תולדות התוגה השקופה

אפוקליפסה, כי מלחמה היא אכן לבם של הכאוס והמוות, ואילו הים שאין לו סוף, לפי מראה העין, רחב ומשיק לאופק שאין רואים בו דבר, ואולי יש בו בכל זאת משהו טוב יותר מהמלחמה הארורה שמנתצת והורסת ומאבידה חיים. "מישהו סימֵן גבול ומישהו אחר ירה", כותבת נילי דגן בשיר הנושא, וכאילו מה פשוט יותר מכך? כל כך קל להרוג, רק לחיצה קטנה ובלתי מחייבת לכאורה על ההדק. הלא אנחנו עדים לכך ברחובותינו. גם נערים שדעתם זחוחה ומוטרפת ושיכורים עם סכינים עושים מלחמות. לא חשוב איפה ואיך הרגו אותך - שיגעון הוא שיגעון, אלימות היא אלימות, ומות חינם הוא מות חינם. לפי כך ואיך לא, לובש העולם אפרוריות שמכבידה על הנפש.

בעֹרפו של יום כשהערב גובר
טובעת השקיעה בתוכי,
ברקים נצָתים בענן אפֹור
צורבים את רקיע הנחושת
וכשהלילה חורק בדפנות
שקשוק הצמידים שלי מבשר גשם
("בין הסמטאות", עמ' 13)

כך, כי לא רק שירים על מראות של מלחמה יש בספר, אלא שהוא מושפע, ואפילו בואו של הלילה, תוקף מהעורף, הופך לתיאור כמעט טראומטי. המלחמה היא אחד השערים, הראשון בספר, אבל ואולי לפיכך הם משפיעים על המשכו. התחושה הנוגה מוסיפה ללוותנו כל זמן הקריאה, גם של שירים אחרים שהמשוררת באה לבטא בהם יחסים ואהבה. הנוגוּת של צד החוף הזה, שבו מצויה או הייתה מצויה או תהיה מצויה המלחמה הבאה, אינה מרפה ממנה.

טומנת מלכודת לקורא

יש רגישות צובטת שנטבעת בה ויש רטט דאגה שאינו מניח לנפשה. מצב זה של חיים תְלויי מלחמה, פגיעים ושבירים, משפיע על שירתה של נילי דגן. אם נרצה ואם לא, בשורות ובין השורות מפכה וזורם נים של עצב, מתח המציאות עושה את שלו ובני האדם, כמו החיים,
נעשים חסרי ודאות.

זה היה מוקדם בבקר כשכעסתי עליך,
השמש השחילה קרן ראשונה
מיבשת, עדת שלדגים על גג כנסיה
שוזפים עין בַמים בערגה
שתיקה מנקרת בַמילים:
"זה אני, בזמן הזה, במצב הנתון
ובנסיבות הללו."
(מתוך "השקפת עולם", עמ' 15)

כך היא ההשפעה שנותרת ומנקרת את העורף. זה מעין הלם שמוליד טראומה נסתרת או גלויה, והנה אני, כך אני, בנסיבות שאני נתון בהן. זה מה שיש. והיא אומרת, היא יודעת גם בלי לומר, שיש סכנה בדברים. כי הדברים אינם יציבים, כי החיים אינם בטוחים וכך גם אינם מובטחים, וכי אדם יכול למעוד מהם כלאחר יד ולאבוד כמעט בהיסח הדעת. אבל מובטח לקורא שיותר משורה אחרונה אחת בשיריה נכתבו שלא בהיסח של דעת, אלא מתוך כישרון להשאיר את הקינוח המריר לסוף, בתחכום ותוך צביטה גדולה. כמו מלכודת שהיא טומנת לקורא כדי לכפות עליו מחשבה שנייה בטרם ירפה מן השיר.

כשהכל מסתדר כל כך טוב
אי-אפשר שלא לתהות
אני אוהבת את השעה הזאת
כשכולם ישנים
לגעת זה בחייו של זה
בשלוַת הבקר
אני החפזון של זוג הצפרים מעל
מזנקת עד הקצה.
לטבע אין שולַים
("עד הקצה", עמ' 30)


לטבע אין שוליים, בקצה העולם אין מעקה הגנה, לפיכך אין גם נקודה בסיום השורה הסוגרת. כך יותר מפעם, השורה האחרונה בשיריה של נילי דגן, שפותחת במקום לסגור, ובהרבה מקרים מסגירה את האמת שבתוכה, את המקום אליו רצתה להוביל, את המכה המוחצת אותה רצתה להנחית. והמחשבות אינן מרפות, ההגיגים המופלאים רואים סכנה של החלקה, הישמטות, נפילה אפשרית. אבל בשיר שבדף שאחריו, כמי שמחפשת להיאחז בסימני חיים אפשריים, היא מיד כותבת כי "הגיע הזמן לנכש את הגנה"...("במרפסת ממול", עמ' 31). וכך היא נאחזת בתקוות החיים, שוזרת את עצמה לתוך היומי, השגור, המתבקש, נאחזת בשפיות המקובלת. היא רוצה להשלים עם החיים שקיבלנו כמות שהם, על-אף הכול, והיא עושה לברך על השגרה, אבל מנסה לצבוע אותה בתוך עיניה ולהקנות לה את טעמיה.

אין משהו מיוחד לכתוב עליו הבקר.
אי הסדר בחצר שובה לב,
אופני הילד מוטלים בצד השביל
מבעד לעדשות מגע ירוקות
ממתינים עציצים לשתילה,
מספסל לספסל עולה ריח קלוש
של שמש.
הכלבה הקשורה משמיעה יבבה,
כן, הבעיה עדַיִן שרירה וקימת.
אולי כדאי להקיש על חלון העזרה?
(דוא"ל, עמד' 39)

ובכן מה הם החיים? שוב באה השורה האחרונה בשיר ובאחת הופכת אותם למטריקס. האם אנחנו מצויים בתוך תוכנה של מחשב? האם החצר אמיתית או הזויה? כמו הירוק שהיא כאילו צובעת בעזרת עדשות מגע ירוקות? האם עלינו לכפות על עצמנו תחושה של אושר כדי להיות מסופקים? לומר לעצמנו כמו במנטרה: מאושרים! מאושרים! האם להקיש על חלון העזרה ולבקש אושר נקודה קוֹם? או אולי מוטב קו. איי. אל? כי אפילו אותו הים, המרחב האופטי והאופטימי עשוי להיות בלתי ידידותי, להיות אפילו מפלצתי בשעה של זעם. והלא לאחר הכול איננו רואים מה מצוי מעבר לאופק. מה שיש שם, זוהי רק תקווה.

הים אינו שבע.
הגלים בולעים את היום
פולטים כאריות יורקי מים
סמרטוטי ירֹקת וזהמה
אנחנו משקיטים ציפיות
במרק דגים מהביל.
(מול הים, עמ' 41)

התבוננות מפוקחת וחפה מכל אשליה

כמעט אמרנו: אכול ושתה כי מחר... תנו לנו ונחיה את מה שיש... הכול יכול להיות יפה בלי מחשבות, הכול יכול להיות אחרת בלי אותה מודעוּת של נפש רגישה של משוררת שמנסה לצבוע עם עדשותיה את העולם. בני אדם כרגיל אינם שבויים בהגיגיהם על היקום ועל
החיים, זהו כנראה תפקידם של משוררים. האנשים חיים את היומי והשגור וזורמים בתוכו, אנשים חיים בתקווה. השכחה והשיכרון מן האור עושים בבני האדם את שלהם, בהיות אלה נתונים בזרימה של מהותם, של מהות יומם ואחר רגעי האושר שיחַיו אותם. אבל המשוררת מפוקחת לחלוטין וחפה מכל אשליה, ולפיכך היא חרדה ולפיכך היא כותבת. והיא יודעת, על-פי השירים, כי על-אף הכול אלה הם החיים, שצריך לבלוע את האור, שצריך לשאוב את רגעי החמלה, שצריך לנשום ולהטמיע את תחושות האהבה - אם היא רגעית, אם היא מותנֵית ואם היא לתמיד.

הנערה ירוקת העינים שולחת מבט מתגרה
למעגל הנערים,
ההתבגרות מתגנבת בהפתעה
פרקי ידַי אזוקים בצמידי סנגל
אני חופרת בחול עם בהונות.
רוח מרקיד שלוש שמשיות
על מרפסת בר הקפה
מכל עבר שירת סירנות
מנתקת אותך מכִיסא הנוח
(מתוך לפקוח עיניים ליופי, עמ' 55)

וזה כך. שוב. תמיד יש משהו הזוי כמעט שבא לנתץ. זאת צעקתה השתוקה של נילי דגן, זאת התוגה השקופה אותה היא מביאה. וכאן אני רוצה לציין את הצילומים המיוחדים והשונים שמלווים בנאמנות את שירי הספר. הצלם גדי דגון ממחיש את הלך הרוח של השירים כיאות. הצילומים משוכים, מרוחים, ערפיליים, לפעמים כמעט מחוקים ונוטעים בהחלט תחושה של עולם מרחף, סוריאליסטי, הזוי. כך הוא מצטרף בצילומיו ליצירת ספר השירים המכבד, המיוחד והמושקע הזה (מחמאותיי להוצאת אבן חושן). ולא במקרה השארתי לסוף רשימתי את השיר הפותח והמכונן שבספר:

את השנאה קבלנו בירושה
את החמלה בתורשה
אֹמץ הלב מושאל.
מישהו סימן גבול ומישהו אחר ירה.
צבע אדֹם יורד על שדות חרושים,
ענני עשן מסתבכים
לאֹפק חדש.
מאחורי המלחמה
רואים את הים.
(רואים את הים, עמ' 5)

ואני רוצה להיאחז באמונה שהים, כסמלו ותקוותו של הספר, תמיד יהיה. שהמרחב יוותר פתוח, שהרוח תמיד תנשב ותיתן נשימת חיים. כי למרות הכול, עדיין אפשר מאחורי המלחמה לראות את הים, שמשרטט לנו את האופק. אך כדרך הדברים שבספר, אני מוסיף משלי ואומר, כי הנוגות שמלווה את השירים יכולה לגרום לאדם שני דברים: להיות נואש אם הוא לבדו, או להיות מאוהב אם יש לו במי להיאחז ולבקש לעצמו הבטחה - כי אנחנו אומנם רואים את הים, אך אחרי כל מה שאמרנו, הרי בהחלט אפשר שגם מעבר לו יש מלחמה.