בעוד קצת יותר משבוע, במוצאי שמחת תורה, ימלאו 30 שנים בדיוק ל"מבצע הקפות" - מבצע ההתיישבות הגדול של "גוש אמונים", בעקבותיו נכנעה ממשלתו הראשונה של יצחק רבין למחנה הלאומי, ואיפשרה את הקמת "אלון מורה", ראש וראשון ליישובי השומרון.
חרף הזמן שחלף והנסיבות השונות, יש הרבה מן המשותף בין מה שקורה בתקופתנו למה שקרה אז, בסוכות של שנת 1974. הרי זו הסיבה ללימוד ההיסטוריה: למנוע חזרה על שגיאות העבר.
תחילה, לצורך הגילוי הנאות: באותו מועד שירתתי במילואים כשיחד עם חברי סופחנו למשמר הגבול במשטרת דהריה על יד חברון. בצהרי שמחת תורה, כשחברינו הדתיים החלו בהכנות ל"הקפות", הוזעקנו מפקד המחלקה שלי ועוד שלושה חיילים, כולם חובשי כיפות (מלבדי), למשימה דחופה בצומת הכניסה לחברון מצפון.
כשהגענו למקום, נודע לנו כי "המשימה הדחופה" היא מידע שהגיע לשלטונות הצבא על תוכניות גוש אמונים למבצע התנחלות רחב-היקף בתחנת הרכבת של סבסטיה, הלא היא שומרון העתיקה. השלטונות החליטו להתחכם בהנחה שהמתנחלים, דתיים ברובם, לא ינועו לפני צאת החג ולא יחללו אותו, ועל כן הוציאו חיילים בעיצומו של החג כדי להקים מחסומים ולהקדים את המתנחלים. איש לא שם את ליבו לכך שבעצם המעשה הם גורמים לחיילים בעצמם חילול החג, למשימה שאיננה בדיוק פיקוח נפש ואפילו לא של בטחון שוטף.
כשהתברר לנו שהמשימה הביטחונית הדחופה היא הקמת מחסום כדי למנוע משיירה בראשותו של הרב לוינגר לעזוב את קריית ארבע ולצאת לעזרת מתנחלי סבסטיה, הודיע המפקד, קצין בדרגת סגן, כי לא יבצע את המשימה ואנחנו הצטרפנו לצידו. אינני יודע מה הרגיז את חברי יותר: חילול החג או אופי המשימה. לי, שהייתי באותה עת חבר בגרעין אלון-מורה ושותף מלא לפעילות ההתנחלות משנים אחורה, זה לא שינה. לא הייתה לי כל כוונה לעצור יהודים בדרכם להתיישב בארץ ישראל. חוץ מזה, עוד לא נולד האדם שהצליח לעצור את הרב לוינגר.
הודעת הסירוב שלנו נפלה על הפיקוד המקומי כרעם ביום בהיר. מושל חברון מיהר למקום ונראה פשוט המום ואובד עצות. הודענו לו שאם שוטרי מג"ב יקימו מחסום - אנחנו נאבטח אותם כנדרש, אבל לא נחסום בעצמנו מעבר של יהודים. לאחר שעה ארוכה של התייעצויות בהולות בטלפון ובקשר, נלקחנו למימשל חברון ומשם נשלחנו למעצר במחנה "שנלר" בירושליים (והקצין - במעצר קצינים בצריפין). היינו עצורים יומיים. לאחר מכן שוחררנו וחזרנו ליחידה. בצבא ובממשלה שקלו את האפשרויות ולבסוף החליטו "להוריד פרופיל" ושלחו אותנו להישפט בפני מפקד החטיבה, שדן אותנו ל-21 ימי מחבוש על-תנאי.
ככל שידוע לי היינו ה"סרבנים" המוצהרים היחידים באותו יום. אבל היקף הסרבנות השקטה ואי מילוי הפקודות בשטח היה חסר תקדים. למעשה, ניתן לומר שהממשלה איבדה באותו יום שליטה על הצבא. אלפי אנשים הגיעו לתחנת הרכבת בסבסטיה - יותר מבכל מבצע התנחלות שקדם לו. היקף האנשים בשטח הגיע לממדים כאלה שהסיכוי לפנותם ללא סיכון לנפגעים היה נמוך ביותר. לאחר שהתברר לממשלה שהצבא לא מצליח לחסום ביעילות מעבר תומכים פנימה והחוצה לאיזור ה"סגור", ושאי הציות של יחידות הצבא מונע הפעלת סגר יעיל, נאלצה הממשלה להיכנע והסכימה לאפשר את הקמת "אלון מורה" היישוב הראשון בשומרון והראשון שחרג מ"תכנית אלון" שהיתה בפועל תכנית ההתיישבות של ממשלת ה"מערך". בדיעבד, זה היה אחד המסמרים הראשונים בארון הקבורה של שלטון "המערך" שהתקיים ברציפות מאז קום המדינה.
כשלונה של ממשלת ה"מערך" במאבקה בתנועת ההתנחלות בראשית שנות השבעים, נבע מאותה גישה מפא"ניקית של קודם לעשות ואחר כך להחליט; בתוך הממשלה עצמה לא היתה הסכמה ביחס לעתיד השטחים ומכאן ביחס להתיישבות בשטחים החדשים. מצד אחד היה יגאל אלון עם יוני מפא"י, שתמכו בתכנית השליטה בבקעת הירדן ואיזורים מצומצמים בסביבת ירושלים והקו הירוק. מאידך היו רוב אנשי אחדות העבודה וניצי מפא"י בראשות שר המשפטים, יעקב שמשון-שפירא, שהיו קרובים מאוד לבגין בתפיסה הטריטוריאלית.
ברקע, ריחף מעל צמרת ה"מערך" זכרון המאבק ב"ספר הלבן" הבריטי שהגביל את זכות היהודים להתיישב בארץ, מאבק שהוא חלק בלתי נפרד מהאתוס של תנועת העבודה, שלא הצטיינה במיוחד במלחמה נגד השלטון הבריטי. הספר הלבן היה אחד מדברי החקיקה המנדטוריים הראשונים שבוטלו על-ידי המדינה מיד לאחר שקמה. לכן, תכנית אלון, ששימשה את הבסיס לתוכנית ההתיישבות בשטחים, מעולם לא אושרה בכנסת ואף לא בממשלה - לא כתוכנית מדינית ולא כמפת התיישבות. העמדה הרשמית של הממשלה הייתה שהיא אינה מונעת התיישבות, אלא שהיא ורק היא רשאית לקבוע "סדרי עדיפויות".
בנסיבות האלה, עמדת המחנה הלאומי היתה שהממשלה מחזירה בפועל את מדיניות ה"ספר הלבן", שלא כדין, ושהמתנחלים הם שמנסים באופן לגיטימי לממש את זכותם להתיישב בכל ארץ ישראל. עמדה זו זכתה לתומכים ולהבנה לא רק בקרב הציבור הדתי והלאומי אלא אף בחוגי מפלגות הפועלים ובתמיכה שקטה של שרים בממשלה עצמה.
מבצעי ההתנחלות, יחד עם מחדל מלחמת יום הכיפורים, שמטו את הלגיטימציה מממשלת ה"מערך" והיו גורמים מרכזיים ל"מהפך" שהביא את בגין לשלטון בשנת 1977.
עושה רושם שאריאל שרון הולך בדרכי אבותיו הרוחניים - ראשי מפא"י. לאחר שנבחר בבחירות לכנסת על-סמך התנגדותו לנסיגה חד-צדדית, לאחר כשלונו במשאל חברי הליכוד ובוועידה, ולאחר שבקושי רב העביר בממשלה החלטה "עקרונית", שלא להחליט, הוא פועל במרץ ליישום הפינוי והנסיגה החד-צדדית ללא שום מנדט מהציבור.
המציאות הנוכחית הרבה יותר קשה וטעונה מימי סבסטיה. מתיישבי גוש קטיף, שנשאו בעיקר נטל התפרצות הטרור בשנים האחרונות ולא זכו להגנה שהיו ראויים לה, לא יעזבו בשקט. העובדה שהפינוי יהיה תחת אש ערבית אינטנסיבית הופך אותו למשימה מסוכנת מאין כמוה.
אין שום סיכוי שיבוצע המהלך הזה ללא הוכחה חד-משמעית שרוב ברור בקרב הציבור היהודי עומד מאחורי המעשה הדרסטי הזה. הוכחה כזו דורשת בחירות כלליות.
הבעיה היא שלשרון לא מובטח כלל שהוא יבחר שוב לעמוד בראשות הליכוד, ולכן הוא מעדיף את דרכי מפא"י. האחריות המלאה לתוצאות תהיה עליו.
