חשוב להקדים ולומר, כי כמעט כל התופעות שמתוארות בדיווח השנתי של
מבקר המדינה על המפלגות ובדוח שלו על הפריימריז בקדימה, הן חוקיות. גם החריגות שהתגלו הן טכניות למדי: אי-רישום פה, חוסר דיווח שם, חריגה קטנה מימין, תוספת קטנה משמאל. אלא שהחוק אינו חזות הכל. יש גם עניין של ציבוריות, של טעם טוב, של אתיקה - וכאן התמונה שונה מאוד.
כמו כל מי שמבקש להיבחר לכנסת או לראשות מפלגה, גם המתמודדים על ראשות קדימה אצו-רצו לחו"ל.
ציפי לבני גייסה מעבר לים 60% ממקורות המימון שלה, ואילו
שאול מופז הביא משם 63%. הטירון שבהם,
אבי דיכטר, אומנם הגיע הרחק במקום השלישי, אך לפחות כאן הוא ניצח בפער עצום: 88% מהמימון שלו התקבל מחו"ל.
כאמור, זה חוקי. אבל זה ממש מסריח. מה פתאום שאנשים היושבים בחו"ל יקבעו מי ייבחר לכנסת? ובמקרה של קדימה - מה פתאום שהם יקבעו מי יהיה מועמד לראשות הממשלה ואולי גם ייבחר לתפקיד? מי שאינו משלם כאן מיסים, שילדיו אינם מסכנים את חייהם בצה"ל, שאינו חי במציאות של איום טרור יומיומי, שאינו שותף לחששות מפני אירן - לאדם כזה לא צריכה להיות שום זכות להתערב בצורה כלשהי במערכת הפוליטית הישראלית. וזה בכלל לא משנה אם יש לו, היה לו או יהיה לו אינטרס כלכלי כלשהו בארץ. מי שרוצה לתרום - יש מספיק גופים ואנשים הרבה יותר ראויים והרבה יותר נזקקים מאשר הפוליטיקאים שלנו.
גם גרעונות העתק של המפלגות מדיפים ריח רע. ראשית, הם משדרים התנשאות וניתוק: מפלגות היודעות לצעוק חמס על מצבן של השכבות החלשות, מפזרות מיליונים בלי שום חשבון, מתוך הנחה שכבר יחלבו בצורה זו או אחרת את הפרה הציבורית. שנית, יש כאן מסר חינוכי שלילי מאין כמותו, העומד בניגוד לכל כלל בסיסי של התנהלות כספית אחראית. שלישית ועיקרית, המצב הזה פותח פתח לניגודי עניינים זועקים לשמיים מצד המפלגות ונציגיהן. עד כמה יוכלו למשל לצאת נגד הבנקים, בהם הן תלויות להמשך קיומן? ואל תגידו לי שהן עושות זאת; מי יודע מה היו עושות אילו מצבן הכלכלי היה מאפשר להן עצמאות פעולה אמיתית.
המבקר
יוסף שפירא עומד גם על הוצאות רבות של המפלגות, הנעשות בניגוד למטרתו של חוק המימון: נסיעות לחו"ל, ארוחות מפוארות, מתנות באירועים ועוד. כמו תמיד, כאשר נותנים לנבחרינו את כספנו - השמיים הם הגבול. כפי שהיה בתקציב הקשר עם הבוחר, כך בכסף הגדול בהרבה של מימון המפלגות, שם המשחק הוא יצירתיות ומציאת עוד ועוד טריקים לקנות השפעה. ובחלק מהמקרים, רומז המבקר בצורה שאין ברורה ממנה, יש אפילו חשש לשוחד בחירות.
הבעיה החמורה ביותר היא לא מה שנאמר בדוח הזה, אלא מה שיקרה בעקבותיו. קבלו תיקון: מה ש
לא יקרה בעקבותיו. מאחר שהכנסת היא הקובעת את הכללים, ומאחר שהרצון להשתמש בכספי ציבור הוא המכנה המשותף הרחב ביותר ל-120 חבריה, ההפקרות תימשך. אולי יסגרו פירצה קטנה או שתיים, אבל תהיו בטוחים שהפרצות הגדולות יישארו פתוחות לרווחה. אולי בעתיד המבקר יקנוס את הסיעות בכמה עשרות אלפי שקלים, אבל הן אפילו לא ירגישו זאת. וכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר: ההתנהגות הזו ממאיסה על הציבור לא רק את השליטים, אלא גם את השלטון; לא רק את הנציגים, אלא גם את השיטה.
