על הברכיים

בארה"ב 12.1% מהאוכלוסיה מעל גיל 60 סובלים מאוסטאוארטיריטיס סימפטומטית של הברך (היינו בעלי ממצאים רנטגניים ותלונות). המספר אמור לגדול בעתיד, עקב הזדקנות האוכלוסיה והעלייה בהשמנה בעולם המערבי.

הסובלים מאוסטאוארטריטיס של הברך פונים בממוצע שש פעמים יותר בשנה לקבלת שירות רפואי, בהשוואה לבני גילם שאינם סובלים מאוסטאוארטריטיס של הברך.

נשים בגילאים 74-55 הסובלות מהמחלה, דיווחו על מדדים חמורים יותר בהשוואה לגברים בגילאים אלה בכאב, בסימפטומים, ובאיכות חיים.

13% מהנשים סובלות מהמחלה בגילאי 49-44 והשכיחות עולה ל-55% לאחר גיל 80. בגברים הימצאות המחלה בגיל 49-44 היא 8% ומגיעה ל-22% לאחר גיל 80.

ההבדל בשכיחות בין נשים וגברים גדל סביב גיל המנופאווזה, שבו יש ירידה חדה ברמת הורמון האסטרוגן בדם. הוכח בבדיקות MRI, שעובי הסחוס המפרקי בברך בנשים ירוד בהשוואה לגברים.

התלונה העיקרית באוסטאוארטריטיס של הברך היא כאב, המחמיר בהפעלת הברך ומוקל במנוחה. אנשים המתמודדים עם מחלת מפרק הברך מתלוננים בדרך-כלל על כאב במצבים הבאים:

בסוף טווחי התנועה, בעלייה ובירידת מדרגות, בקימה מישיבה, בישיבה עם רגל מכופפת, בהליכה או בריצה, לעיתים כאב לילי שמפריע להירדם. בנוסף, ניתן לראות נפיחות בברך, ועיוות מסוים שלה.

מטופלים רבים סובלים מקישיון בוקר המתבטא בהגבלה בטווחי תנועת הברך בהתעוררות, ומשתפר לאחר-מכן. כמו-כן, ניכרת ירידה בטווחי התנועה של הברך.

האבחנה נעשית על-ידי בדיקת רופא (לרוב אורתופד) אשר יברר תחילה את התלונות. בשלב הבא, יש צורך בבדיקה פיזיקלית הכוללת: הסתכלות על תבנית ההליכה, הסתכלות על הברך והערכת ציר הגפה, עיוותים ונפיחות סביב הברך.

מדידת טווחי התנועה, מישוש לזיהוי נוזל תוך פרקי ונפיחות, ומיפוי האזורים הכאובים בברך. כמו-כן, בדיקת יציבות הברך. בדיקות הדמייה - בדיקת הבחירה היא צילום רנטגן של הברכיים לפחות בשני המבטים הבאים:

• מבט קדמי-אחורי של שתי הברכיים בעמידה

• מבט מהצד

בצילום הרנטגן ניתן לאבחן מספר גורמים אופיניים: הייצרות המרווח המפרקי, יצירת בליטות גרמיות שניתן למששן בשולי המפרק-אוסטאופיטים, ניוון (סקלרוזיס) של העצם התת-סחוסית, ציסטות בעצם התת-סחוסית, ותת-פריקה המתבטאת בהעדר התאמה מלאה בין חלקי המפרק.

הטיפול מתחלק לטיפול שמרני וניתוחי. בסקירה זו נדון בעיקר בטיפול השמרני.

טיפול שמרני:

עיקרו בשינוי בהרגלים, והוא מתחיל בהבנת המחלה. המטופל חייב להבין שהוא סובל ממחלה כרונית, שמתנהגת כגל סינוס עם עליות וירידות, והבסיס לשיפור בתלונות הוא השתתפות פעילה בטיפול.

אנו דורשים מהמטופל לקחת חלק פעיל בטיפול על-ידי ירידה במשקל (לרוב יש צורך בכך) והפעלת המפרק. על-ידי הירידה במשקל העומס מהמפרק יורד. הנעת המפרק משפרת את הזנת הסחוס המפרקי וחיזוק שרירי הירך מביא לשיפור ביציבות המפרק בתנועה.

פעילות גופנית:

ההמלצה על פעילות רציפה ומאוזנת וללא עומסים חדים על המפרק, כגון: הליכה, שחייה (חתירה ולא חזה, בה תנועת הברך יכולה להחמיר את התלונות) או רכיבה על אופניים. לא נמליץ על פעילות בה יש קפיצות או שינויי כיוון חדים כגון: כדורסל, כדורגל, טניס וכדומה.

פיזיותרפיה:

מטרתה הפעלת המפרק, שיפור טווחי התנועה, חיזוק שרירי הירך, ובכך שיפור ייצוב המפרק בתנועה.

ברכייה:

משפרת את ייצוב המפרק בתנועה ולכן תורמת לירידה בתלונות ובכאב. קיימות ברכיות שיכולות לשנות את ציר הברך, ולהעביר את הכוחות הפועלים על הברך לאזורים הפחות פגועים.

שימוש במקל הליכה:

מוריד עומס מהמפרק הכאוב ומשפר יציבה. את המקל יש לאחוז ביד הנגדית למפרק הכאוב.

מדרסים:

מדרס בהתאמה אישית יכול להוריד עומס מהאזור הפגוע בברך.

נעלי APOS:

נעל המותאמת למטופל באופן אישי לפי הפגיעה שלו. הנעל משפרת את תפקוד השרירים סביב הברך ומעבירה עומס לאזור הפחות פגוע בברך.

טיפול תרופתי:

הטיפול התרופתי הוא חלק מהטיפול השמרני ומתלווה למה שתואר עד כה.

נוגדי כאב:

ההמלצה היא לטפל בכאב בתרופות נוגדות כאב באופן קבוע, על-מנת לשפר את איכות החיים של המטופל. הטיפול הבסיסי הוא בנוגדי כאב כגון אקמול, במידה ואין למטופל רגישות לתרופה או התוויות נגד. אנו מנחים את המטופלים ליטול אקמול כאשר הם סובלים מכאב או כאשר הם יודעים שעתידים לסבול מכאב, למשל לפני הליכה לקניות או לפני השינה אצל חולים הסובלים מכאב לילי. נוגדי כאב מקבוצות אחרות כגון נגזרות אופיאטיות, יש ליטול רק בהמלצת רופא.

נוגדי דלקת:

קבוצה זו נכנסת לטיפול כאשר יש החמרה חדה בתלונות, ולא כטיפול קבוע וארוך טווח. לרוב הטיפול בנוגדי דלקת הוא למשך כ-10 ימים. בדרך-כלל אני ממליץ למטופלים ליטול תרופה אנטי-דלקתית מקבוצת הקוקסיבים, כגון ארקוקסיה. היתרון של קבוצה זו על-פני הדורות הקודמים של נוגדי הדלקת, הוא באפקטיביות ובהגנה על מערכת העיכול. יש ליטול תרופות אלו רק בהמלצת רופא, ולהימנע מליטול אותן לאורך זמן או בנוכחות התוויות נגד.

הזרקה תוך-פרקית:

• סטרואידים: מטרת ההזרקה היא הורדת התהליך הדלקתי. לאחרונה הוכח, כי השפעתם הינה לטווח קצר, ולכן השימוש בהם פחות מבעבר;

• חומצה הייאלורונית: "הכרבולת של התרנגול" בשפת הרחוב. משפרת את סיכוך המפרק ובלימת הזעזועים בתנועה. בעלת אפקט נוגד כאב ודלקת. יעילותה למספר חודשים ואף יותר.

קיימים טיפולים שמרניים נוספים, שההסכמה לגבי יעילותם אינה אחידה: תוספי מזון כגון גלוקוזאמין-סולפאט וכונדרואיטין-סולפאט, אקופונקטורה, ג'ינג'ר, זוסטריקס, כורכום, ועוד.

כאשר הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור, אנו עוברים לזרוע הניתוחית. צריך לזכור שמדובר בניתוחים משפרי איכות חיים ולא מצילי חיים, ולכן אינם מתאימים לכלל החולים בשל הסיכון הניתוחי.

ניתן לחלק לשני סוגי ניתוחים: ניתוחים שמשנים את ציר הגפה, כך שהכוחות בגפה יעברו באזורים הבריאים יותר בברך או ניתוחים להחלפת המפרק במפרק מלאכותי, ועל כך בסקירה אחרת.