ידיעה קטנה ומודחקת בקצה העיתון "מעריב" ["מפקדת לחיל השלישות", מאת עמיר רפפורט, 5.10.2004] מדווחת על מינויה של אלוף-משנה אורנה ברביבאי לתפקיד קצינת השלישות הראשית. באותה ידיעה צנועה מדווח הכתב על שורה של מינויים במערכת של אגף כ"א [אכ"א], שאושרו על-ידי ראש אכ"א החדש האלוף אלעזר שטרן.
לכאורה, אכן חשיבות מועטה לידיעה זו. הקצונה הבכירה של אכ"א, עם כל החשיבות, אינה מהגורמים המשפיעים ביותר על איכותו והתנהלותו של הצבא. אין זה אופייני רק לצבא. גם בפירמות עסקיות עדיין זהות אנשי משאבי האנוש אינה לגמרי "מפוענחת" וחשיבותם להצלחת הארגון תלויה בעיקר באיכותו ותכונותיו האישיות של אותו מנהל משאבי אנוש ובגישה של מנהל העסק לנושא.
אולם אין בכתבה זו בכדי לעסוק בנושאי משאבי אנוש אלא בעובדה שכמי שמכיר את מערכת אכ"א כמעט מאז מלחמת ששת הימים התפלאתי לקרוא על תפקידים חדשים במערכת המבטאים רק דבר אחד: צמצום, ארגון-מחדש ואיחוד תפקידים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים כאשר החל צה"ל בארגון מחדש של כל המערכת הלוחמת [בפיקודו של הרמטכ"ל דאז מוטה גור ז"ל] הועלו תקנים רבים והוקמו מסגרות חדשות במערכות הצבאיות השונות, וביניהן גם המערכת האכ"אית.
זכור לי היטב שקצין השלישות הפיקודי באותה תקופה היה סא"ל והועלה לדרגת אל"מ, הוקם חיל השלישות ובראשו תא"ל, ראש מחלקת תכנון כ"א עלה לדרגת תא"ל, חיל השלישות "קיבל" עוד שני תפקידי תא"ל וכל השינויים הללו גרמו גם לסחיפה כלפי מעלה של דרגות אל"מ וסא"ל.
כך גם התרחש בזרועות ובחיילות האחרים.
והנה, עיון ברשימת המינויים החדשים של אכ"א מצביע על איחוד וביטול תפקידים שהיו קיימים בעשרים וחמש השנים האחרונות ומבנה מחודש של המערכת.
אני מכיר זאת היטב היות וגם אני שרתתי בתפקידים בכירים באכ"א [ואני גאה על כך], אולם אני גם מכיר את שירות המדינה ה"אזרחי" מתוקף היותי סמנכ"ל באחד ממשרדי הממשלה במשך כמה שנים טובות ואינני זוכר כי במערכת זו קיים או התקיים כל "ארגון מחדש" שבסופו של דבר הביא לצמצום, ביטול ואיחוד תקנים בכירים [פרט להעברת מע"צ לאחרונה למעמד של מעין חברה ממשלתית].
דבר זה לא התקיים כלל וכלל, למיטב ידיעתי, במשרדי הממשלה והיחידות הכפופות אליהן, בחברות הממשלתיות, ברשויות המקומיות ובתאגידים למיניהם. נהפוך הוא - בכל המערכות הללו קיימת "זחילה" קבועה של תפקידים ותקנים כלפי מעלה ואין בולם...
בשנים האחרונות ממקד האוצר, בצדק מסוים, מאמץ מרוכז לצמצום תקציבי הביטחון הנובעים משתי טענות מרכזיות: האחת - השינויים באיום הצבאי והצורך בהעמדת צבא מסוג אחר והשנייה - הבזבוזים במערכת הצבאית ובעיקר במערך הקבע.
גם האוצר יודע שהצבא עדיין מתנהג כמערכת רציונאלית. הוא פועל שנים רבות מתוך תפיסה צמצום תקציבי, כך הוא מקרין למפקדיו בשטח [אם כי לא תמיד צמצום אפקטיבי]. יש לו את היכולות לנהל שינויים ארגוניים, פיטורים וצמצומים תקציביים - גם משום העובדה שאין הוא "כבול" בוועדי עובדים, אולם בעיקר מהסיבה שהדיון הצבאי בארגון ומבנה הוא עדיין מקצועי ביסודו ולא "פוליטי".
אין כך במערכת המינהל הציבורי הממשלתי. כשלון מתמשך של "מטה הממשלה" לדורותיו [אגף התקציבים, נציבות שירות המדינה, החשב הכללי והממונה על השכר] וכניעתם הבלתי מסויגת להסתדרות, לוועדי העובדים ול"שקט התעשייתי" שמבקשים השרים במשרדיהם - גרמו לכך שהמונח התייעלות הפך לשם גנאי ועילה להשבתות וסכסוכי עבודה.
בשלטון המקומי המצב עוד יותר חמור - כל ראשי הרשויות [ולדעתי ללא יוצא מן הכלל] פעלו להרחבת תפקידים, הגדלת משרות והגדלות שכר של תפקידים ברשות. אין כלל וכלל מגמה או כיוון של צמצום, איחוד וארגון-מחדש. כך גם בחברות ממשלתיות ותאגידים סטטוטוריים בהן ההשפעה של המינויים הפוליטיים ההיא החריפה ביותר ו"תרומתה" העיקרית היא תפקידים חדשים [ומיותרים] וגידול בעובדים בכירים.
צמצום וביטול משרות אינן מטרות בפני עצמן. אין ספק שהקו של צמצום ההוצאה הציבורית הינו חיוני לכלכלת ישראל, אולם לא פחות מכך חיוני גם לשפר את איכות המינהל הציבורי, לצמצם רגולציה ולייעלה, לצמצם בירוקרטיה שלילית, להעלות את איכות העובדים הבכירים בשירות הציבורי, לשפר את השירות לציבור, השקיפות והאחריות האישית לתוצאות [רשימה חלקית].
נראה שעדיין הממשלה ומשרד האוצר לא החלו בתהליך זה. בצבא זה כבר מתבצע ויש לברך על כך ולהעריך זאת.
