ישראל, עד כה, קיבלה החלטות הרות גורל בדרך פרלמנטרית. הסכם השלום עם מצרים, הסכם אוסלו והיציאה מלבנון הם דוגמאות לדמוקרטיה פרלמנטרית בפעולה נכונה.
תוכנית ההינתקות של ראש הממשלה סובלת, בינתיים, מחוסר לגיטמציה דמוקרטית. בדרך תמוהה בחר ראש הממשלה להתמודד על התוכנית דווקא בזירות הלא נכונות ובכולם הפסיד. השבר והצורך הנואש בלגיטמציה דמוקרטית למהלך מוליד פתרונות הרי אסון לטווח הארוך ובראשם 'משאל העם'.
אמנם כיום מדברים על המשאל, שעד כה לא נזקקנו לו, כשובר שוויון בפוליטיקה וככלי ללגיטמציה מלאה של תהליך ההינתקות. משאל העם, בצד הדחייה הבלתי נמנעת שיגרום לתהליך ההינתקות עצמו, שזו כנראה מטרת ההצעה, יצור לנו שפע של משברים קשים נוספים.
משבר סביב ניסוח החוק עצמו, דבר שאינו עניין של מה בכך. משבר סביב השאלה שתוצג במשאל ושבעצם ניסוחה עשוי/עלול להכריע מראש את תוצאותיו. אבל בנוסף למשברים המיידיים שמעבר לפינה ישמש רעיון משאל העם בעתיד כזירת ההתחמקות האולטימטיבית של הפוליטקאים מהכרעה בסוגיות הקשות עליהם. הרי כבר היום יש רבים השמים יהבם על בג"ץ שיכריע בסוגיות מורכבות.
למידת הסרבול שממנו סובלת הפוליטיקה הישראלית העכשווית בגלל השיטה והמעורבות האקטיבית והחריגה של בג"ץ בתהליכי קבלת ההחלטות תתווסף סוגיית משאל העם. לא ירחק היום וגם סוגיות של מדיניות רווחה, כלכלה וביטחון שנויות במחלוקת וקשות להכרעה יופנו לא רק לבג"ץ, כפי שזה היום, אלא גם למשאל עם.
תמיד יהיו הרבה פוליטיקאים שישמחו לחמוק מאחריות והנה נמצא להם פתח מילוט נוסף בצד הבג"ץ. יש בהחלט מקום לחשוש שהנורמה והרעיון של משאל עם ידרדרו את האחריות, את הוויכוח הציבורי ואת קצב הביצוע בעתיד לממדים שמדינת ישראל לא תוכל לחיות איתם.
אבל לא רק מדינת ישראל תפסיד. המתנחלים, שהנהגתם בדך כלל מרחיקה ראות, מוכנים במצוקתם הנוכחית להשליך את יהבם על משאל עם. אולי הפעם ישחק משאל העם לידיהם אבל בעתיד, יש חשש, תוכרע שאלת ארץ ישראל, כולל אריאל ומזרח ירושלים, בזירה שבה הם בנחיתות קשה, כמעט מועדים להפסיד פעם אחר פעם.
משאל עם אולי יכול להשיב על השאלה מה רוצה העם. אולי להקל בכך על פוליטיקאים מתלבטים. אבל אחרי הדחיות והמשברים תישאר המערכת הפוליטית כמו שהיא, עם אותם שחקנים, אותם יצרים ואותו מבוי סתום פרלמנטרי. הרי גלוי לכל שהמפלגות הגדולות הקיימות לחלוטין לא מתאימות להתמודד עם הכרעה כה גורלית וכי המפלגות הגדולות נתונות לתהליך התפוררות קשה מבפנים.
אכן מצוקת הלגיטמציה היא קשה ביותר. בלעדיה לא יצא התהליך לדרך וסכנת אלימות פוליטית תרחף על כולנו. אבל אם כבר נזקקים לעם צריך לקיים בחירות כלליות כדי שההכרעה לא תהיה רק על התהליך אלא גם תעצב, בו זמנית, את מערך הכוחות הפוליטי. מערך פוליטי שיהיה 'תואם הינתקות'. שלא נקבל רק תשובות לשאלות אלא גם מנגנון ביצוע ומערכת פוליטית מתאימה שתוכל להוביל בביטחה את התהליך.
משאל עם יוביל לדחיית תהליכים שמחירם הפוליטי עצום בטווח הקצר, להתדרדרות בנחישות ובאחריות של ממשלות ישראל בטווח הארוך ולירידה בהשפעתם ובכוחם הפוליטי של המתנחלים מיום אחרי המשאל. כולם יפסידו ומפסידים בכל הזירות, בכל הטווחים.
אם כבר הגענו לסף משבר דמוקרטי, לסף הכרעה גורלית, לצורך בלגיטמציה ולהכרעה על דרך, אסור לשפוך את התינוק עם המים ואת ישראל עם המשאל אלא ללכת לבחירות היום, עכשיו על השאלה איזו מדינה תהיה לנו בעוד כ-20 שנה: יהודית דמוקרטית או דו לאומית.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
