ראשית דבר, יצוין, למען הגילוי הנאות, כי כותב רשימה זו אינו בנקאי, הוא אינו סוכן ביטוח, ואינו איש ביטוח. יש להוסיף ולציין, כי אין לכותב כל הכשרה כלכלית מיוחדת, או הבנה בשוק ההון, וכפועל יוצא הוא אינו מתיימר להבין דבר בתועלת הרבה שתצמח מהצעת האוצר לאפשר לבנקים לשווק פוליסות ביטוח. הכותב הנו עורך דין, המייצג מבוטחים וחווה, לא אחת, מהו גורלו של מבוטח הרוכש פוליסת ביטוח באמצעות גופים מסחריים גדולים, שאינם אמונים על מכירת פוליסות ביטוח, כמו בנקים, קופות חולים ועוד. עד כה הצטבר די והותר ניסיון בתחום מכירת ביטוחים אלו, המאפשר לנו להזהיר מפני הסכנות החמורות הצפויות למבוטחים, אם תתרחב המגמה המאפשרת לגופים מסחריים, ובראש ובראשונה, הבנקים, למכור פוליסות ביטוח.
ביטוח הנו עסקה רצינית ביותר. המבוטח המבטח את ביתו, מכוניתו ואת חייו מבטח את נכסיו החשובים ביותר. על המבוטח להיות משוכנע בכך שלא יופקר, ביום פקודה, על-ידי חברת הביטוח, ולשם צמצום הסיכוי לכך, חייבת עסקת הביטוח להיערך על-ידי גורם מיומן אשר יקפיד עם המבוטח על גילוי כל העובדות הרלוונטיות, וידאג למצוא את הפוליסה המתאימה ביותר לצרכיו. כמו כן, נזקק המבוטח, שהנו חסר ידע בתחום הביטוח, לסוכן מיומן שיידע להלחם על זכויותיו אצל המבטח. הדבר נדרש לא רק מפני הידע המצוי אצל הסוכן, אלא, גם מפני שלסוכן יש כוח מיקוח כלכלי,כלפי המבטחת, שאין למבוטח.
כידוע הבנקים עוסקים, גם כיום, במכירת פוליסות ביטוח הנוגעות בעיקר להבטחת ערך הבטוחות להלוואות. במיוחד אמורים הדברים בביטוח רכוש של נכסי מקרקעין, וביטוח חיים של הלווים. הלקוח המבקש לקבל הלוואה לרכישת דירה חייב לבטח את הדירה הנרכשת וכן את חייו, בגובה סכום ההלוואה. בדרך כלל, כברירת מחדל, מוצעת לו הפוליסה של חברת ביטוח עמה הבנק קשור ואם ברצונו [ואם הבנק מסכים לכך] להמירה באחרת, טובה וזולה ממנה, עליו לערוך מחקר שווקים באופן עצמאי. מה הפלא שרובם המכריע של הלווים רוכש הביטוח באמצעות חברת הביטוח הקשורה בבנק, ואשר כלל לא ברור איך נבחרה על ידי הבנק לספק שירות זה [הבנקים אינם חייבים בעריכת מכרזים].
ככול שהדברים אמורים בביטוח הנכס הרי שהלקוח ביטח בנוסף, פעמים רבות, את ביתו בביטוח פרטי שהרי אין הביטוח הנרכש בבנק מכסה את כל סיכוני החזקת הבית. במקרה זה, נוצר מצב קלאסי של כפל ביטוח, דהיינו, הלקוח משלם פעמיים עבור אותו הביטוח, אלא אם כן סוכן הביטוח שלו הפנה תשומת ליבו למצב דברים זה והפנה את הלקוח לבטל הביטוח שנערך דרך הבנק [במצב זה משועבד הביטוח הפרטי לטובת הבנק עד לגובה סכום המשכנתא]. בתחום זה יש לציין שיפור עקב התחרות הגוברת בין המבטחים על שוק ביטוח המשכנתאות.
בתחום ביטוחי החיים, שמטרתם הבטחת פירעון הלוואה, במקרה של מות הלווה, המצב חמור יותר. כאן קיים אינטרס הדדי של הבנק לקבל את כספו במקרה של מות הלווה ולא לעסוק בהליכים משפטיים שבסופם ייאלץ את משפחת הלווה, אלמנתו וילדיו, לפנות את ביתם, מאידך קיים רצונו של הלווה, כי משפחתו לא תאלץ למכור את ביתה, אם לא תוכל לעמוד בתשלומי ההלוואה, כאשר מקורותיה לפירעון ההלוואה פחתו עקב מות אחד הלווים. למרות האינטרס הברור של הבנקים להגן על הלווים אנו מוצאים כי בכל מצב של מחלוקת בין המבוטח או המוטב לבנק, הבנק אינו נוקף אצבע לטובת המבוטח.
לווה הרוכש, ביטוח חיים להבטחת פירעון ההלוואה, נדרש בדרך כלל לחתום על "הצהרת בריאות" קצרה וגורפת, או לענות על שאלון קצרצר ביחס למצב בריאותו. הוא אינו עובר בדיקות רפואיות ועל ההצהרה הוא חותם במעמד פקיד בנק אשר לרוב כמעט ואינו מקדיש תשומת לב לנושא חיוני זה. בבוא יום פקודה, עם מות הלווה, מתברר, כי חברת הביטוח אינה מהססת להעלות כל טענה אפשרי ביחס למצבו הבריאותי של הלווה ערב נטילת ההלוואה. הבנק עצמו אינו נוטה להתערב כלל במחלוקת, למרות שהליכי החיתום הרשלניים, נעשו על-ידו, והוא מפקיר את משפחת הלווה שנפטר לגורלה.
תופעה מעניינת שהתגלתה במשפטים רבים היא שכאשר טוענים הלווים, שכלל לא זכור להם שנדרשו לחתום על הצהרת בריאות, ושחתימתם עליה התבצעה בד בבד עם חתימה על כל מסמכי המשכנתא, מסייע הבנק לחברת הביטוח ותמיד קיים פקיד בנק המעיד שהוא מסביר היטב ללווים על מה הם חותמים. לשם בדיקת נושא זה ערכתי מחקר פרטי, בו שאלתי עשרות מחברי עורכי הדין, שנטלו משכנתאות, אם זכור להם שבזמן החתימה על מסמכי ההלוואה הם נדרשו, בנוסף לחתום גם על הצהרת בריאות ומעניין לציין שאיש מהם לא זכר זאת. מעניין כמה מקוראי מאמר זה יזכרו מהם השאלות שנדרשו לענות עליהם בבנק עם רכישת ביטוח החיים שנועד לפירעון ההלוואה.
לא פחות חמורה העובדה, כי הבנק המעמיד את שירותי החיתום לטובת המבטחת, אינו עוסק בכלל בחלופות העומדות למבוטח וכך למשל אם מבוטח אינו יכול לרכוש ביטוח חיים עקב מגבלה מסוימת בתנאים המוכתבים על-ידי חברת הביטוח הפועלת עם הבנק אין מי שיסביר ללווה כי באפשרותו לרכוש ביטוח במקום אחר, אם כי, אולי, בתעריף יקר יותר.
כעת, מבקש משרד האוצר להעצים את הסיוט ולאפשר לבנקים למכור ביטוחים רגילים ללקוחותיהם. לי ברורה לגמרי התוצאה של מהלך זה. הלקוחות לא יזכו לכל בחירה אמיתית, בין חברות הביטוח השונות. הליכי החיתום יהיו רשלניים, וחברות הביטוח יתנערו ממתן כיסוי בכל מקרה של אי-גילוי סיכון כלשהו, שלא התגלה, עקב קיום הליכי חיתום רשלניים, על-ידי פקידי הבנקים. המבוטחים יאבדו את המשענת של סוכן ביטוח המוכן להילחם על זכויותיהם כפועל יוצא האמון בחברות הביטוח ובמוסד הביטוח יקטן. כרגיל הכול יפסידו, מלבד הבנקים.
יש לי ביקורת גם כלפי סוכני ביטוח. חלקם אינו מיומן דיו, חלקם אינו מכיר את מוצרי הביטוח ואינו יכול לתת ייעוץ טוב למבוטח, חלקם אינו יכול להציע די אלטרנטיבות למבוטח מאחר והם קשורים עם חברה אחת או שתיים בלבד [מעניין שגם מצב זה נחשב כרצוי בעיני פקידי האוצר אשר את הגיונם מזמן הפסקתי להבין]. הפתרון למצב זה הנו בהעמקת המיומנות המקצועית של סוכני הביטוח, בהגברת הפיקוח המקצועי על עבודתם ובמניעת מצבים של ניגודי אינטרסים בין סוכן הביטוח למבוטח. יש הרבה מה לעשות בתחום שיפור השירות ללקוח, על-ידי סוכני הביטוח, אבל העברת תפקיד הסוכנים לפקידי הבנקים תחמיר בהרבה את מצב המבוטחים, הניצבים גם כך בעמדת חולשה מול עוצמתן של חברות הביטוח. העובדה שקיימים רופאים גרועים ואף עורכי דין גרועים, לא תשתמש כהוכחה שניתן להעביר העיסוק במקצועות אלו לפקידים רגילים, מדוע הדין שונה ביחס לסוכן הביטוח? סוכן ביטוח הנו מקצוע מורכב ואחראי מאד ואין לסבול פיחות במעמדו המקצועי או להתיר פגיעה בו אשר תגרום לפגיעה בציבור המבוטחים.
