העיתון הסעודי האינטרנטי "ערב ניוז" פרסם ב-6 באוקטובר, יום השנה למלחמת יום כיפור, מאמר מפרי עטו של הפובליציסט הסעודי עבד אללטיף מולחם שבו הוא טוען כי לא ישראל היא האויב מספר אחד של הערבים, אלא הדיקטטורים, הבערות, ההזנחה והשחיתות. המאמר עורר גל של התנגדות, אבל גם גל של תמיכה בעולם הערבי, והבי.בי.סי. בערבית אף ניהל דיון בשידור חי בעניין המאמר.
במאמר מודה הכותב כי הסכסוך הישראלי ערבי גבה מהערבים מחיר גבוה, שכן בשנים האחרונות אנשים החלו לשאול שאלות לא פשוטות, כגון כמה עלו לערבים המלחמות נגד ישראל? כמה עלה לערבים הסירוב להכיר בישראל מאז 1948? למה העולם הערבי לא ניצל סכומי עתק אלה לשם קידום החינוך, שיפור שירותי הבריאות ופיתוח התשתיות? אך השאלה הגדולה והחשובה שהערבי אינו רוצה אפילו לשמוע היא, אם ישראל היא האויב האמיתי של הערבים או שמא יש אויב אחר.
התשובות שמולחם נותן לשאלות הללו מפתיעות, שכן הוא טוען שיש בעולם הערבי דברים גרועים יותר מישראל, ושישראל אינה אחראית עליהם. השאלות הנוקבות החלו להטריד אותו כאשר הוא ראה את תצלומי מלחמת האזרחים בסוריה, ילדים מזי רעב בתימן, חממת טרור בחצי האי סיני שנותר מאחורי הקדמה, מכוניות תופת בעירק והרס מבנים בלוב. חוט השני הקושר את כל האסונות הללו הוא שכולם הם תוצאה של מעשי ידיהם של אלה שאמורים היו להגן על העולם הערבי, לבנותו ולפתחו, ומאליה נשאלת השאלה מי הוא האויב האמיתי של העולם הערבי.
הודאה בכישלון היא מעבר ליכולתם
מחיר המלחמות עם ישראל עד היום נאמד במאות מיליארדים של דולרים ועשרות אלפי הרוגים, והאומה הערבית השקיעה אותם מתוך תחושה שישראל היא האויב המושבע, זה שאין דרך להכיר בו ולחיות לצידו בשלום. אך האמת היא, טוען מולחם, כי ישראל נמצאת בתחתית רשימת האויבים של הערבים, שכן אויביהם האמיתיים הם השחיתות, היעדר חינוך טוב, אי-כיבוד חיי אדם ובריאותו, היעדר חירות והדיקטטורים שהשתמשו בסכסוך הישראלי-ערבי כדי לדכא את עמיהם שלהם.
האסונות שהדיקטטורים הביאו על עמיהם גרועים בהרבה מהמלחמות בזירה הישראלית, ואכזריותם של אלה האמורים להגן על הערבים גדולה בהרבה מאכזריות הישראלים. האסון שנפל על סוריה מידי שליטהּ הוא מעל ומעבר ליכולת הדמיון לתאר, ומי שאחראי על ההרס בעירק הוא העירקים בעצמם, הבורחים בהמוניהם מארץ המסוגלת להפיק 110 מיליארד דולר בשנה מיצוא נפט. נשיא תוניסיה גזל לאור היום 13 מיליארד דולר שהיו שייכים לאזרחיו, וילדי תימן מזי רעב למרות שארצם היא אחת הפוריות בעולם. לבנון, למרות שהיא מדינה קטנה, אינה מסוגלת לנהל את אזרחיה, והאנדרלמוסיה מקיפה את מרבית חלקיו של העולם הערבי. אף אחת מהבעיות הללו אינה תוצאה של קיומה של ישראל או של המאבק נגדה.
מולחם מזכיר לקוראיו שיום אחד בלבד לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, ב-15 במאי 1948, פלשו לישראל הצעירה צבאות ערב ופתחו במלחמה שנמשכה עד 10 במארס 1949 ונכשלו בחיסול "הישות הציונית". הכישלון פגע בהם נפשית, ולכן המלחמה ההיא נקראת "נַכּבָּה", אסון. הערבים לא הרוויחו כלום ורבים מהפלשתינים הפכו לפליטים. ביוני 1967 נכנסו הערבים למלחמה עם ישראל בהנהגתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אלנאצר, ובמלחמה זו הם הפסידו שטחים גדולים הרבה יותר משטח פלשתין. הכינוי של מלחמה זו הוא נַכּסָה, הפסד, אך הערבים מעולם לא הודו שהם הובסו, שכן הודאה בכישלון נמצאת מעל ומעבר ליכולתם.
עתה מתנהל במלוא עוזו "האביב הערבי" שאינו מסתיים, ולעולם הערבי אין יותר סבלנות וזמן לטפל בבעיית פלשתין ובפליטים הפלשתינים, שכן רבים מהערבים הפכו בעצמם פליטים בהיותם המטרה הנייחת, הקבועה, של צבאותיהם שלהם. בסוריה לבדה נאלצו 400 אלף איש, אישה וילד לברוח מהתופת של 20 החודשים האחרונים, בנוסף למאות אלפי עירקים שנמלטו מארץ הנהריים והם פליטים בארצות ערב מאז 2003. אלה נמלטו מבתיהם ומארצם לא כיוון שמטוסים ישראלים מטילים עליהם פצצות. בתימן כותבים תושביה את הטרגדיה האנושית החמורה ביותר, ותושביו של חצי האי סיני נשכחו מאחור, על הרציף שממנו עזבה רכבת הקידמה האנושית.
כשהערבים מתבוססים בביצת הדם והדמעות של עצמם, רצה ישראל אל העתיד עם מוסדות המחקר מהמתקדמים בעולם, אוניברסיטאות מובילות ותשתיות מפותחות. ערבים רבים אינם יודעים כי תוחלת החיים של הפלשתינים החיים בישראל ארוכה לאין ערוך מתוחלת חייהם של הערבים החיים בארצות ערב, ומצב החירויות הפוליטיות והחברתיות שהערבים בישראל נהנים מהן טוב פי כמה וכמה מהמצב במדינות העולם הערבי. אפילו הפלשתינים החיים תחת הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה נהנים מזכויות פוליטיות וחברתיות יותר מאזרחי מדינות ערב. אחד השופטים הישראלים שדן למאסר את נשיא ישראל לשעבר היה פלשתיני ישראלי.
האביב הערבי הוכיח לעולם שהפלשתינים מאושרים ממצבם יותר מאחיהם שנלחמו לשחרורם משלטון הישראלים. לכן הגיע הזמן לחדול מהשנאה ומהמלחמות, ולהתחיל ליצור תנאי מחיה טובים יותר למען הדורות הבאים של העולם הערבי.
עד כאן עיקרי דבריו של עבד אללטיף מולחם, הכותב הסעודי.
מאמר זה עורר צונמי של תגובות, חלקן בעדו וחלקן נגדו. הבי.בי.סי. ניהל דיון פומבי בנושאים שהוא מעלה ושם הוצגו עמדות מקוטבות. סורים תומכי אסד האשימו את סעודיה, המדינה שבה יושב הכותב, במצב העגום שאליו הגיעו הסורים, בנימוק שהכסף הסעודי הוא המאפשר למורדים באסד לרכוש נשק ותחמושת, ואילולי הכסף הסעודי, היה אסד מצליח לייצב את המערכת השלטונית בסוריה ורבים מאלה שנהרגו בקרבות היו עדיין חיים. מנגד, סורים אחרים הודו בפומבי לסעודים על תמיכתם במורדים בדיקטטור צמא הדם שהגיע זמנו להיכנס לפח האשפה של ההיסטוריה.
משתתפים אחרים הסכימו עם הכותב שאכן יש לערבים היום בעיה קשה של דיקטטורות והזנחה, אך ישראל היא האויב הגדול המזיק לערבים בעצם קיומו, שכן ישראל מזכירה לערבים מדי יום את מה שאינם מוכנים להודות בו: שהם הובסו בכל המלחמות נגד ישראל, וזו הצליחה לשרוד ולפרוח במזרח התיכון נגד כל הסיכויים. הערבים רואים את הצלחתה של ישראל ומקנאים בה, ולכן הם גם שונאים אותה. כאשר הם משווים את מצבם העגום, במיוחד בשנתיים האחרונות, עם זה של ישראל המפותחת, הם חשים כי ישראל זורה מלח על פצעיהם הנפשיים.
דוברים אחרים, שהסכימו עם מולחם, ציינו את האכזבה מן "האביב הערבי" שבתחילת דרכו בסוף 2010 ובתחילת 2011 הפיח בלב הערבים תקוות גדולות על דמוקרטיה, זכויות אדם, חירויות פוליטיות וחיסול השחיתות. כיום, לאחר חלוף כמעט שנתיים מפרוץ "האביב", המצב גרוע יותר מזה שהיה קודם לכן. במצרים הכלכלה הכושלת עלולה לחסל את ההישגים הפוליטיים של "האחים המוסלמים", ולהפוך את מצרים לתלויה עוד יותר בחסדי "הכופרים" של אירופה וארה"ב. עד היום עלה "האביב" של סוריה בחייהם של יותר מ-50 אלף סורים שנטבחו על-ידי שלטון הדמים של העדה העלאווית, שתמיד הציג את עצמו כסמל הערביות וכמודל להגשמתם של האידיאלים הלאומיים הערביים הנשגבים.
חלק מהדוברים ציינו כי המאבק בסוריה ובעירק הוציא מהבקבוק את השד העדתי, וסיסמאות איסלאמיסטיות של אנשים הפוסעים על עקבותיו האידיאולוגיים של אוסמה בן-לאדן, החלו להיכתב יותר ויותר על קירות הבתים ההרוסים בדמשק, בחלבּ, באדליב, בחומס ובחָמָאה. עירק הפכה לזירת התגוששות בין סונים ושיעים - בעיה שבימיו של
סדאם חוסיין טוטאה אל מתחת השטיח.
חשיבות מאמרו של מולחם היא בכך שהוא מציב מראָה בפני העולם הערבי, כדי שיראה בה את פניו האמיתיים. הוא אינו מהווה המשך של שירת התשבחות שהתקשורת הערבית כה אוהבת לשיר לסיסמאות השדופות ולחלומות הוורודים, אלא המציאות המרה שיצרו הערבים במו ידיהם, והם קורבנותיה הראשונים.
ישראל על-פי מולחם אינה האויב של הערבים. הערבים הם האויב של עצמם. הם הביאו על עצמם את הצרות, את הדיקטטורים, את האכזריות, הבערות, הזלזול וההזנחה, וכל עוד הם יאשימו את ישראל בצרותיהם, הם ימשיכו לסבול את התוצאות המרות של המציאות העגומה שלתוכה הם הכניסו את עצמם. הכחשה אינה פותרת את הבעיה אלא מגבירה אותה, והערבים, לטענת מולחם, עושים לעצמם צרות שאחרים, ובעיקר ישראל, מעולם לא עשו להם.
אנשים כמו עבד אללטיף אלמולחם הם התקווה של העולם הערבי.
מברוכּ לחמאס וגם...לישראל
ביקורו של אמיר קטר בעזה הוא ללא ספק ציון דרך חשוב במסלול שבו צועד חמאס מאז שהשתלט על הרצועה ביוני 2007. חמאס מנסה בכל כוחו לבסס את עצמאותה של רצועת עזה - מול אש"ף, מול הרשות הפלשתינית, מול ישראל, מול מצרים, מול העולם הערבי ומול שאר העולם. אין הם מוותרים על האידיאולוגיה של הג'יהאד נגד ישראל, אבל תלו אותו על הקיר, קרוב לאצבע היורה ולעין המכוונת, והם עסוקים בבנייה של תשתיות, דרכים, מוסדות, כלכלה, תעשיה, תעשיה צבאית וכוח צבאי. עד עתה היו כל אלה עניין פנימי, מקומי, מבלי שמנהיגי העולם הערבי באו לתת את הכבוד הראוי למנהיגי חמאס.
הראשון שהגיע הוא אמיר קטר, שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני, האיש החזק והמשפיע ביותר בעולם הערבי, ואולי גם בעולם כולו. בכיסו שוכנים כבוד מיליארדים רבים, ובידו הוא אוחז את הנבוט הכבד והמסוכן ביותר הקיים כיום בעולם הערבי -
ערוץ "אלג'זירה". מאז שנוסד בשלהי 1996, לא חדל להסית את ההמונים הערביים נגד הדיקטטורים ששלטו בהם, נגד ישראל, נגד ארה"ב ונגד המערב בכלל. סדר היום של "אלג'זירה" חופף לזה של "האחים המוסלמים", וכל מה שעשה לאורך השנים נועד לקדם את "האחים" ולהשליטם על מדינות ערב. לאחר שיסולקו הדיקטטורים.
הצלחתו הראשונה הייתה בעזה, שעליה השתלט חמאס לפני למעלה מ-5 שנים. הצלחתו השנייה הייתה תוניסיה, שהסתלקותו של הנשיא בן עלי בינואר 2011 איפשרה לתנועת "אלנהדה" האיסלאמיסטית להשתלט על המדינה. אבל גולת הכותרת של הצלחת "אלג'זירה" הייתה ועודנה מצרים.
שייח' חמד הוא שדחף את נאט"ו להתערב בלוב נגד קדאפי, והביא לכניסת האיסלאמיסטים הלוביים למסדרונות השלטון השברירי במדינת השבטים המדברית רווית הנפט. שייח' חמד עומד מאחורי "הצבא הסורי החופשי", שהוא קבוצת מיליציות איסלאמיסטיות הנלחמות לסילוקו של משטר העלאווים הכופרים מסוריה ולהשליט עליה את האיסלאם הרדיקלי.
ביקורו של השייח' בעזה הוא טפיחה נמרצת על שכם אנשי חמאס, זריקת לגיטימציה לשלטונם, עירוי 400 מיליון דולר לעורקי תקציבם ומסמר נוסף בארון הקבורה של אש"ף והרשות הפלשתינית. לדידו של שייח' חמד, המלך אבו-מאזן מת, יחי המלך איסמאעיל הנייה החדש.
בישראל ממשיכים לא להבין את מה שמתרחש. משרד החוץ מגנה את ביקורו של אמיר קטר בעזה, כי עייפי הנפש של משרד החוץ נרדמו בעת חתימת הסכמי אוסלו ועדיין לא התעוררו. הם מעדיפים לסגור עניינים עם אש"ף ואבו-מאזן, ועדיין חולמים כי הוא יטפל בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם".
משרד ראש הממשלה, לעומת זאת, שותק ואינו מגיב. כנראה שם מבינים טוב יותר את האינטרס הישראלי האמיתי: לפרק את הרשות הפלשתינית לגורמים, ולהנציח את הפילוג ששייח' חמד תרם לו רבות בתמיכתו בחמאס שבאה כמובן על חשבון אש"ף, הרשות ואבו-מאזן.
אם ישראל רוצה לשרוד, עליה לברך "שהחיינו" בשם ומלכות על ביקור האמיר בעזה, ולהמשיך גם ביהודה ושומרון את מגמת הפירוק שחמאס התחיל בעזה על-ידי הקמת שבע אמירויות נפרדות ועצמאיות בשבע הערים: יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טולכרם, קלקיליה וחברון הערבית. על ישראל לשמור בידיה את המרחב הכפרי כולו, על-מנת להבטיח שההרים לא יהפכו להרי חמאס והגבעות לא תהפוכנה לגבעות חיזבאללה. כך משתחררת ישראל מ-90 אחוז של תושבי יו"ש הערביים, ושומרת בידיה יותר מ-90 אחוז של השטח.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
