מה הקשר בין הסרט "תמימות המוסלמים" לבין שגרירויות בריטניה וגרמניה בסודן, מסעדת KFC בביירות, דגלי ישראל בטהרן והקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים? אין שום קשר. הסרט הזה פשוט נתן להמונים מוסלמיים ברחבי העולם את התירוץ התורן להפגין את שנאתם התהומית למערב, לישראל ולנצרות.
האיסלאם הקיצוני בנוי כל-כולו על השינאה הזאת, שמקורה ברגשי נחיתות עמוקים לנוכח עוצמתו של המערב הנוצרי אל מול חולשתו של העולם המוסלמי. האיסלאם הקיצוני אינו בעד; הוא נגד. הוא אינו שואף לקדם את הדת שלו; הוא שואף להרוס דתות אחרות. הוא לא רוצה לשמוע; הוא רוצה להשמיד. הוא לא מוכן לדבר; הוא מוכן רק לירות ולשרוף. הוא לא מוכן לחשוב על חופש ביטוי; מבחינתו יש רק דעה לגיטימית אחת ורק לה יש זכות קיום.
חשוב ביותר לומר כבר בראשית הדברים: אנו מדברים על האיסלאם הקיצוני ולא על האיסלאם, על טרוריסטים מוסלמים ולא על מוסלמים. הדרכים עליהם נדבר בהמשך מכוונות אך ורק כלפי מי שיורה טילים ומרסק מטוסים (תזכורת: אנחנו בשבוע של 11.9) ומשגר מתאבדים ורוצח אזרחים ומחסל דיפלומטים. חשוב מאוד לגייס את הרוב המוסלמי הדומם נגד המיעוט הרצחני הזה, חשוב מאוד ליצור דו-שיח בין דתות ובין עמים כדרך לבודד את הקיצונים מכל הצדדים. במקביל, חשוב ביותר לדעת מול מה אנחנו מתמודדים ולהבין מהם האמצעים היחידים לניהולה של מערכה זו.
עולם ישן עדי יסוד נחריבה
הפופולריות של האיסלאם הקיצוני נובעת בדיוק מאותם מקומות שהפכו את התנועה הנאצית לפופולרית: מצוקה אישית ותיסכול לאומי, המייצרים כמיהה לפתרון-קסם. והדמיון לא מסתיים כאן. מי שיעיין במצע המקורי של המפלגה הנאצית מתחילת שנות ה-20 יגלה, שכמעט כולו בנוי על שלילה של המצב הקיים. גם האיסלאם הקיצוני אומר קודם כל, שחייבים להרוס את המציאות הנוכחית. בצורה אבסורדית-משהו, הקנאים הדתיים הללו מאמצים את הקו של הקומוניזם האתיאיסטי: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".
נקודות היסוד הללו קריטיות לשם הסקת המסקנות הראויות בדבר ההתמודדות עם התנועות הפנאטיות הללו. והמסקנה מספר אחת היא: אין שום דרך לדו-קיום איתן, אין שום דרך למו"מ איתן, אין שום דרך מלבד מלחמת חורמה בהן. ומדוע? משום שזה בדיוק מה שהתנועות הללו אומרות על כל מי ומה שמחוצה להן - ויהיו אלו היהדות, או הנצרות, או הליברליזם, או הדמוקרטיה, או הקפיטליזם, או הקומוניזם. אם לחזור לרגע ללקחים מגרמניה הנאצית, הרי שהם לימדו אותנו שאי-אפשר לדבר על שלום עם מי שכל מהותו היא מלחמה, ואי-אפשר להתפשר עם מי שכל רצונו בתוקפנות. זה בדיוק המצב כאן.
התפיסה הזו נכונה לגבי כל מי שמניף את דגל מלחמת הדת המוסלמית, ואין זה משנה האם מדובר בשיעים או בסונים, במדינות או בארגונים, בהמונים או ביחידים. זו הדרך היחידה לטפל בחמאס כמו באל-קאעידה, באירן כמו בחיזבאללה, במשגרי הטילים בטריפולי כמו בתוקפי השגרירויות בחרטום. המערב חייב להבין, שהוא אינו יכול לפעול בכלים המקובלים עליו נגד מי ששוללים את עצם הלגיטימיות של קיומו. ושוב - לקח מגרמניה הנאצית: מותר לדמוקרטיה להשתמש בכלים לא-דמוקרטיים נגד מי שמשתמש בה-עצמה כדי להרוס אותה.
להיות מוכנים להגן בעצמנו על עצמנו
מותר לארה"ב, לבריטניה, לגרמניה, לצרפת וגם לישראל להשתמש באמצעי חירום כדי להגן על אזרחיהן מפני מי שמנצלים את חופש ההתכנסות, ההתארגנות, התנועה והביטוי כמסווה לטרור ולרצח. וזה אומר: גם פגיעה זמנית, מידתית, חוקית ומפוקחת בזכויות יסוד של אותם טרוריסטים ורוצחים, כולל במי שרק חשודים בהיותם כאלו. מותר לכל מדינה לנקוט בכל האמצעים כדי להגן על קיומה, וזה אומר: הכל - החל מלחצים דיפלומטיים, עבור בהסגר כלכלי וכלה בכוח צבאי. ובעצם, לא רק מותר; זו חובה, החובה מספר אחת שמוטלת על כל שלטון באשר הוא: להגן על אזרחיו ולהגן על מדינתו.
הבעיה היא, שבמערב של 2012 יש יותר מדי שליטים שעיניהם טחו מלראות את המציאות הזו, שהם שבויים יותר מדי בתפיסות עליהן גדלו מכדי להסיק את המסקנות מהניסיון ההיסטורי, שהם חוששים יותר מדי מפני "מה יאמרו" ולכן מתבצרים בחוסר המעש. ראש וראשון להם הוא
ברק אובמה, שהושיט את ידו לעולם המוסלמי זמן קצר לאחר שנבחר, שקידם בברכה את "האביב הערבי", וכעת גורם לכל העולם לאכול את פירות הבאושים של תמימותו וחוסר נסיונו. אנלוגיה אחרונה לאירופה של שנות ה-30: נוויל צ'מברליין האמין בפייסנות; ברק אובמה הפך את חוסר האונות למדיניותה של ארה"ב.
איפה כל זה שם אותנו? במקום בו אנחנו די רגילים להיות, תחת הכותרת שנתן לנו בלעם: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אם מישהו חשב שארה"ב תעשה בשבילנו את העבודה, כדאי שיתעורר. אני לא נכנס לוויכוח על כן או לא הפצצה באירן; אני רק אומר שיותר ויותר מתברר, שבבית הלבן יושב אדם שאינו מבין את המתרחש סביבו ואינו מבין את העולם בו הוא - ואנחנו - חיים. וזה אומר, שעלינו להיות מוכנים ליום בו לא תהיה לנו ברירה אלא להגן בעצמנו על עצמנו, עם כל המחיר שעלול להיות כרוך בכך.
