לא ראיתי את הסרט על מוחמד ואינני מתכוון לראותו. ודאי לא קל להתמודד עם האיסלאם, ונכון שקשה למצוא דרך הגיונית לדו שיח עם האלימות והרצח שמשדרים מאמיניו בשמו של מוחמד: "דין מוחמד בסיף", אך אין כל ספק שסרט מהסוג הזה לא רק שהוא לא מתקן או משנה את התנהלותם של מאמיניו אלא מקצין שם עמדות. הוא גם לא תורם לשינוי משמעותי ביחס החברה המערבית כלפי מאמיניו. אין בפברוק וירטואלי ויזואלי פוגע משום תיקון או שינוי לטובה. ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, העובדות של אתמול והיום הן הכלי דרכו ניתן לקבל מושג על הגישה וההתנהלות של חלק נכבד ממאמיניו הדומיננטיים של מוחמד, כשבמקביל בולטת שתיקתם של מאות מיליוני מאמיניו. למי שלא הספיקו מגדלי התאומים ו"קרבנות השלום" במקומותינו; הרצח הסיטונאי מסביב לגלובוס וההרג ההדדי של מאמיני מוחמד אלו את אלו בפקיסטן, אפגניסטן, לבנון, עירק, סודן, לוב, סוריה; ומלחמת עירק הסונית בראשות הרודן
סדאם חוסיין באירן השכנה השיעית אחרי המהפך האיסלאמי של חומייני באירן, מלחמה בה נטבחו מעל מיליון מוסלמים משני הצדדים שארכה שמונה שנים תמימות משנת 2000 עד 2008. במלחמה הזו השתמשו העירקים בנשק כימי והאירנים - במתאבדים, כולל ילדים שנקראו ילדי המפתח על שום מפתח פלסטיק שהיה תלוי על צווארם, וזאת כדי לאפשר להם לפתוח את שערי גן העדן המובטח לאור הכנסתם לשדות המוקשים העירקים כדי שבמותם יבטיחו פיצוץ המוקשים ויצירת מעבר בטוח לחייל האירני והפצצות וירי רקטות מסיבי הדדי על מרכזי אוכלוסיה אזרחית. והחשוב לנו: נושא ה"פליטים" הפלשתינים. אחרי מלחמות בין מדינות, כולל המלחמות במאה העשרים, נעשו פעולות "טרנספר" - חילופי אוכלוסיות בין מדינות, ועל-אף המעמסה הכלכלית הן קלטו ושיקמו את הפליטים שהפכו לאזרחיהן לכל דבר ועניין. כך באירופה בין גרמניה לפולין וצ'כוסלובקיה, יון וטורקיה כך בהודו ועוד. יוצא מן הכלל - פליטי מלחמות ארצות ערב בישראל, זאת על-אף יוזמתן ומעורבותן של המדינות במלחמות, דהיינו אחריותן המעשית והמוסרית לסבלם, וזאת על-אף עוצמתן ומשאביהן הכלכליים. הן זנחו את אחיהם עניים ותלושים כפליטים מעל שישים שנה, וזאת בזמן שישראל קלטה מספר גדול יותר של פליטים מארצות ערב שהפכו לחלק אינטגרלי מאוכלוסייתה. למעשה בוצעו בפועל חילופי אוכלוסין של אנשים ורכוש בין מדינת ישראל לארצות ערב (הרכוש של היהודים עולה עשרות מונים על זה שהשאירו הערבים בישראל). מאות אלפי בני אדם נולדים זה 64 שנה למעמד של חוסר סטאטוס אזרחי. זו תופעה יחידה במינה בעולם. אין דוגמה אחרת בעת החדשה של פליטות העוברת בירושה שלושה דורות. אין להם בעיה לאמלל דור אחר דור כדי להשאיר פצע פתוח למאות אלפי בני אדם עשרות שנים, כשברורה להם לקובעי המדיניות הערביים ולכל אזרח ישראלי המשמעות האובדנית של החזרת הפליטים לתחומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
סרט מהסוג הזה מסיט את נקודת הכובד מהעיקר. הוא משנה ומעוות והופך את הפוגע והרוצח במידה רבה לנפגע ולקורבן את האשם למאשים, הוא יוצר דיספרופורציה והופך את היוצרות ואת כל הרעות והקשיים מנתב לזוטות ומגמד את המשמעות האמיתית של הסכנה ומעביר ומפנה את הנושא להיבט שולי נלעג שמרחיק את הסיכוי המזערי של ביקורת עצמית ואת האפשרות לדיון אמיתי בין האיסלאם לשאר העולם אלה מעצים את השנאה המרחיקה את השינויים האמיתיים ההכרחיים בביתו של האיסלאם, שם נמצא האויב האמיתי שלהם שלנו ושל העולם.
הפרדוקס הוא הקמצוץ של הנחמה המפוקפקת שהיא ההתנהלות התגובה האלימה בעולם המוסלמי. אולי זה יקדם במעט את ההבנה והתובנה עם מה ועם מי יש לעולם ולא רק לנו עסק.
נחשפתי לאחרונה למאמר הדן בנושא, פרי עטו של העורך המיתולוגי של
מעריב ד"ר עזריאל קרליבך, שפורסם במעריב ב-7 באוקטובר 1955, שכותרתו: "אין אתה יכול להידבר עם אללה".
אני מבקש להביא כמה אמירות מהמאמר הן בגלל הערכה לאיש, לכתוב, ולא פחות חשוב: שנת פרסומו והרלוונטיות והאקטואליות המדהימה של תוכנו כאילו הוא נכתב אתמול.
ד"ר קרליבך, קטעים ממאמר שפורסם ב-1955 "במעריב":
- אמת פשוטה וברורה זו היא, כי בין עולם האיסלאם לעולם המערב והתרבות אין אף מילה משותפת אחת, ולא הייתה ולא תוכל להיות כל הבנה. הכוונה בכך איננה לדת. כל דת יכולה להיות טובה או רעה, לפי מה שיגשימו או יזניחו מאמיניה את העקרונות המוסריים. הכוונה להשפעת האיסלאם על החיים החברתיים והסוציאליים, על תחושת העולם על היחסים עם שאר בני האדם.
- מוסלמים עוד לא הסכימו מעולם על שום דבר, יהיה אשר יהיה - אף בינם לבין עצמם ... והם אינם יכולים לקיים כל דבר- לא רק בענייני ישראל; כל העולם המוסלמי האדיר יחד עוד לא היה יכול ליצור הסכם על בול דואר משותף אחד. תגובותיהם - על כל דבר - אין להם כל שייכות אל השכל הישר. הן כולן רגשיות בלתי מחושבות, רגעיות.
- אנחנו עשינו - ומוסיפים לעשות שטות לא תסולח, אם גם אנו מסייעים לעולם לצייר לפניו ערבים שאינם קיימים כלל ושהם פרי דמיון משאלותינו. ואנחנו מוסיפים חטא על פשע כשאנחנו מסלפים את התמונה ומצמצמים את הויכוח לסכסוך גבולות בין ישראל לבין שכנותיה.
מעל לכל - אין זה תואם את המציאות. לא עניין הגבולות הוא מקור הסכסוך, אלא הפסיכולוגיה האיסלאמית.
- דאגה לפליטים, לאחים מנושלים - איננה מתחום עולם מחשבתם; אללה גירש, אללה ידאג.
וכל מילה נוספת - מיותרת.
