מה ששכחנו, וטוב שכך

הרי נפתלי, נחל דן, יהודה ושומרון – מה משותף להם? חוץ מהעובדה הפשוטה שמדובר במקומות במרחביה של הארץ הזאת, המקומות הללו (ועוד רבים אחרים) נושאים שמות של אנשים. אומנם היום המושג שם של אדם, התרחב הרבה מעבר למה שהיה מקובל בעבר ומה שפעם אולי היה נשמע יותר כשמו של פרח לא מצוי, או של איזשהו חלקיק לא מוכר, יכול להיות בהחלט שמה של תינוקת שנולדה זה עתה. אבל כוונתי היא לשמות הישנים והמקוריים ושלושת האתרים שמוזכרים בשורה הראשונה, נושאים שמות אישים, שמוכרים לנו מהעבר ההיסטורי הרחוק שלנו. ותתפלאו, שגם בימינו אלה אפשר לפגוש ברחוב אנשים שעונים לשמות שכאלו.

השמות הנ"ל הם שמותיהם של חלק מהשבטים (בניו של יעקב אבינו) וזה ממש לא במקרה ששטחי האדמה המסויימים האלה נושאים את שמות השבטים האלה. שטחי הארץ הזאת, חולקו ל-12 השבטים. פרשת השבוע שנקראה בשבת האחרונה, שחותמת את המסע הישראלי במדבר סיני, עוסקת בהתכוננות לפרק הבא של האומה – הכניסה לארץ וחלוקתה בצורה שבטית. כל שבט יקבל שם את משבצת הקרקע שלו. וכך שבט נפתלי, למשל, ימצא את עצמו בונה את חייו ומתארגן באזור הצפון, שאוטוטו ייהפך למוקד עליה לנופשים רבים, שעדין מעדיפים את מימיו הקרים על פני נופש בבוגרס. וכך עד היום, ההרים שמתנשאים מעל קריית שמונה ועמק החולה נושאים את שם השבט הזה.

סליחה, מאיזה שבט אתה?

ועכשיו אחרי ההקדמה הזאת, אפשר לשאול אותך מאיזה שבט את/ה? התשובה היא: לא, כי זה דבר שלא ידוע כבר הרבה הרבה שנים. למרות שמדובר בפרט שכנראה היה די מהותי בעבר הרחוק של עמנו, שנות הגלות הארוכה השכיחו את העניין. ולמרות הערך החשוב שהיה לחלוקה השבטית (ואת זה אפשר למצוא לאורכה ולרוחבה של התורה על כל חמשת חומשיה), מה שאומר שיש כאן איזשהו חיסרון מצער. הרב קוק זצ"ל מוצא נקודה חיובית בעובדה שכל העניין הזה נשכח מאיתנו. זה מה שהוא כתב בנידון באחד מספריו: "שכחת השבטים היא הכנה לאחדות האומה". כלומר: ההשכחה המכוונת (מלמעלה, כנראה ע"י אלוקים) של הנושא, תורמת לקראת חיבור חלקי העם הזה, לקראת אחדות האומה. והוא ממשיך ומסביר, שאם החלוקה לשבטים הייתה ממשיכה ומלווה אותנו במשך כל תקופת הגלות, היינו נהפכים ל-12 עמים שונים. היינו עלולים להתייחס לאנשי השבט האחר בניכור גמור כאילו מדובר בלאום אחר.

האמירה הנ"ל אקטואלית במיוחד על-רקע הימים הללו של הלוח העברי שלנו. אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אב, בימים הללו שעד לצום תשעה באב, שחז"ל הקדישו אותם לאבלות וצער על חורבן בית המקדש. החורבן ההוא היה לא רק הרס המבנה הכל כך חשוב – בית המקדש, אלא גם הרס האומה. עם ישראל התרסק לרסיסים מבחינת השמירה על המרקם החברתי. זה היה בעצם מין הרס עצמי. הרס המקדש בא על-רקע הרס העם. על-פי תיאורים של חז"ל במדרשים, ועל-פי עדויות היסטוריות מהימים של ערב חורבן ירושלים, הדבק הלאומי פשוט כבר לא החזיק. היינו כאילו מחולקים לכמה עמים, והמילה אחדות נגנזה והפכה להיות מחוסרת משמעות. ואז, האחרון, כיבה את האור ושער הניצחון ברומא קיבל את פניהם של בני העם, שייאלצו מעכשיו לנדוד 2,000 שנות עד שאפשר יהיה לבנות את האחדות הנכספת הזאת מחדש.

אחדות לא עוברת מסך

ופתאום זה קרה. "יהודי כל העולם התאחדו!", כך הכריזה ההיסטוריה היהודית. והם נענו לקריאה ויהודים מכל מיני גלויות עם כל כך הרבה שפות זרות ועם שפע של התנהלויות שונות, התחילו לזרום לארץ ולבנות בית אחד משותף לכולם. ואת האחדות שנראית הרבה פעמים כל כך שברירית, אנחנו מחוייבים לשמר ולשמור מכל משמר. תשעת הימים הללו (מראש חודש אב ועד תשעה באב), מחייבים אותנו לתשומת לב מיוחדת. הימים האלה נועדו כדי שאנחנו נתקן את מה שקלקלנו אז בימים הנוראים של החורבן. אז עם כל הקושי לגשר לפעמים על המחלוקות הגדולות שמתגלגלות לפתחנו במרחב הציבורי שלנו, חייבים כולנו (ולא רק הם, אלה מהמחנה הלא נכון...) למצוא ולהדגיש את המכנה המשותף. וזה אפשרי, עובדה שהצלחנו להקים מדינה אחת לכל כך הרבה יהודים שונים מרקעים שונים.

והנה מה שמפריע לנו: המסך, על הטיותיו השונות. הוא הפך להיות הדרך המקובלת אצלנו להכיר את האחרים. דרכו מציגים לנו את אלו שאינם זמינים לנו בחיינו היומיומיים. ולמי שמעלה ספקות והרהורים ולא מאמין למראה עיניו, מסבירים לו יפה שהמצלמה לא משקרת ותמונה שווה אלף מילים. אז למען האמת צריך לדייק ולומר שהמצלמה לא משדרת לנו את כל האמת. אנחנו אף פעם לא רואים את כל התמונה כולה, כי אף ערוץ לא ישדר לנו את כל עשרות שעות הצילומים ותמונה אחת חלקית, היא כמובן לא שווה אלף מילים אמיתיות. וכך הופך המסך המוכר לנו מעולם המדיה לשמש כוילון (שזו המשמעות המילולית המקורית שלו). בונים לנו מערכת וילונות שתסתיר לנו את האנשים האמיתיים והופכים אותם לסטיגמות מהלכות מבעד למסך. אחדות לא יכולה לעבור דרך שם, היא לא תעבור מסך.