אחת מן ההמצאות החשובות במאה העשרים היא המצאת האישה. לא האישה שנבראה מצלע האדם, ולא האישה שנבראה באמירה, אלא האישה שנבראה מן הקולנוע, האישה שנבראה בחסות העדשה... זוהי בריאת האישה מחדש. האישה נבראת מחדש בדמות כוכבות קולנועיות צעירות מאוד, כוכבות אשר מגיל צעיר מתוות דרך והופכות למיתוס.
גיבורות המאה העשרים הן גיבורות המסך הגדול, שיאן של הגיבורות בדמות חתולות המין, כן זה הכינוי שהדביקו לנערות הצעירות עוד בטרם מלאו להן עשרים. אחת ממובילות הטון הייתה בריזי'ט בארדו הצרפתייה, אחיותיה לז'אנר היו כוכבות קולנועיות גם בבריטניה וגם בארצות הברית גי'ן פונדה ומרילין מונרו. הגיבורות שהיו כוכבות בד הן הגיבורות החדשות שאותן נצטוו נשים לחקות.
מודל החיקוי הנשי הוא מודל שנברא בידי גברים. בשיאה של המאה העשרים בעידן שהחל להשתחרר מדעות קדומות עדיין בונה החברה מיתוסים שישרתו את המשקפיים שחובשים הגברים. הדמויות הנשיות אותן הצטווינו לחקות היו דמויות של בובות. מעניינים הם גם משחקי הילדות שנפלו קורבן למזימה הזאת בדמות הברבי המפורסמת, שאף היא כמובן עוצבה בדמות הנערה הקולנועית, ואף יותר מכך, הצרו את היקפיה עד למימדי חולי, והרחיבו את היקפי החזה, שכמובן הובילו לשיטפון ניתוח החזה בסיום המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת.
היום חוגגת בריזי'ט בארדו יום הולדת, מן הז'ורנל נבט גרונה הטרוט והמקומט של כוכבת העבר. שחקנית שהפנתה את גבה לבני האדם והתאהבה בבעלי החיים עלי אדמות, כמו מתריסה במלוא העוצמה כנגד התנהגות בני האדם. בריאיון שערכה בימים אלה לעיתון איטלקי היא נשמעת ממורמרת עד כאב. היא גם משמיעה דעות גזעניות בדבר השתלטות זרים ובמיוחד מוסלמים על צרפת. אם נתעלם מן האמירות הבוטות שלה ונתייחס רק לחיי הבידוד שלה נמצא אישה שהחליפה את החיים הסואנים בחיי בדידות, אישה שמצאה את עצמה יוצאת מן המעגל המשבח את סגידת הגוף והפנתה פנים אל הטבע. לא בדיוק לטבע הפראי אלא לבעלי החיים שמגדל האדם.
מדי פעם היא נזעקת למען כלבי הים באנטרטיקה או מתנגדת לשימוש בפרוות בעלי החים אבל לרוב היא מאמצת בחום כלבים עזובים וחיה בשלום ובשלווה לצד כלבים שמצאו דרכם אל ביתה בסנט טרופז. כן, חתולת המין כבר לא משתרללת, חתולת המין כבר עייפה וכן, חתולת המין בכלל לא מה שחשבו שהיא.
מה זה אומר?
טריקת הדלת של בריז'יט בארדו מגיל שלושים ותשע ועד היום, היא טריקת דלת שהייתה אמורה לזעזע ולעורר התעניינות שלנו הנשים. מעניין שאנו לא שמנו ליבנו לפרישה שלה, והנחנו שזוהי דרך העולם. חתולת המין בחרה לפרוש מתעשיית הקולנוע בשיא תהילתה ולא הייתה מוכנה להמשיך לשתף פעולה בדמות הבובה ברבי כי היה לה מסר דווקא לנו הנשים, ואנו התעלמנו ממנו לחלוטין. במקום להתבונן במסר שהיא העבירה התחלנו לחקות את המיתוס שכבר חמק והחל להעלם. המיתוס שבעצם נברא בידי גברים שסוגדים לבובות ברבי.
חתולת המין כבר לא שם, היא לא גרה בסרט הזה, לעומת זאת אנו שכללנו את אותו הסרט עד כדי כך שהפכנו אותו לריק וקר. מדמותה של בריזי'ט בארדו קצרה הדרך שלנו לסגוד לתרבות היופי. מבריזיט בארדו קצרה הדרך שלנו להאמין בנצחיות הבלונד. כן, זה הדבר היחיד שהצליחה בארדו לשמר בטבעיות, רק את שערה היא ממשיכה לצבוע בקפידה. עיניה עדיין מאופרות באייליינר שחור אולם, פניה לא ראו סכין מנתחים, וסנטרה לא זכה למתיחה. היא העדיפה לחמוק מסרט קולנוע כשהיא מתרחקת משימור החומר. רק אנו ממשיכים לסגוד לתת תרבות שעיצב אותה.
רק אנו כל כך פיתחנו סגידה לחומר עד כדי מדרגות טמטום, עד כדי כך שאנו מזמינים נשים לתוכניות ריאלטי על-מנת שנוכל להעלות אותן על הסכין. מסתבר שהכוח שהניע אותנו לסגוד לאלילות הבד, או לחתולות המין הקולנועיות לא מת או גווע עם הסתלקותן מן הבמה. אנו למדנו לחפש את החתולה הבאה.
הרעב הזה שלנו לבהות במסך על-מנת ללכוד במבטינו אחר הדמות האלילית אינו הולך לאיבוד. הייתכן שתשוקתנו לאלילות אלו היא תשוקה קדמונית? היש קשר בין בריזי'ט בארדו לבין הלילית הקדומה?
האם סימנה הגיבורה המודרנית קו סמוי עם הגיבורות המיתולוגיות הקדומות?
מה שבטוח לבריזי'ט בארדו אין יום הולדת שמח, היא גם לא הזמינה חברים ליום ההולדת ובחרה לסעוד את בעלי החיים. היא גם מעדיפה שמעריצים לא ייסגדו לה, אבל על דבר אחד היא עדיין חולמת, לא תאמינו על מה חולמת בריזי'ט בארדו בגיל שבעים. היא חולמת על מכתבי אהבה.
מה שאומר שכל שאנו זקוקים הוא אהבה. זה הכול לא תרבות שימור החומר אלא תרבות שימור הרוח.
יום הולדת אוהב בריזי'ט!
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
