בית המשפט הגבוה לצדק דחה (01.08.05) את עתירתם של נדיה מטר וברוך מרזל, שביקשו לבטל הכרזתו של מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, לפיה שטח מלון "נווה דקלים" הוא שטח צבאי סגור.
הוצאתו של הצו באה, לאחר שמחודש מאי השנה החלו להתבצר במלון, אשר היה נטוש ברובו עד לאותה עת, פעילים ישראלים, ובהם העותרים. עם התגברות זרם האנשים גבר החשש לביטחון האזור, אשר התעצם מול התגרות שפרצו בין המתבצרים לבין תושביה הפלשתינים של שכונת ה"מואסי" הסמוכה. תגרות אלה כללו התפרעויות, ידויי אבנים ויריות, שהובילו לפציעות בקרב תושבים פלשתינים. בעקבות אירועים אלה, הכריז מפקד הכוחות על אזור המלון כשטח סגור, וכניסת אנשים או שהייה בתוכו נאסרו.
לטענתם העותרים, הובטח להם כי לא יבוצע כל פינוי בטרם יישמעו טענותיהם ובטרם תוכרע השגתם כנגד ההכרזה. בנסיבות העניין הם היו זכאים לטעון בעל-פה, כדי שיתאפשר להם לשטוח טענותיהם כיאות. כן הם מלינים על כך שלא נתאפשר להם להגיש עתירתם עובר למימוש ההכרזה.
לגופו של עניין טענו העותרים, כי על-פי סעיפי הצו בדבר הוראות ביטחון, הוא נועד אך לצרכים צבאיים וביטחוניים, כלפי אוכלוסיה כבושה, ולא ניתן להחילו על אוכלוסיה ישראלית באזור. כמו כן, על-פי נוסח הצו, תושבי קבע לא יוצאו מהשטח הסגור, ובהיותם העותרים תושבי קבע המתגוררים במלון, הוראה זו חלה גם עליהם.
לבסוף נטען, כי השימוש בהכרזה נעשה מטעמים פוליטיים, במטרה להשתיק את מחאתם הלגיטימית נגד תוכנית ההינתקות, ומכאן שהשימוש בסמכות המשיב נעשה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר מידתיות.
הרכב השופטים (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה ומרים נאור) דחה בראשית דבריו את טענות העותרים לגבי איסור השימוש בצו הוראות הביטחון כנגד אזרחים ישראלים. נקבע, כי ההתיישבות הישראלית בחבל עזה נשלטת על-ידי דיני התפיסה הלוחמתית, ולפיכך, המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל אינם חלים באזור זה.
"חיי המתיישבים הישראלים מוסדרים, בעיקרם, על-ידי חקיקת הביטחון של המפקד הצבאי. סמכותו של המפקד הצבאי 'להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים' מכוונת כלפי כל מי שמצוי באזור הנתון לתפיסה לוחמתית. אין היא מוגבלת ל'אנשים מוגנים'.
סמכות זו משתרעת על כל הישראלים המצויים באזור".
בהמשך הדברים נדחתה גם הטענה, לפיה לא היה כל בסיס עובדתי ליתן את צו ההכרזה. בית המשפט קבע, כי מתוך החומר החסוי שהוגש לו, "עולה בבירור, כי נשקפה סכנה חמורה וקרובה לוודאי לביטחון האזור ולשלום הציבור, אם היה מתאפשר לעותרים להישאר במקום".
לגבי הטענה, כי העותרים היו זכאים להרים קולם כלפי התוכנית לישוב מחדש של תושבי גוש קטיף ולנטישת חבל עזה, קבע בית המשפט, כי: "חופש הביטוי של כל אדם בישראל הוא מאבני היסוד של הדמוקרטיה שלנו. נטלת מהדמוקרטיה את חופש הביטוי, וזו איבדה את נשמתה. אך החופש להרים קול כנגד תוכנית מדינית אינו החופש להרים יד על מי שמצווה להגשימה".
בסיכום דבריו, פסק בית המשפט כי בניגוד לדעת העותרים, לא הופרה זכות השימוש שלהם עובר לפינויים מהמקום. נקבע כי ניתנה להם הזדמנות להשיג על צו הפינוי בכתב, אולם הם בחרו שלא לעשות כן, ולבקש שימוע בעל-פה, דבר לו אינם זכאים.
לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט את העתירה.
