אהובה עוזרי: "רוצים שאשיר, ואני נאמנה לקהל"

כשקבעתי את הראיון עם אהובה עוזרי היא ביקשה ממני לא לאחר. "אני יקית כמו גרמנייה, אף פעם לא מאחרת”, היא הסבירה. ייאמר לזכותי שאני אף פעם לא מאחרת, אבל משהו בהערה שלה גרם לי לחשוש שדווקא הפעם זה יקרה לי. מרפי ובניו, אפשר לסמוך עליהם בעניינים כאלה. כשעמדתי ליד הדלת הלבנה וגיליתי שהקדמתי ב-20 דקות, הייתי מבסוטה, עד שעוזרי יצאה לקראתי והודיעה לי שאני מאחרת ב-40 דקות כי קבענו ב-12. "אבל קבענו באחת”, סיננתי קללה למרפי. רגע אחרי החיוך הגדול שלה אותת לי שיהיה בסדר.

למרות שבשנים האחרונות שיחררה עוזרי בעיקר אוספים, היא אף פעם לא באמת נעלמה. היו שיתופי הפעולה עם יהודית רביץ והדג נחש, והיה הסיפור האישי הלא פשוט ששמר אותה בתודעה. לפני 12 שנה עברה ניתוח להסרת מיתרי הקול לאחר שהתגלה בהם גידול. זמר שמאבד את הקול הוא חומר לטרגדיות יווניות, אבל עוזרי היא לא אשה דרמטית. בחודשים האחרונים, בצל החשש מהסרטן שעלול לחזור, היא עובדת על אלבום שאת שיריו הלחינה וכתבה, ושאותם יבצעו זמרים שונים, ועל אלבום נוסף, שבו תשיר בעצמה. במקביל היא משתתפת במופע שבו היא מלווה בנגינה הקראה ושירה משיריו של סמי שלום שטרית.

את היומיום שלה היא מעבירה בכרם התימנים, בעיקר בחברת האחים שלה. שכנים ועוברי אורח מבקשים ממנה להצטלם, מברכים ובעיקר שואלים מתי תשיר משהו, למרות שרובם יודעים שהמתנה שקיבלה נלקחה ממנה.

קשה לך כששואלים מתי תשירי?

"מה פתאום, אני שרה כי רוצים שאשיר. אני רוצה גם לעזור לחולי הסרטן, שיידעו שאפשר להמשיך. אני יודעת שאין לי קול, אני לא חיה באשליה, אבל אנשים רוצים שאשיר, ואני נאמנה לקהל שלי כל חיי”.


אוכל של אשכנזים

הסיפור של עוזרי נפתח בכרם התימנים, בשנה שבה הוקמה המדינה. כילדה, שהמורה העמידה אותה על כיסא בגיל ארבע וביקשה ממנה לשיר, היא לא יכלה לנחש שתהפוך לאחת הדמויות המזוהות עם השכונה. הורי אמה עזבו את תימן ועברו לאתיופיה. אביה עבר מתימן למצרים. "זה העם היהודי - נודד. הם ידעו שזה זמני ושהם יעלו לארץ”.

גדלת בבית אתיופי?
"לאמא הייתה חברה אתיופית, הן היו מדברות אמהרית, אבל זה לא עבר אלינו. האתיופים של אז הם לא האתיופים של היום, כי בעבר הם היו תחת שלטון איטלקי, ואנחנו בתור ילדים אכלנו פסטות עם גבינה. אכלנו גם אוכל של אשכנזים. אני מתה על קרפלעך”.

את מגיעה כל יום לכרם למרות שאת כבר לא גרה כאן.
"כי אין לי את האווירה הזו בשום מקום במדינה. הכרם זה חיים, זה נשמה, עולם ומלואו. אני יודעת שאולי היום זה כבר לא נראה ככה ותמיד רועש, אבל מי שגדל שם יודע את זה”.

לרוב האמנים יש סיפורי ילדות עצובים. שלך נשמעים שמחים למדי.
"זו האמת. טוב שבזמני לא היה את האינטרנט ולא נהיינו בטטות כמו הילדים היום. שיחקנו, התלכלכנו באדמה. היינו חוזרים הביתה עייפים ומלוכלכים. אמא הייתה מקלחת אותנו ובשש-שבע היינו הולכים לישון שבעים מהיום. ממה שבעים הילדים היום?”.

מתי הבנת שאת שרה יפה?
"אף פעם לא. אהבו את הקול שלי, ואני אמרתי אם ככה, אז אני אנעים לכם. אמא שלי הייתה מקוננת ולי היה קול בכייני, אז היא דחפה אותי לזה, זו מצווה. אני באתי מבית דתי ומצווה זה משהו שעושים”.

זה לא היה קשה? בכל זאת היית ילדה.
"זה לא כמו היום, שהמת בבית החולים. הוא היה בבית, ואני הלכתי לשם. זה עניין פסיכולוגי - מקוננות עוזרות לאנשים להוציא את העצב, זה עוזר להם. היו אומרים לי - בבית זה וזה מישהו מת, לכי תשירי. ואני הייתי הולכת”.

ואיך התחלת ליצור מוזיקה משלך?
"אחים שלי היו מביאים הביתה תקליטים. אחי הביא את אנטוניו מולינה, הזמר הספרדי, וככה למדתי. אני ודקלון למדנו באותו בית ספר עממי. היינו שרים במסיבות, בחינות, מדברים על מוזיקה, והתחלנו להופיע. אלה ההופעות שהכי נהניתי בהן בחיים שלי. לשיר בבית עם אנשים סביבך זה הדבר היפה ביותר. הקהל קרוב, מדברים איתו, זו ההנאה. לא קיסריה. אצלנו כסף לא היה חשוב, חאפלה טובה אחת שווה אלף קיסריות. פעם אחת קיבלתי 20 לירות בבר מצווה שהופעתי בה, ולא ישנתי כל הלילה. הייתי בת 14 ולא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות”.

זו הייתה סביבה גברית. היה לך קשה עם זה?
" הייתי האשה היחידה. בימים ההם היו מאוד צנועים, בחורות היו בבית. אני יותר פראית, הייתה לי יותר תעוזה. אמא שלי דווקא דירבנה אותי. היא אמרה לי 'בינתי, תעשי מה שאת רוצה, רק תחזרי הביתה ותהיי ילדה טובה'”.

לא רודפת אחרי העבודה

עוזרי המשיכה להופיע והפכה לשם מוכר בברנז’ת הזמר המזרחי, אבל את הפריצה הגדולה שלה חוותה כשהוציאה ב-1975 את אלבום הבכורה "היכן החייל”. את השיר כתבה בהשראת חייל מכרם התימנים שנעדר אחרי מלחמת יום כיפור. לעוזרי דווקא לא היה דחוף להקליט אלבום, אבל אחרי שניגנה באלבום של מכר, אנשי חברת התקליטים אלגרו ביקשו לדעת עליה עוד. "אמרתי להם 'אני לא אלביס פרסלי, אל תחשבו שכולם ירוצו לקנות תקליטים שלי'”, אבל מנהלי החברה התעקשו להוציא לה אלבום. האלבום הצליח, ועוזרי הוכתרה כלהיט המזרחי החדש וכחלוצה נשית בתחום. היא מצדה מתנערת מהכתרים שמניחים לה על הראש: "אומרים לי שאני הפמיניסטית הראשונה. אני בכלל לא. אני מאוד שמרנית. זה לא קרה בגללי, זה קרה בגלל השירים. אני לא לוקחת כלום על עצמי, אני לא נושאת דגלים. אם לא הייתה אהובה הייתה מישהי אחרת. רחל”.

הזמר המזרחי לא התקבל אז בזרועות פתוחות. איך את חווית את זה?
"אני רוצה להגיד דבר אחד: מעולם, בכל חיי, לא צילצלתי לרדיו, לטלוויזיה או לעיתונות. אני לא שרה להם, אני לא רואה אותם. אם שמים אותי ברדיו זה לא מעניין אותי, מעניין אותי רק הקהל. מי עושה את האמן? הקהל”.

ובכל זאת, הזמר המזרחי היה צריך לשבור מחסומים כדי להתקבל.
"מי שמרגיש מקופח שייכנס בהם. זה לא העניין שלי”.

בזמן שאנחנו מדברות מתקשר לעוזרי תלמיד שמתעניין בשיעורי פיתוח קול. גם הוא רוצה להיות זוהר ארגוב הבא - התלמיד המפורסם ביותר של עוזרי. דודו של ארגוב היה נשוי לאחות של דקלון, ולכן הגיע לכרם התימנים לא מעט. בשכונה הכיר את עוזרי וביקש ממנה שתלמד אותו לשיר. משום שלא היה לו כסף לשלם לה, הוא היה מסיע אותה לעשות סידורים ברכב שקיבל כעובד בניין, והיא בתמורה לימדה אותו לשיר.

חשבת אז שהוא יצליח?
"לא ממש”, היא אומרת, "הוא לא ידע לשיר בהתחלה, הדיקציה שלו לא הייתה טובה. היה לו מבטא תימני חזק ואי-אפשר היה להבין את המילים. אבל התכונות שלו היו טובות, הוא השקיע ובא יום יום. הוא היה כזה שייתן הכל בשביל מה שהוא רוצה. 99 אחוז מהאנשים, כשהם מתפרסמים הם שוכחים מאיפה הם באו - הוא אף פעם לא שכח”.

את רואה את עצמך שותפה להצלחה שלו?
"לא, למרות שלימדתי אותו שנתיים ולא יום-יומיים. בעיני, הצלחה של בן אדם זה רק מאלוהים. זו ההצלחה שלו, לא שלי”.

את עוד חושבת עליו לפעמים?
"לפני כמה זמן הייתי בהפגנה ברוטשילד וקרה לי משהו מצחיק. ניגש אלי מישהו שאני לא מכירה וסיפר לי שהוא קנה במכירה פומבית דיסק שאני חתומה עליו. זה היה סינגל של זוהר, שהיה אז אלמוני, ואני נתתי אותו לאייבי נתן, שהיה ידיד שלי, וכתבתי על העטיפה ‘אנא השמיעו, זה זמר שאני מאוד אוהבת’, וחתמתי את שמי. האיש שקנה את הסינגל קנה אותו גם כי זה שיר של זוהר וגם כי אני חתמתי על העטיפה. זה היה מרגש לשמוע. אני כותבת שירים רק על החיים, לא על סינדרלות. כשאני כותבת שיר אני לא רוצה שיגידו 'זה נפלא', או 'אנחנו אוהבים את זה'. אני רוצה שיגידו לי 'אהובה, כתבת עלי'. זה מה שמעניין אותי”.

חלק מהשירים שלך כתובים בלשון זכר, למה?
"לפעמים אני כותבת ככה כי אני רוצה לתת את השיר לזמר, ואז אני מתאהבת בשיר ורוצה אותו לעצמי ואי-אפשר כבר לשנות, אז אני משאירה את זה ככה. ולפעמים התיבות המוזיקליות עובדות לי יותר טוב בלשון זכר”.

השירים הם עלייך?
"רובם לא. אני בדרך כלל לא מגלה על עצמי, כי באופן טבעי קשה לאדם לגלות על עצמו. אדם, כשהוא באמת צריך לספר על עצמו, קשה לו”.

היו רגעים שחשבת שלא תוכלי לעשות יותר מוזיקה?
"אני יצאתי ממשבר גדול מאוד שאני לא בטוחה כמה אנשים היו חוזרים אחרי דבר כזה. כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני ממשיכה כי אני עושה משהו אמיתי. זה חשוב לי. העבודה שלי כיוצרת ממשיכה כי אנשים באים אלי בשביל שירים. אני לא רודפת אחריהם, ואני לא אומרת את זה חלילה משחצנות. גם בתקשורת וגם בעיתונות יודעים שאם אני עושה משהו זה אמיתי. אני נהנית מהמוזיקה ואני נאמנה לעצמי”.