מצ'אק נוריס ועד ברוס וויליס

נכון שיש גיבורי פעולה יפים יותר, נכון שיש חזקים יותר, בטח גבוהים יותר, ובטח ובטח שקיימים גיבורי פעולה מסוכנים יותר. אבל אין, אין, גיבורי פעולה מזוקנים יותר מצ'אק נוריס. צ'אק נוריס הוא מכונת הרג משומנת, עם שורשים אינדיאניים ועבר בחיל האוויר האמריקני. נוריס מחזיק בחגורה שחורה באומנויות הלחימה טאנג סו דו ובטאקוונדו.

דרכו של נוריס בתעשיית הקולנוע החלה בשנת 1972, כשהפסיד לברוס לי בסרט הלחימה האייקוני "שאגת הדרקון". דמותו הקולנועית של נוריס טרם הייתה מגובשת - הזיפים הבלונדינים עוד לא הבשילו לכדי זקן מלא, ועם שיער חזה ששופע מהכתפיים עד הפופיק הוא הזכיר יותר מורה לקראטה מהמרתפים הכי חשוכים של חוגי ילדים בראשון לציון מאשר לוחם קולנועי מהשורה הראשונה. היה זה הצמד הישראלי הכובש והשאפתן, יורם גלובוס ומנחם גולן, שהימרו על נוריס ככוכב אקשן אמיתי והחתימו אותו להוביל שמונה פיצ'רים. המפורסם בהם הוא "מחץ הדלתא", שם שמגלם את הדימוי הקולנועי של נוריס: בן זונה קשוח בגיל העמידה שאולי לא רואים עליו, אבל מסוגל לסובב מפרקת רק באמצעות מבט אחד סתום, שלא אומר כלום, אבל בעצם אומר כל כך הרבה. (עידן חגואל)

את כל מה שידעתי על רומנטיקה, ידעתי מסילבסטר סטלון. עומד לו שם בסופו של "רוקי" (1976), פניו מפוצצות עד ללא הכר. השופטים עוד מתלבטים בינו לבין אפולו קריד והוא - רק אדריאן!! אדריאן!! אדריאן. והיא מפלחת את הקהל. הברט האדום שלה נשמט אבל לא אכפת לה, (כזו היא אדריאן, מתעלה מעל התקטננויות כמו כובעים אבודים ופאסון). היא ממשיכה, היא מגיעה אליו. אפולו קריד הוא המנצח, סליי אפילו לא יכול לפתוח את העיניים. אבל לא אכפת להם. הם מאוהבים. הם יהיו ביחד לנצח! אחח, רומנטי.

סטאלון הגיע לעולם סרטי האקשן עם ארסנל בעייתי של סרט פורנו ("סוס ההרבעה האיטלקי". נחשב לקאלט היום), עצבי פנים משותקים כתוצאה מלידה בעייתית ומוצא איטלקי + מבטא לא ברור. שנים הוא הסתובב עם התסריט של רוקי, סרט האקשן הטוב בכל הזמנים, עד שמישהו הסכים לשים עליו את הג'ובות ולהפוך אותו לגבר שכולן רוצות. לא הכי חטוב, לא הכי חכם. אבל מה? נש-מה.

סטאלון הוא כוכב אקשן אנושי שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ומקפיד על הומור יבש גם כשמסביב גופות מתפוצצות וסכינים מתעופפות. איפה הייתה הקריירה הקולנועית של אנטוניו בנדרס בלי "מתנקשים"? ומהי סדרת ה"בלתי נשכחים" אם לא אצבע משולשת בפניה של הוליווד וקריצה סופר משמעותית לצופים? אף אחד לא רצה להפיק, לשים כסף או לנדב את השחקן שחתום בסוכנות שלו לסרט. סטלון הפעיל קשרים ונתן מכספו, ועדיין המשקיעים לא האמינו שזה יתרומם - עצם העובדה שהסרט הזה קיים, מנוגדת לכל תהליכי העבודה הקיימים בהוליווד.

כמו כוכב אקשן אמיתי, סטאלון לא מחכה לטובות מאף אחד. הוא טבל את ידיו המסוקסות גם בכתיבה, הפקה ובימוי, וידע לייצר לעצמו עבודה כשאף אחד לא ניאות להחזיר לו טלפונים. הוא האב הרוחני של ג'ייסון בורן וכפיליו ("רמבו"). הוא לא פלסטיק כמו שוורצנגר, לא סקסי כמו ברוס וויליס, לא משומן כמו ואן דאם, לא מטורף כמו מיקי רורק ולא קלישאתי כמו צ'אק נוריס. הוא הגבר הזה, שיהרוג בידיו החשופות כמה מחבלים נודניקים, יפוצץ חצי מדינה ויספיק להגיע לדייט שלכם בדיוק בשמונה בערב. עם זר פרחים ביד. אדריאן!!! (אור בר שלום)

הייתי בת שמונה כשהברקים הכחולים הבזיקו מעל נהג משאית מבוהל בלוס אנג'לס העתידנית, וארנולד שוורצנגר עלה עירום מהאספלט הקר. ברגליים יחפות ופנים חתומות הוא אמר "את הבגדים שלכם, אני צריך אותם עכשיו", ואז שיפד שלושה פאנקיסטים כאילו היו קוביות חזה עוף. זה לא שבאמת הבנתי מה קורה פה אבל המבטא הגרמני השטוח, עצמות הפנים המסותתות, המבט חסר הפחד ובעיקר העיניים של ההורים שלי, שמוגנטו טוטאלית לטלוויזיה, הפכו את הרגע הזה לבלתי נשכח. "מה זה?" שאלתי אותם לבסוף. "המחסל בתי, זה המחסל" – אם אבא שלי היה דמות בסרט זה מה שהוא היה עונה, אבל במקום הוא מלמל משהו על שעת השינה שלי, ושבאופן חד פעמי אני יכולה להשאר ערה כי "זה באמת סרט טוב שלא רואים כל יום". בהתחשב בכך שעד לאותו רגע ההגדרה שלי ל"סרט טוב" התבססה על "ספר הג'ונגל" והאסוציאציות למילה "נועז" נקשרו בעיקר ל"מעופפים הנועזים", "שליחות קטלנית" (1984, לביתי האקשן הגיע בדיליי של עשור) זה ללא ספק הדבר הכי נועז וטוב שראיתי בעשור הראשון לחיי.

בדירת ילדותי שבפרברי ירושלים, הסרטים של שוורצנגר הפכו לשעות של גיבוש משפחתי. ב"שליחות קטלנית 2" דיקלמנו יחד איתו "בגדים בבקשה!" ודרשנו את מפתחות האופנוע, ב"שוטר בגן ילדים" צחקנו כשמשכו לו באוזניים וב"תאומים" גילינו בזכותו (באיחור לא ממש אופנתי) את דני דה ויטו – האיש, הכרס והקרחת. לפני, אחרי ובין לבין היו עשרות סרטי אקשן מהסוג הזול ביותר. בכולם הוא הידס תחת אש צולבת מבלי להפגין שביב של רגש או תנודה מינימלית של שרירי חזה. על-אדם עם לפיתת פלדה יצוקה, הכלאה בין בן אנוש למכונת מכות משומנת, אין לו שכל ודאגתו היחידה היא לשרוד - עם כמה שיותר הריגות בדרך. עבורי ארני הוא האקשיונר הראשון ולעומתו כל השאר לעד יראו קטנים מדי, חלשים מדי, ובעיקר מפגינים עומק יתר ומשתמשים יותר מדי בראש.

כי רק אצל ארנולד שוורצנגר, הכל נראה הגיוני. מר יוניברס שקטף מדליה אחר מדליה? כל גיבורי האקשן הם מפתחי גוף בפנטזיה, הוא פשוט היחיד שהעז. סטרואידים? אין ברירה, על שרירים צריך לשלם. מושל קליפורניה? אם בוש נבחר לנשיאות, למה לא ארני? ילד מהמאהבת שהיא גם עוזרת הבית? בבוקר שבו האייטם הזה התפרסם קיבלתי טלפון משועשע מאבא: "שמעת מה הוא עשה עכשיו?". אני די בטוחה שבקולו היה דוק של נחת - שוורצנגר לעד יהיה המחסל, וככזה מותר לו הכל. (ליאה לוין)

הנשק העיקרי של ברוס וויליס בקרב על לבבות הצופים היה ותמיד יהיה החיבור המיידי שהוא מייצר עם הקהל. כן, גם בסרטי אקשן. בניגוד לשרירנים מנופחים בצורה על-אנושית כמו שוורצנגר וסטאלון או לאמני לחימה וירטואזיים נוסח ג'ט לי וג'קי צ'אן, וויליס הוא בחור רגיל למדי. גיבור הפעולה הכי מעורר הזדהות שניתן להעלות על הדעת. אין ספק שהוא קצת יותר קשוח מהממוצע, אבל הלוק שלו לא מספיק מאיים כדי לגרום לרעים לברוח. מודל של גבריות קשוחה ומחוספסת עם זיפים שככל הנראה עשויים מטיטניום, מבט מצמית וחיוך אירוני שלנצח יהיו תמצית הקולנס. ועם כל זה, תודו שהוא לא באמת נראה כמו גיבור אקשן קלאסי אלא יותר כמו האבא המגניב שהיה עשוי לפתוח לך את הדלת כשהגעת לבקר חבר מהגן.

איכויות גיבור הפעולה האמיתיות של וויליס מבוססות על אופי. כלומר, הוא לגמרי נראה כמו מישהו שאפשר לסמוך עליו, אבל לא בדיוק כמו האדם הראשון שהייתם מפקידים את שלום העולם בידיו. הו לא. וויליס צריך, כמעט כל פעם, להוכיח את עצמו מחדש, ודמויותיו נוטות לפגמי אישיות מרובים. לכן, כשהוא חוטף מכות וחבטות או שולף זכוכית מכף הרגל, כואב לנו יחד איתו. גם אם ברור שבסוף הטובים ינצחו החרדה לשלומו של ברוס היא כנה ואמיתית, ברמות שכבר כמעט ואין בנמצא. הוא נוהג לסיים את סרטיו חבול ופצוע אנושות, ובכך אינו שונה מגיבור האקשן הממוצע. מה שמייחד אותו זו הדרך.

בהרבה מהסרטים בהם הוא מככב, וויליס הוא פשוט בחור שעובר עליו יום ממש מחורבן. רק שבניגוד לימים הרעים של רובנו, אצלו זה כולל קפיצות מבניינים או כלי רכב/טייס וירי בנשק חם. הוא לא פראייר ולכן קרוב במיוחד לליבו של הצופה הישראלי, מה שיוצר פוטנציאל להזדהות טוטאלית. גם אם בסופו של דבר, ובניגוד לייבוא ההוליוודי של ענקים אירופאים או קטנטנים אסיאתיים, מדובר בשחקן אמריקני יותר מצ'יזבורגר ברוטב פסים וכוכבים.

כיום, וויליס מצטלם לסרט החמישי בסדרת "מת לחיות", ששינתה לו את הקריירה לכיוון של כוכב פעולה אבל בו בזמן הוכיחה שכשצריך הוא יכול להיות מצחיק ואפילו מרגש. בזכות הדמות של ג'ון מקליין, יחד עם סרטים נפלאים כמו "האלמנט החמישי", “12 קופים ו“ספרות זולה" לצד סרטים זניחים כמו "קוד פרוץ", "התן" ו-”16 רחובות” - ברוס וויליס הוא גיבור האקשן האהוב עליי. כמו המפקד שאף פעם לא היה לי, ארוץ אחריו באש, במים ובסרטים גרועים – ויש כמה סרטים בכיכובו שבהחלט מאתגרים את ההגדרה הזו. (אורון שמיר)

זה התחיל בשנת 1999: סמטה בריטית עכורת צבעים ודוכן מאולתר של סחורה גנובה. תוך שתי דקות בדיוק יגיעו השוטרים, hundred mile high city של "אושן קולור סין" יתחיל להתנגן, המרדף יתניע ואיתו שוט הסלואו-מושן הבלתי נמנע. ככה הבמאי גאי ריצ'י הכניס לחיינו את ג'ייסון סטטהם ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים".

מאז ועד היום סטטהם הספיק להשתתף בכ-30 סרטי אקשן שחולקים את המכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל הוא תמיד נשאר ג'ייסון סטטהם. וזה מה שנפלא בו – שלא כמו שחקנים אחרים שפרצו בגדול, הוא מודע לחלוטין ליכולות שלו. סטטהם מכיר את מנעד ההבעות שהוא מסוגל לייצר, ולא מנסה לטבול אגרופיו בקומדיות רומנטיות או באינדי איכותי. הוא גיבור אקשן והוא אחושרמוטה טוב בזה. באופן שיטתי, סטטהם לוקח את חסרונותיו והופך אותם לנכסיו הגדולים ביותר. דור שלם של גברים מקריחים יכול וצריך להודות לו על שהראה כמה סקסי יכול להיות ראש חלק, אם רק מתייחסים לזה בצורה הנכונה.

אחרי שנים של נחנחים מהממלכה המאוחדת שכמעט מחקו את זכרו של מייקל קיין הצעיר, סטטהם הזכיר לנו שוב עד כמה מבטא בריטי יכול להיות בן זונה. הוא חתום על סרטים בהם הרכיב מכונת ירייה מאקדח ובורג, שיחק כדורגל בכלא, חיבק את רוברט דה נירו וביצע זממו באיימי סמארט מול קהל של עוברי אורח – והכל נראה מסחרר באותה מידה.

עוד לא ברור לגמרי אם סטטהם פה כדי להישאר, או סתם למלא את תקן הבריטי הקשוח שלא רואה אף אחד ממטר. מה שכן, אפשר לסמוך עליו שגם אם הסרט בו הוא משחק יהיה קטסטרופלי - והסטטיסטיקה מעידה שזה סביר ביותר - סטטהם יתן בדיוק מה שצריך. אם אתם רוצים יותר מזה, לכו לטום הארדי ותעזבו אותו בשקט. (אור סיגולי)