החרם האירופי על ההתנחלויות 2

אשתקד, כידוע, לא קרה דבר. "אנחנו מתכוננים לרע ביותר למרות שאני לא בטוח שזה מה שנפגוש. עלינו צריכים להיות מוכנים, אף שספק אם זה מה שיקרה", הסביר הגורם הבכיר את המדיניות הישראלית. אולי בגלל שתחזיתו התממשה, ומשום שסביר עוד יותר שהפלשתינים יסתפקו השנה בדיבורים, ישראל אפילו לא נערכת. אבל הדעת נותנת שדווקא משום כך צריך לקחת בחשבון שהמציאות לא תתנהג כמצופה וש"תמיד יהיה משהו שלא חשבת עליו".

זאת ועוד. מעבר למה שמתכננים הפלשתינים, סימנים שונים מצביעים על כך שההפתעה בהקשר הפלשתיני עשויה להגיע דווקא מכיוון אחר. הכיוון האירופי. מתחת לרדאר מתקדמת בשבועות האחרונים היוזמה האירופית הישנה והרעה להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

פורמלית, הדרישה החדשה-ישנה מנוסחת כרצון להגברת השקיפות. "האם הייתם קונים סחורה שידוע לכם שהגיעה מהתנחלויות ישראליות? רבים לא היו קונים". כך כתבה בבלוג שלה לפני כמה חודשים שרת הפיתוח של פינלנד, היידי האוטלה. בשם הרצון לדעת במדויק את מקור הסחורות היא ואחרים תובעים כעת לשנות את התקנות כך שזיהוי המוצרים מההתנחלויות יהיה ברור יותר. אבל במערכת המדינית בירושלים משוכנעים ש"הדיון מוסט במכוון ממיסוי לזיהוי, והזיהוי הוא רק שלב בדרך להטלת חרם דה-פקטו".

החרם, ולא משנה מה תהא מתכונתו, לא יפגע בייצוא מוצרי המתנחלים אלא בַייצוא הישראלי-הפלשתיני המשותף מיו"ש לאירופה. רוב רובה של התוצרת התעשייתית ביו"ש מתבסס על ידיים ערביות. אזורי התעשיה של ברקן, אריאל, מישור אדומים, קריית-ארבע, גוש עציון, שער בנימין ועוד מפרנסים בכבוד עשרות אלפי משפחות פלשתיניות. יש אומרים שזהו הגילום האמיתי של השלום שהכול מייחלים לו.

לא מיותר להזכיר שהרשות הפלשתינית עצמה חזרה בה מן הכוונה לאסור על פועלים פלשתינים לעבוד אצל ישראלים ביו"ש, בדיוק מהסיבה הזאת. סלאם פיאד הבין שגדיעת מקור הפרנסה הזה פוגעת בראש ובראשונה בעמו שלו, ולכן התקפל. אבל כמו בנושא הקפאת ההתנחלויות, הפלשתינים לא יוכלו להרשות לעצמם להיות פחות קיצוניים מהאירופים. אם הנאורים מאירופה ידרשו חרם, הפלשתינים לא יוכלו לומר 'עזבו, אנחנו הנפגעים'.

אבל את הטיעון הזה, כמו שיקולים נוספים שמעלה ישראל, מסרבים האירופים לשמוע, לפחות חלקם. בשבועות האחרונים העבירו כמה שגרירים במערב אירופה דיווחים על כך שסוגיית ה"חרם על תוצרת ההתנחלויות" צצה מחדש. ההחלטה הדרום-אפריקנית על החרם סיפקה רוח גבית לארגוני דה-לגיטימציה במדינות בעייתיות ממילא כגון אירלנד, פינלנד, נורווגיה, בריטניה ואחרות. עם זאת, הגורם שמסתמן כרגע כבעייתי ביותר הוא דווקא דנמרק, ובאופן ממוקד יותר - שר החוץ שלה וילי סובנדל.

בתמונת ראי לפוליטיקה הישראלית, סובנדל הוביל את המפלגה הסוציאליסטית העממית של דנמרק מהקצה השמאלי לצמרת השלטון. לפני שנה מונה לשר החוץ בממשלה קואליציונית. לאחרונה נאלץ להתפטר מראשות מפלגתו, בשל האשמות שמשך את מפלגתו למרכז ולא עמד בעומס הכפול הכרוך בניהול מפלגה ובתפקוד כשר חוץ. טרם מינויו היה השר הדני חבר בארגונים שקראו להחרים את ישראל. בשנה שבה ניווט מדיניות החוץ הדנית מופקד בידיו, הוא לא מחמיץ הזדמנות לגנות את ישראל ולקרוא להחרמת ההתנחלויות.

כעת, כשהוא פנוי מהעיסוקים הפוליטיים, סובנדל יוזם כינוס פומבי של חברות האיחוד האירופי שיקרא להחרמה דה-פקטו של מוצרי ההתנחלויות. בעוד חודש בדיוק תושק במוסדות האיחוד בבריסל יוזמה מעשית ברורה לקידום החרם הזה. המימון מגיע ישירות ממשרד החוץ הדני. ישתתפו בו ארגונים לא-ממשלתיים הידועים בעוינותם לישראל כגון Oxfam. חמור יותר, המסר שיוצג בכינוס זוכה לתמיכה עקרונית של רבות מאוד ממדינות אירופה. עם זאת, דווקא באיחוד עצמו אומרים כי הכנס אולי יתניע מחדש את יוזמת החרם אבל בכל מקרה יחלפו חודשים עד שתיפול החלטה. כך או כך, הנושא, כדברי פקיד דני בכיר לאתר EU OBSERVER, "חוזר לסדר היום אחרי שהיה בהקפאה במשך תקופה ארוכה".

לישראל יש מה לומר נגד הפגיעה בתוצרת ההתנחלויות, אף שהן הבטן הרכה של המדיניות הישראלית ויש נגדן קונצנזוס באירופה. גורמים מדיניים המעורים בפרטי הסוגיה מציינים שלרשות ישראל עומדים כמה וכמה טיעונים כבדי משקל. למשל, שהחרמת תוצרת ההתנחלויות פוגעת בראש ובראשונה בפלשתינים. שנית, נשאלת השאלה מדוע דווקא ישראל צריכה לסבול מהסנקציה. העולם מלא סכסוכים טריטוריאליים. טורקיה כבשה את צפון קפריסין, הגלתה ונישלה את האוכלוסיה היוונית ויישבה במקומה אזרחים טורקים. מרוקו כבשה וסיפחה את סהרה המערבית.

למרות זאת, חברות האיחוד לא מעלות בדעתן להעניש בשל כך את המדינות האחראיות ובוודאי שלא את האוכלוסיה המתגוררת בשטח השנוי במחלוקת. רק במקרה של ישראל האיחוד האירופי וחברותיו שוקלים חרם. שאלה נוספת ששואלים פקידים ישראלים את עמיתיהם האירופים בתום הצגת הטיעונים האלה היא האם לדעת המחרימים הסנקציה תקדם את השלום.

בכירים במערכת המדינית משיבים באופן חד-משמעי שהתשובה שלילית. הנזק של החרמת תוצרת ההתנחלויות קטן בהרבה מהנזק של נסיגה מיו"ש או הגעה להסכם מופקר. בתנאים הנוכחיים בָאזור ישראל לא תיקח על עצמה סיכונים שגם בימי שגרה נראים בעיניה מוגזמים. אם המחיר יהיה פגיעה כלכלית – שיהיה.

אבל, כל הדיון הזה מוקדם מדי, שכן בדרג המדיני לא עוסקים בו בימים אלה. בשגרירויות ישראל השונות, במשרד החוץ ובמטה לביטחון לאומי מצטברים דיווחים על רעם החרם המתגלגל, אך הקברניטים מרוכזים באירן. ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ ליברמן ושרים אחרים שנפגשו או דיברו בשבועות האחרונים עם בכירים אירופים לא העלו בפניהם את הנושא. זאת אף על-פי שהתגייסותם יכולה בהחלט להקדים תרופה למכה.

"קל בהרבה למנוע מראש קבלת החלטה בעייתית מאשר להתמודד עם החלטה שהתקבלה", אומר גורם מדיני. "נכון שההתנחלויות הן הבטן הרכה של המדיניות הישראלית. בשונה מנושאים אחרים, שלגביהם יימצא בדרך כלל מישהו שיגן על העמדה הישראלית, בנושא ההתנחלויות יש קונצנזוס שלילי באירופה. ישנן מדינות שאוהדות את ישראל ולא תומכות בחרם, אבל אפילו הן לא יֵצאו למאבק נגד יוזמות כאלה אם יצוצו. בנושא הזה אנחנו לבד".

צריך להוסיף ולומר שיש תנאֵי רקע לא רעים להצלחת קרב הבלימה הישראלי. עמדתו הרשמית של האיחוד היא הותרת המצב הקיים על-כנו והתנגדות לפתיחת ההסכם עם ישראל בסוגיה. כזכור, בתקופת ממשלת אולמרט נחתם בין הצדדים הסכם מפורט מאוד בנוגע לסימון תוצרת מיו"ש. ההסכם מאפשר לתוצרת להיות מסומנת כ-'made in Israel' אך תוך ציון המקום הגיאוגרפי ביו"ש שבו יוצרה. חשוב יותר, התוצרת מיו"ש לא נהנית מהקלות במכס שמהן נהנית סחורה מתחומי ישראל הקטנה. כלומר, ישראל וההתנחלויות כבר נענשות. הדרג הפקידותי בנציבות האירופית, שיש לו השפעה רבה על המהלכים בפועל, סבור שההסכם מספק. מצד שני, בביורוקרטיה האירופית לא חסרים טיפוסים עוינים שיקפצו על ההזדמנות לפגוע בישראל.

תרחיש בעייתי אחר הוא דילוג של החברות האירופיות מעל מוסדות האיחוד, כך שכל אחת תנקוט מדיניות עצמאית של החרמת מוצרי ההתנחלויות בפועל. זהו אחד הכיוונים שהארגונים הקיצוניים חותרים אליהם. מכיוון שההסכם שריר וקיים דרישתם איננה לפתוח אותו אלא ליישמו בדרך שונה. בנימוק של 'העדר שקיפות' הם דורשים שעל המוצרים יהיה סימון בולט של מקור ייצורם.

מעבר לכך ישנן גם שתי בעיות חוקיות שמקשות על החרמת המוצרים. האחת, על-פי הכללים של ארגון הסחר הבינלאומי חרם כזה בעייתי עד אסור. שנית, כלל לא ברור אם האיחוד האירופי יכול להורות לחברותיו כיצד לנהוג בנושא זה, או שמא כל מדינה רשאית לנקוט מדיניות עצמאית. דבר אחד בטוח - אם הלחץ הפוליטי החיצוני לא ייבלם, הנציבות עשויה להתכופף ולתקן תקנות חדשות, חמורות יותר מבחינת ישראל.

בתנאים האלה, רק התגייסות מוקדמת של הדרג המדיני הבכיר יכולה לסכל החלטה בעייתית, ולמצער לצמצם נזקים. טלפון מראש הממשלה לעמיתיו באירופה יבהיר לדנים, לפינים או לאירים עד כמה הנושא חשוב לישראל. כשם שבפרשת המרמרה 2 הוכח שמאמץ מדיני נכון מסכל בעיות מראש, כך גם כאן, נתניהו וליברמן יכולים להטיל למערכה את עצמם ואת המערכת המדינית הכפופה להם. בינתיים הם אינם עושים זאת.