך?!" אבל שך התגבר על החרדות והתגייס לשורות הארגון.

עלה בדעתך להתייעץ על כך עם אבא?

"מה פתאום! ידעתי מה הוא יגיד לי - 'בשום פנים ואופן לא!'. שהוא ייתן יד למשהו ציוני?! שהוא יתיר לבן שלו לצאת למאבק על הקמת מדינה ציונית?!"

ועם אימא עלה בדעתך להתייעץ?

"גם לא. אימא תמיד שלחה אל אבא. גם אותנו וגם בחורי ישיבה, שהגיעו ושאלו אותה אפילו בנושאי שידוכים. 'לכו לראש הישיבה', היא תמיד ענתה להם".

כל המהות שלך היא אנטי תזה הכי גדולה שיכולה להיות לתפיסה של אביך: תורה והשכלה, תורה וצבא, תורה ועבודה, תורה וציונות. זה לא היה משא כבד מדי בשבילך?

"נכון. זה באמת ככה וזה לא היה פשוט. אבל כנראה שיש לנו משהו משותף. אם יש לך דעה, תעמוד מאחוריה בנחישות. אני זוכר שכשבאתי בפעם הראשונה עם המדים של האצ"ל - בתקופה שבה היינו גדודים נפרדים בירושלים ולא חלק מצה"ל – אבא הרים את הראש מהספר ואמר: 'אפרים, וואז איז דוס? פורים איז דו?' (מה זה? פורים עכשיו?). ומיד הוא הוסיף: 'אבל אני ידעתי שאתה שייך להם...'"

הידיעה, או החשד, שאפרים "שייך להם" ייתכן שניקרה במוחו של הרב שך מאז המקרה, בו נדרשה התערבותו של הרב אריה לוין, כדי להוציא את הבן אפרים מהכלא.

זה קרה שנה קודם לכן ב-47'. יום אחד עמד שך הצעיר ברחוב וקרא את אחד הכרוזים של הלח"י. לפתע עצרו חיילים בריטים את רכבם והורו לו להסיר את הכרוז הלא-חוקי מהקיר. "תורידו אתם את הכרוז הזה", ענה להם שך בתקיפות. התשובה לא מצאה חן בעיניהם והם ראו בה הוכחה לכך ששך הוא בעצם חבר הלח"י והשליכו אותו לתא מעצר בקישלה בעיר העתיקה. כשנודע הדבר לאמו של שך היא רצה לרב לוין, כדי שיפעיל את קשריו. ואמנם הרב הגיע לכלא והצהיר שהוא ערב לכך ששך אינו חבר בלח"י. מאוחר יותר אמר הרב לוין לאפרים: "לא שיקרתי להם. אמרתי שאתה לא חבר בלח"י, אבל לא אמרתי להם באיזה ארגון אתה כן חבר..."

אחרי מלחמת השחרור למד שך הוראה בסמינר למורים. "זה היה סמינר מקוצר, כי היו צריכים להכשיר מורים לטובת העולים החדשים הרבים שהגיעו". ואז הוא חזר לשרת בצבא והפעם כמורה. "שירתי כמורה לעברית בבה"ד 4 ואחר-כך ביחידת קצין חינוך בקסטינה".

אבל לאפרים שך זה לא הספיק. שוב הוא חיפש לעצמו מסלול שונה ואם אפשר שיהיה בו גם קצת ארומה אקסטרימית.

"יום אחד באתי לראש המטה של פיקוד דרום ושאלתי אותו אם אפשר להשתבץ כמורה-חייל באילת. ראש המטה קפץ על ההצעה בשמחה רבה. באותה תקופה, בשנת 51', אילת הייתה ארץ גזרה. מקום שומם. כל שהיה שם היה צריף של ארקיע, קנטינה של השק"ם, ספינות וחיילים של חיל הים. לשרת שם נחשב כעונש".

כמו שבחור הישיבה שך חיפש את האקשן והנדודים באצ"ל, כך גם החייל שך חיפש לעצמו את הריגוש שבשירות בנקודה הרחוקה ביותר ואחר כך, באזרחות, הוא מצא עצמו נודד משליחות חינוכית אחת לשנייה: לדרום אפריקה, לקנדה ולארה"ב.

האמת היא שגם כיום בגיל 80 - כשהוא חולה סרטן ובמצב גופני ירוד ביותר - הצליח אפרים שך להפתיע אותי באנרגיות לא שכיחות, בקפיציות ובתזזיתיות. במהלך הפגישה הארוכה בינינו הוא עזב פעמים רבות את הכורסה ורץ להביא אסמכתאות ועדויות לדבריו. טיפס על כיסאות להוריד ספרים ממדפים גבוהים ולא שעה לבקשותיי, שאני אעשה את זה במקומו. התירוץ המדהים שהוא נתן לעקשנותו יכול ללמד משהו עד כמה מעצב הורה עוצמתי, בהתנהגותו, את אישיותו של בנו לכל ימי חייו. "אבא גם בגיל 101 העביר שיעורים מפרכים בתורה. אז מה זה בשבילי לטפס על כיסא בגיל 80", אמר שך.

עם שחרורו מהצבא הוא טרח על תעודת הבגרות ותעודת הוראה ובמקביל עבד במקומות שונים כמורה עד שיצא, כאמור, לשמש ב-55', כרב קהילה בדרום-אפריקה ("כשלמדתי ב'חברון' הספקתי לעשות סמיכה לרבנות"). בהמשך הוא עבר ב-59' לקנדה לשמש כמנהל בתי ספר יהודיים בשני מקומות שונים ואחר-כך ב-62' עבר לניו-יורק, שם עבד כמורה בישיבת פלטבוש ובמקביל עשה ב'ישיבה אוניברסיטי' את הדוקטורט במחשבת ישראל ובתולדות עם ישראל.

עם שובו לארץ ב-71' היה מנהל המחלקה לחינוך ותרבות בעיריית נתניה, ושנה מאוחר יותר קיבל את ניהול מחוז ירושלים במחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך ומנהל המחלקה לבתי-ספר עבריים בתפוצות, תפקיד אותו מילא עד יציאתו לפנסיה לפני כ-15 שנה. לפני כארבע שנים הוא קיבל מעיריית ירושלים את אות יקיר העיר.

אביך היה גדול הפולמוסנים של הציבור החרדי בדור האחרון. היו ביניכם ויכוחים על הדרך שבחרת לך? על השירות הצבאי שלך?

"לא היו ויכוחים. אבא ידע שאני נחוש. הוא רק שאל אותי אם חשבתי על זה לעומק ואם אני מבין את כל ההשלכות. אבל אני בטוח שהוא חשב שיצאתי מדעתי".

למה?

"כי לא היה אצלו שום דבר ששקול כנגד לימוד תורה. שום דבר, כולל, אין צורך לומר, שירות צבאי".

הוא ניתק איתך את הקשר?

"לא, אף פעם לא. תמיד הוא אמר לי: 'כל זמן שאתה שומר תורה ומצוות לך בדרכך, אפילו שאני לא מסכים איתה".

וכשהחלטת ללכת לחינוך זה מבחינתו כבר היה סוג של הקלה, לא?

"לא יודע. אני לא זוכר שהיו לנו ויכוחים על כך או אמירות שזה עדיף. אני כן זוכר פעם אחת שהוא רווה נחת מהתפקיד שלי כמנהל המחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך. הגיעה אליי יום אחד אשתו של שלמה לורנץ שאסייע לה בתקציבים לפתיחת אולפן. באותה תקופה שולמית אלוני הייתה השרה שלי. וניתנה הוראה שלא לפתוח אולפנים חדשים. אבל התחכמתי עם ההוראה. נתתי לגב' לורנץ אישור והעברתי לה תקציב מהמחלקה שלי. כשזה נודע למנכ"ל המשרד, הוא קרא לי לבירור. עניתי לו ששמעתי על ההוראה של השרה, רק לאחר שאישרתי ללורנץ לפתוח את האולפן... כשהדבר נודע לאבא מהגב' לורנץ הוא קרן מאושר. סוף-סוף יש נחת מהבן, שמסייע במסגרת תפקידו לציבור החרדי..."

רגע המשבר הגדול ביותר במערכת היחסים בין אפרים לאביו לא התרחש כשהוא עזב את הישיבה, אלא דווקא ביום בו נפטרה אמו ב-69'. "זה קרה כשהייתי בחו"ל ואבא אמר לי שאין לי מה לצאת לארץ שכן הוא רוצה לערוך את הקבורה בשעות הקרובות ואני לא אספיק להגיע ללוויה", משחזר שך. "אבל למה? שאלתי אותו ואבא ענה: 'העיכוב גורם לביטול תורה עצום. הבחורים מסתובבים כל הזמן סביב המיטה ואומרים תהלים. זה לא יכול להימשך כך...'"

ואתה נפגעת מזה?

או-או! מה-זה נפגעתי. ועוד איך נפגעתי. ותבין שאני הייתי היחיד שיכול להגיד קדיש. אין עוד בנים. מאוד מאוד נפגעתי".

הבנת את הצד שלו?

"בשום פנים ואופן לא. שנים זה כאב לי. לא תפסתי איך הוא עשה לי דבר כזה. לא הבנתי. לא דיברתי איתו שנה. הוא כתב לי ולא השבתי לו. הוא ידע שאני ברוגז והמשיך לשלוח מכתבים וניסה לפייס".

מה הוא כתב בהם?

"שהוא עשה את זה לכבוד התורה ועשה את זה לכבודה".

מתי סלחת לו על זה?

"חזרתי לדבר איתו אחרי שנה, אבל להבין את הצד שלו הבנתי רק ב-71' כשהוא שכב בבית החולים תל השומר. גילו אצלו סרטן והוא עמד בפני ניתוח. ואז, בנוכחות פרופ' שיבא, הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אקח אותו חזרה הביתה, כי אין לו בבית החולים את האפשרות ללמוד כמו בבית. אז הבנתי שאין מה לעשות - לימוד תורה אצלו קודם לכל. קודם גם לבריאות שלו. הבנתי אותו, אבל המשכתי להבין גם את הכעסים שלי".

ואז הוסיף שך עדות מעניינת על אביו: "אבא היה קנאי לניצול כל דקה פנויה ללימוד. כשבחורים עמדו בתור כדי לבוא ולהתייעץ איתו, בשניות שחלפו משבחור אחד יצא מהחדר ועד שבחור אחר נכנס, הוא היה מרכין את הראש ושוקע באחד הספרים שלפניו, פעם ב"קצות" פעם ב"שיטה". אבל מהרגע שהוא שמע צרה כלשהי מאחד התלמידים הוא לא נח, עד שהוא הצליח לסייע לו במשהו. הדאגה והאכפתיות שלו למצוקות פשוטות, לכאורה, שהעלו בפניו תלמידיו היו מדהימות".

אפרים ותמר שך גרים בשכונת קטמון הישנה בדירה בוהקת, מצוחצחת, שיד קפדנית מסדרת בה כל דבר שזז מהמקום. בכל חדר, בכל פינה בבית, ישנה תמונה, ציור או עבודת אמנות אחרת, המתארת את דיוקנו של האב הגדול. באחת היצירות הללו מצויר הרב שך כשהוא רוכן על ספר לימוד, עד שנדמה שעוד רגע קט ראשו יתחבר עם דפי הספר. כשביקשתי לצלם את אפרים ליד אחת העבודות הוא לא היסס לרגע: "אני מצטלם רק ליד הציור הזה. זה הציור שמבטא יותר מכל את אבא".

בשנת 53' נשא אפרים את תמר, שלימים תהיה המפקחת הארצית על הכשרת מטפלות במעונות ומפקחת של 'אמונה' במחוז ירושלים. לזוג שני ילדים: עמליה (בשנות ה-50 לחייה) ודורון (52). מדורון יש להם שני נכדים, תאומים, עומר ובן, המשרתים כיום בצבא.

אתה יודע, החרדים יכולים להגיד: "תראו, שני ילדים לרב שך: אפרים רצה להיות גם דתי וגם משכיל והנה ילדיו יצאו חילונים ואילו הבת של הרב שך, שנשארה חרדית ולא פזלה להשכלה, ילדיה נשארו שומרי תורה ומצוות". איך תשיב לטענה כזו?

"זה שאני נכשלתי בחינוך של הילדים – זו עובדה. ולמרות זאת אני חושב שהשיטה שלי היא הנכונה: השילוב הזה של כללי ורוחני גם יחד. אי-אפשר לבד. העולם החילוני - אתה רואה את השטויות שהם עושים, זה משהו מזעזע. אבל מצד שני אי-אפשר להיות במאה ה-21 מבלי להשתמש בכל הכלים הכלליים שיש בעולם. זה בלתי אפשרי".

איך היה היחס של אבא לנכדים החילונים שלו?

"מופלא. זה היה משהו-משהו. הוא אהב את עמליה ודורון אהבת נפש. הוא היה רך אליהם ומנשק אותם. בכל פגישה איתם הוא היה נפרד מהם במשפט שהעיקר שיישבו וילמדו. אפילו כשדורון הפסיק ללכת עם כיפה, אליו הוא הגיע חבוש כיפה. אבל אבא לא היה טיפש, הוא ידע תמיד את הכל וגם את העובדה המצערת הזו".

יכול להיות שהילדים הפכו לחילונים כסוג של הכרזת עצמאות או כסוג של מרידה? כמו שאתה נהגת ביחס לאורח החיים של אביך?

"לא-לא. אל תחפש משהו שלא נמצא. דורון הוריד את הכיפה מתוקף משימותיו בצבא, בסיירת הצנחנים בה שירת, ואחר כך בשירות הביטחוני במשרד ראש הממשלה, שם הוא משרת עד היום. מכאן זה נגרם, לא ממרידה. ושתדע, הילדים שלי במישור האמוני הם מאמינים גדולים בבורא עולם, אבל זה נכון שעל קיום המצוות, על חלק מקיום המצוות, הם לא מקפידים".

שמעתי פעם שהרב שך אמר "אני מאשים את עצמי על כך שאפרים סטה מהדרך כי במקום לשיר בשולחן שבת זמירות של שבת, העדפתי ללמוד".

"אולי מישהו שמע את זה ממנו - אני לא שמעתי. ייתכן גם שזו אגדה ולא חסרות אגדות על אבא".

מצד שני קראתי באיזשהו מקום שהוא אמר ש"אפרים הוא יין בן חומץ"...

"לא, לא. עד כדי כך הוא לא יוריד את עצמו..."

יכול להיות שהוא ראה סוג של 'יין' במה שאתה עשית, שאין אצל הבחורים שלו בישיבה? משהו קטן, שמינית שבשמינית?

"אני לא חושב. אבא היה טוטאלי: או שאתה לומד או שאתה בצד השני. אין סינתזות, אין דרך ביניים. אל תחפש דברים שלא תמצא. לכן הוא יצא נגד הישיבות התיכוניות, נגד ההסדר. אין חצי מהזמן לתורה".

היום דווקא יש. יותר ויותר חרדים מכשירים עצמם כיום ללימוד מקצועות. יכול להיות שהשיטה של אבא מתאימה לסיירת, אבל לא לחברה של מאות אלפים?

"אני אישית שמח, כמובן, שחרדים מבינים שהם צריכים לרכוש גם מקצוע, אבל גם אבא לשיטתו צודק. כי כדי למצוא סיירת, אתה צריך ללמד אלפים ורבבות. מהם תברור את הסיירת המובחרת. השקפת עולמי נשענת על מה שכתוב בפרקי אבות 'שנא את הרבנות ואהוב את המלאכה'. עם זאת חשוב לי להדגיש שאבא ראה בכאלה שרשומים בישיבה ולא לומדים גזלנים. פשוט גזלנים. ואם הוא נתקל באחד כזה, הוא פשוט היה תולה אותו. על אחד כזה הוא אמר שהוא צריך להתגייס באותו יום לצבא".

מצד אחד אבא היה בעד פשרות טריטוריאליות נרחבות, אבל מצד שני הוא היה נגד הסכמי אוסלו. איך אתה מיישב את הסתירה הזו?

"זה נבע מכך שהוא לא האמין באנשים שעשו את ההסכם. הוא אמר שהם באים בלי דעת תורה, בלי דעת ה' ובלי יראת ה', ולכן אי-אפשר לסמוך עליהם שייצגו אותנו נכון".

אבל "אוכלי שפנים וחזירים" יש גם בליכוד ולהסכמי קמפ דייוויד הוא לא התנגד.

"נכון מאוד. תראה, אין ספור פעמים פנו אליי ערוצי טלוויזיה שאבוא להסביר את דעתו של אבא. תמיד התקשרתי אליו והוא לא הסכים שאעשה זאת. פעמיים בלבד אבא הרשה לי ללכת לטלוויזיה, כדי לשמש כפרשן שלו. בפעם הראשונה זה היה לאחר נאום 'אוכלי השפנים והחזירים' שלו ביד אליהו ב-90'. ואמרתי אז בטלוויזיה את מה ששמעתי מאבא: שגם אנשי הליכוד נכנסים לאותה מסעדה שאוכלים בה טרף, אבל יש הבדל - בליכוד עושים את זה כי מתחשק להם לאכול טרף, ואולם בשמאל עושים את זה גם מתוך אידיאולוגיה - להקים חברה חדשה. מעניין שמאיר יערי, מנהיג מפ"ם, אמר אחרי אותו שידור ש'הבן של הרב שך צודק. באמת באנו להקים כאן חברה חדשה'".

על-רקע מה הוא שלח אותך לטלוויזיה בפעם השנייה?

"זה היה בעקבות אמירה שלו שהספרדים צריכים להניח לנו, האשכנזים, להתמודד עם החילונים. הסברתי אז שלאבא אין דבר נגד עדות המזרח, להפך – הוא זה שהקים את ש"ס ונלחם למען כניסה של ספרדים לישיבות אשכנזיות. אבל הטיעון שלו היה שהאשכנזים 'השתפשפו' כבר לפני מאה ומאתיים שנה במאבק מול ההשכלה והרפורמים. ובארצות האיסלאם לא היו ויכוחים כאלו בקהילות היהודיות ולכן לאשכנזים יש יתרון יחסי בוויכוחים הללו".

אתה חושב שהוא היה נותן יד למחיקת גוש קטיף, שריפת בתי מדרשות וטלטול מתים מקברותיהם?

"אבא היה פשרן שבפשרנים ולמרות זאת אני בטוח שהדבר הזה היה קורע אותו והוא לא היה נותן לזה יד. אבל לא מכיוון שזה ארץ ישראל ואפילו לא בגלל שיש שם בתי כנסת, אלא רק בגלל שבאותם בתי כנסת ובאותם יישובים לומדים תורה. זהו המדד המרכזי אצלו. מבחינתו אלו קהילות קודש שאינן עולות, אך גם לא נופלות, מקהילות הקודש שבגולה".

מאיפה אתה יודע את זה?

"כי שמעתי איך הוא דיבר על המתנחלים: 'אני לא מקבל את הדרך שלהם ואת המקום שלהם, אבל הם בנו יישובים לתפארת. יישובים שיש בהם תורה ויראת שמיים'. ואצל אבא איפה שיש תורה אסור שיהיה חורבן".

ישנו סיפור מעניין, אפילו מרתק, על מסרים שעברו מבר פלוגתא מפורסם של הרב שך אליו באמצעות בנו ומה הייתה תגובתו של הרב שך. אפרים הסכים לשתף אותי בתוכן של אותם מסרים, אך התנה זאת בכך שזה יהיה 'אוף דה רקורד'. כל הניסיונות לשכנע אותו להסיר את הווטו לא צלחו. כשהשלמתי כבר עם תבוסתי שאלתי את אשתו, האם יש סיכוי קטנטן לשכנע מישהו שעונה לשם "שך" במשהו? "אין סיכוי ולצערי זה גם עבר לדור הבא", הייתה תשובתה המחויכת.

שמעת פעם איזו הדרכה שלו שמנוגדת למה שאנחנו יודעים עליו?

"הרבה פעמים. הפכו את אבא לקיצוני שבקיצוני. ומה שלא ידעו זה שאבא היה אדם סופר ליברלי ושהוא לקח בחשבון גם את טובתה של האישה. לדוגמה: בחור ישיבה רצה לעזוב את בני ברק, כי קיבל משרה בישיבה בעפולה. הוא בא לשאול את אבא, ואחרי שאבא שמע שהמשרה כרוכה בזה שהוא יעזוב ביום ראשון ויחזור ביום חמישי הוא אמר לו שבשום פנים ואופן לא יקבל את ההצעה. כי בדרך הזו הוא לא יוכל לסייע לאשתו לטפל בשמונת הילדים שלהם".

במילים אחרות: הוא נתן לו הדרכה שעמדה בסתירה למה שהוא עצמו עשה.

"נכון. ומהניסיון הזה באה אותה הדרכה".

לפני קרוב לשלוש שנים חזר אפרים שך מפלורידה, ארה"ב, ופתאום כולם התחילו להחמיא לו: "איזה יופי אתה נראה", "איזו דיאטה מצליחה לך ככה?". המחמאות בתחילה מצאו חן בעיניו, אבל ככל שהן התרבו הן התחילו להדאיג אותו; שכן עד לאותו רגע הוא לא ידע שהוא נמצא במשטר של דיאטה. לאחר שהוא סיפר את ה'אנקדוטה' הזו לרופאת המשפחה, היא שלחה אותו לספירת מרקרים בדם. "ואז התברר שבמקום 37 נקודות, שהן המקסימום המותר, נמצאו בדמי למעלה מ-800 נקודות. באותו יום נשלחתי מיידית לבית החולים, שם גילו שיש לי סרטן בלבלב. לא ניתן לצאת מזה. תוחלת החיים אחרי ניתוח להוצאת הלבלב נמשכת שמונה חודשים. זו הסטטיסטיקה היבשה, אבל אני כבר שורד קרוב לשלוש שנים. בכל בוקר אני צובט את היד שלי לוודא שאני חי. וכשמתברר לי שאני חי אני מנסה לחיות כרגיל. שום דבר לא יעצור אותי. אני הולך לבית הכנסת, לומד, כותב מאמרים. מנצל כל דקה".