בכוח הזכות ובזכות הכוח

לא ייאמן כי מהומה נפלה במדינה

לא ייאמן כי מהומה נפלה במדינה. יש, כך אומרים, סכנה לשלומה בגלל קביעתה של ועדה נכבדה של אנשי משפט בראשות שופט בדימוס של בית המשפט העליון, השופט אדמונד לוי, שלפיה עם ישראל אינו כובש בארצו. ארץ ישראל שלו היא. אין בכך חידוש, לא היסטורי ולא משפטי. אם כן, על ולמה געשה ארץ?

יש המשוכנעים שזכות העם היהודי לארץ ישראל נובעת מכוח הזכות האלוהית. אלה לא ישנו מדעתם, אפילו יהיה כל העולם נגדם. יש הרואים בזכות עמנו לארצו זכות אבות. ארץ ישראל היא מולדת עם ישראל מימי בראשית. כך היא מוכרת וידועה לכל באי עולם שאינם נמנים עם שונאינו. אך יש הסוברים שאין כוח לאל ולא הצדקה לזכות אבות, אלא למשפט העמים המוכר בלשון הדורות האחרונים כמשפט הבינלאומי הפומבי.

ההיסטוריה המושכחת

בתום מלחמת העולם הראשונה השתנו סדרי עולם באזורנו. מנהיגי המדינות המנצחות שרטטו גבולות והקימו מדינות על-פי שרירות לבם (משמע האינטרסים שהיו אותה עת לנגד עיניהם). מדינות אלו נשלטו באזורנו בכוח הכידונים של השליטים שהמליכו עליהן האומות המנצחות.

רצון טוב, חלום של אוטופיה, להנהיג סדרי עולם מתוקנים שימנעו שפיכות דמים ויבטיחו שלום למדינות קטנות וגדולות הניעו 44 מדינות (שהאוכלוסיה השוכנת בהן הייתה מיעוט בעולם) להתאגד בשנת 1920 כ"חבר הלאומים" וליטול לעצמן את הסמכות לקבוע את גורל העמים ששפר מזלם להימצא בחסותן. הן החליטו בוועידה שהתכנסה בסן רמו על חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית באזורנו בין בריטניה וצרפת, למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל (משתי גדות הירדן) ולהטיל עליה את האחריות לייסוד "הבית הלאומי" היהודי בהתאם להצהרת בלפור מ-1917. כאן מצוי העוגן לכל חסידי המשפט הבינלאומי לזכותו של העם היהודי להקמת מדינתו בארץ ישראל השלמה.

החלטה זו מעולם לא בוטלה כדין על-פי המשפט הבינלאומי. אנגליה, בניגוד למנדט שהוקנה לה, העניקה בשנת 1921 את הגדה המזרחית למשפחה ההאשמית כגמול על עזרתה במלחמה בשלטון העות'מאני, ולנו, שלא היה בכוחנו למנוע את הפרת ההסכמה הבינלאומית, לא הייתה ברירה אלא להשלים עם החלוקה ולמקד את חלומנו בהקמת מדינה בגדה המערבית של הירדן. חלפו שנים של פעילות ציונית ענפה בארץ, מאבק בבריטים, העפלת יהודים מרחבי תבל ועמידה מול פרעות שפרעו הערבים ביהודים. פרצה והסתיימה מלחמת העולם השנייה, חבר הלאומים חלף מהעולם, ובמקומו קם ארגון האומות המאוחדות.

בעיית ארץ ישראל נידונה בוועדות בינלאומיות שונות, אנגליה עייפה משליטתה בנו; הנפט הערבי היה משאת נפשן של המעצמות הגדולות. הן חיפשו מוצא, פשרה, לבעיית ארץ ישראל ובכ"ט בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הפשרה: ארץ ישראל (המערבית) תחולק לשתי מדינות. מדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה היהודית תשתרע בשרון ובשפלה, בעמק יזרעאל, ובשטח שמחוף הכנרת עד אצבע הגליל, בגליל המזרחי ובנגב למעט באר-שבע. המדינה הערבית תשתרע ביהודה ובשומרון, בגליל המערבי, ברצועת החוף מעכו עד ראש הנקרה וברצועת עזה מניצנים עד ניצנה. ירושלים תהיה בינלאומית. יפו תהיה מובלעת ערבית במדינה היהודית.

על-פי כללי האו"ם, אין להחלטות העצרת הכללית תוקף מחייב, אלא הן בגדר המלצה בלבד. ההמלצה התקבלה על-ידי היישוב היהודי. הוא השלים עמה, ואפילו התנועה הרוויזיוניסטית והארגון הצבאי הלאומי, ששאפו לשלמות המולדת, כלומר להקמת מדינה יהודית לפחות בארץ ישראל המערבית, לא חשבו לפעול לסיכולה. אך כל מדינות ערב הגובלות בארץ ישראל ואף עירק, וכמובן היישוב הערבי (כיום מכנים אותו "העם הפלשתיני") לא קיבלו את הפשרה המומלצת, ופתחו במלחמת חורמה נגדנו. אילו הצליחו בה, לא היה מי שיאמר קדיש לעילוי נשמותינו.

דין הוא מימים ימימה שאין פשרה כאשר רק אחד הצדדים מעוניין בה. לכן, משדחו הערבים את הצעת הפשרה של עצרת האו"ם, נשארה בתוקפה החלטת חבר הלאומים המחייבת הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל המערבית.

במלחמת העצמאות של ישראל, שכפו עליה הערבים, השתלטה מדינת ישראל על שטחים שלא נכללו בתוכנית החלוקה המומלצת על-ידי עצרת האו"ם. מדינת ישראל הכניסה לחיקה את כל הגליל המערבי, את רצועת החוף מעכו עד ראש הנקרה (לרבות נהריה) ואת אזור ניצנה. היא הרחיבה את שליטתה על רצועת שטח ארוכה נוספת מזרחית לשרון ולשפלה, לרבות לוד, רמלה, אזור קריית גת והנגב הצפוני, כולל באר-שבע. ירושלים לא הייתה בינלאומית, ויפו אינה מובלעת ערבית בישראל. הסכמי שביתת נשק עם מדינות ערב, וביניהם ההסכם עם ירדן שהקנה לישראל את השליטה בוואדי ערה ובשטחים נוספים הידועים כאזור ה"משולש" (בתוכו טייבה, אום אל-פחם וכפר קאסם), ייצבו את קו ההפרדה בין מדינת ישראל לבין השטחים שנותרו מחוץ לשליטתה, הלוא הוא הקו הידוע כ"קו הירוק" (כצבעו במפת ארץ ישראל). קו זה מכונה "קו הגבול של 1949" או "קו הגבול של 1967", מפני שתפקד ככזה עד מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967. מדינת פלשתין מעולם לא קמה בצדו המזרחי של הקו הירוק, ושליטת ירדן בגדה המערבית לא זכתה להכרה בינלאומית.

זמירות "שלום"

בימים שקדמו למלחמת ששת הימים נפלה חרדה גדולה על היישוב היהודי במדינת ישראל עד כדי הקצאתן של חלקות קבורה רחבות ידיים על-ידי חברה קדישא לקורבנות הרבים הצפויים באותה מלחמה, שבהכנות לפתיחתה איימו עלינו מצרים של עבד אל-נאצר ובני בריתו בסוריה ובירדן (שנגררה אחריו בהאמינה כי מתקרב הקץ למדינה היהודית). לשמחתנו, באותה מלחמה הוכו צבאות ערב בתוך שישה ימים, ומדינת ישראל השתלטה על ירושלים המזרחית, על יהודה והשומרון, על רמת הגולן ועל רצועת עזה.

על ירושלים ועל רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי. על יהודה, על השומרון ועל רצועת עזה לא הוחל משפט זה אף שמעמדם כשטחים שתפסה ישראל לא נבדל ממעמד רמת הגולן. ההתיישבות (ההתנחלות) היהודית ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון, ואף בחבל עזה, החלה סמוך לאחר שליטת ישראל בהם. לימים, כאשר נוכחו הערבים לדעת שההתנחלויות עושות חיל ושהם מאבדים את האחיזה בשטחים אלה, החלו מנהיגיהם לזמר זמירות "שלום" כלפי ישראל. כאילו החל לפעום בליבם רצון עז לשלום אמת. אז נכרתו הסכמי אוסלו, שכרסמו בהחזקת ישראל בחלק משטחים אלה בגלל תמימותם של חותמי ההסכם (או חוסר העזתם לסרב לו), שנטו להאמין כי הקניית שליטה לפלשתינים באזורים מסוימים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה תקדם הסכם שלום עמם. ראוי לזכור: אילולא ההתנחלויות, לא היו הערבים מדברים על שלום בימינו.

מה טעם לחזור להיסטוריה כאשר שלום עכשיו מתדפק על דלתנו?

הסקירה ההיסטורית נראית בעיני הכרחית וחיונית אחרי שהתברר לי שלא מעטים מבני הנוער שלנו, אפילו אלה הממלאים תפקידים בצה"ל, וכנראה שגם לא מעטים מבין המלומדים באקדמיה - סוברים שמדינת ישראל קמה על חורבותיה של מדינת פלשתין; שמדינה פלשתינית הייתה קיימת מאז ומתמיד, ושאנחנו בגבורתנו כבשנו אותה בניגוד למוסר ולדין. כל זאת, בעוד שהאמת היא כי הערבים קמו עלינו לכלותנו.

זכות ההגנה העצמית המוכרת והמעוגנת במשפט מימים ימימה עומדת לנו. לכן, אין כל סיבה משפטית לתת לפלשתינים שטחי מולדת. הם סירבו לפשרה שהומלצה על-ידי עצרת האומות המאוחדות. הם פתחו במתקפת דמים נגדנו ועליהם לשאת בתוצאות כשלונם, בייחוד לנוכח האמת שעד היום לא חזרו בתשובה ושהם מסרבים להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים אפילו בחלקה של ארץ ישראל.

החזק יעשה הישר בעיניו

הסקירה ההיסטורית מלמדת כי את מקימי חבר הלאומים והאומות המאוחדות ליוו כוונות טובות, אך יישומן היה בלתי אפשרי. בעולמנו, למרבה הצער, שולט החזק, לא הצודק. מדינות קמו לאחר מלחמת העולם הראשונה על-פי החלטת המנצחים. לחבר הלאומים לא היה כוח למנוע את מלחמת העולם השנייה, ולאו"ם אין אפילו כוח לעצור את הטבח שמבצע שליט סוריה בתושביה.

המשפט הבינלאומי אינו כמשפט הנוהג במדינה חופשית, שכל אזרחיה מקבלים על עצמם, מי תוך כבוד לממשל וסדריו ומי מתוך יראה מן העונש על מעלליו. זהו משפט המופעל על-ידי החזקים נגד החלשים. איש לא יעמיד לדין את ארצות-הברית על סיכול ממוקד ועל פשעי מלחמה באפגניסטן ולא יעז להזמין למשפט את רוסיה על פשעיה בצ'צ'ניה. בנוסף, העולם המכונה בפינו "העולם הנאור" הוא מיעוט מבוטל בעולם. השליטה באומות המאוחדות של הרוב, על-פי כללי הדמוקרטיה, משמעה שליטה של העולם "הבלתי נאור" על "העולם הנאור". מועצת האו"ם לזכויות האדם שבה חברות, בין היתר, לוב (שאף עמדה בראשה), סין וערב הסעודית, אינה יכולה לבטא הכרה בזכויות האדם כהבנתנו.

לכן, לא "הדעה המקובלת" כיום צריכה להתוות את הדרך לחסידי המשפט הבינלאומי, אלא הדעה הנכונה, הצודקת, שהייתה ראויה על-פי המשפט הבינלאומי, אילו היה זה משפט טהור, חף מאינטרסים המעמידים את מפעיליו בניגוד עניינים. זהו ניגוד גלוי לעין כאשר העימות הוא בין הרצון לרצות את העולם הערבי המוסלמי המשופע בנפט ובאוכלוסיה המעמיקה ומרחיבה שורשים ומקבלת זכות בחירה ב"עולם הנאור", ובין עשיית צדק עם העם היהודי. האינטרסים תמיד, אולי כמעט תמיד, גוברים על הצדק, כי האינטרסים מכתיבים את יישומו של הדין הבינלאומי, והוא משמש כלי בידי המדינות החזקות לניגוח החלשים. ניגוח זה עשוי, לעתים, להיעשות בצדק, אך מעולם לא ייעשה כלפי החזקים.

המשפט הבינלאומי המעשי, לא התיאורטי, משלים עם הנסיבות הנוצרות בכוח הזרוע בכל רחבי העולם ואף מתיישר עמן, והא ראיה פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECHR) מן ה-5 באפריל 2010 שניתנה במשפט Demopoulos and others v. Turkey. במשפט זה תבע קפריסאי יווני את השבת נכסיו שנותרו בצפון קפריסין, שממנה נמלט בעת כיבושה על-ידי טורקיה (המחזיקה במקום, ללא הכרת מדינות העולם, במשך כ-40 שנה). בית הדין קבע כי בנסיבות הקיימות, בלי לקבוע עמדה בדבר הלגיטימיות של הממשל בצפון קפריסין, אין לקבל את התביעה, והורה לתובע לפנות למנגנון שהוקם בצפון קפריסין לפיצוי בעלי נכסים שנמלטו לדרום. כך ננעלו דלתות בית הדין בפני כ-1,500 תביעות פיצויים שהגישו עד אותה עת פליטי הצפון. ועדת לוי הזכירה משפט זה, אך זה נעלם מדברי הביקורת על חוות דעתה.

מדוע לא יחול דין "השטחים הכבושים" על נהריה, קריית גת, לוד ורמלה?

אין ספק שאין טעם בחיפוש עוגן לזכותנו לארץ ישראל במשפט הבינלאומי. זכותנו היא זכות אבות, כמקובל בכל רחבי תבל. אנגליה של האנגלים, צרפת של הצרפתים וארץ ישראל של היהודים. ככה מקובל בעולם מקדמת דנא. על מחפשי העוגן במשפט הבינלאומי לשאול את עצמם מדוע "השטחים הכבושים" הם רק שטחי יהודה ושומרון שבשליטתנו מאז 1967. מדוע לא יחול דין "השטחים הכבושים" גם על הגליל המערבי, על מזרח השרון והשפלה ועל אזור ניצנה שנפלו בחלקנו במלחמת העצמאות, ולא נכללו בתוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. עליהם גם לשאול את עצמם על זכות קיומנו כמדינה על-פי המשפט הבינלאומי, שהרי עצרת האו"ם רק המליצה על פשרה בינינו לבין ערביי ישראל, ומשזו נדחתה על-ידי הערבים, פג תוקפה של ההמלצה. לא נותרה עבור חסידי המשפט הבינלאומי אלא המסקנה, שאותה הזכירה לנו ועדת לוי, על תוקפה של החלטה ישנה מימי סן רמו בדבר חובתה של אנגליה לדאוג להקמת מדינה יהודית בכל שטח ארץ ישראל.

"השטחים הכבושים" אינם מעמד משפטי. הם לשון הדיבור של מתנגדי ה"כיבוש" בישראל ומחוצה לה. בישראל הוגדר מעמדם המשפטי "שטחים במחלוקת" או "שטחים מוחזקים". אין צורך שאנו נתאר את הטעות המשפטית המתגלגלת על לשון המתנגדים כתיאור המצב המשפטי לאשורו.

יישום הזכות בשום שכל גם בעת ויתור

אין ההכרה בזכותנו על כל ארץ ישראל מחייבת את מימושה המיידי. הנסיבות המדיניות, הפוליטיות והבינלאומיות יכולות לעכב ואף למנוע את מימוש הזכות. אבל אין בכך כדי למחקה.

אינני מאמין בשלום בימינו ולא בימי נכדינו. אבל אפילו המאמינים בנכונות הערבים לשלום והסוברים שיש לחלוק עמם את שטחי המולדת, חייבים תמיד, גם לצורך השגת הסכם כזה, להכריז פומבית שזכותנו היא לכל ארץ ישראל, אך מטעמי שלום אנו מוכנים מרצון, או נאלצים, לוותר על שטחים מסוימים משטחי מולדתנו. אם לא כן, ויתוריהם יתחילו בשומרון ויסתיימו באוניברסיטת תל אביב הממוקמת על חורבות שייח' מוניס. סוף דבר. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מכוח זכות אבות. מדינת ישראל בארץ ישראל קמה בזכות הכוח. אין בכך התעלמות מקיומם של הערבים בארץ ישראל ומזכויותיהם כבני אדם, כפי שאין התעלמות במדינת ישראל מערביי ישראל (המעדיפים את החיים עמנו על פני החיים בכל מדינה ערבית אחרת). חשיבות הדוח של ועדת לוי היא בהחזרת עטרת הציונות לקדמותה. יישום הדוח יהיה אפשרי אם נהיה נחושים בצדקתנו.

אשר לתמימים, המאמינים בעינם הטובה של הערבים כלפינו, הם ייטיבו לפעול לקירוב השלום המקווה אם יבהירו לשכנינו שכל עיכוב בהשלמתם עם זכותנו למדינת העם היהודי בארץ אבותינו ובהכרתם בה בתום לב, מרחיק, גם מבחינתם, את האפשרות לחלוק עמם את פיסת ארצנו. קידום השלום על-ידי המאמינים בערבים אינו מחייב התנכרות לזכות העם היהודי לארצו ואינו מחייב את הפעילות היהודית להצדקת ההשקפה הלאומית הערבית בנימוקים השאובים מ"הדעות המקובלות" של המשפט הבינלאומי, שאף מדינה ערבית אינה חיה לאורו.