כבר חלפו מספר ימים מאז הטילו נתניהו וליברמן את הפצצה הפוליטית התורנית לביצה הפוליטית הישראלית, ועדיין שוברים הפרשנים את הראש באשר לנימוקים האמיתיים שמאחורי המהלך המפתיע. נתניהו, שפיקוח הוא, מה ראה לשטות זו, הם תוהים ומנסים לחפור ולחשוף את הגורם האמיתי למיזוג המוזר-משהו הזה, בין מפלגה שמתיימרת להיות לפחות מסורתית ומכבדת את קודשי ישראל, לבין מפלגה שמתייראת כמפני אש מפני כל קירבה ל"כנסיה" (שבמשל השגור בפי ליברמן הינה בעצם בית כנסת או משרדי הרבנות). אך עדיין נשאלת השאלה: נתניהו, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו, המרחיקה ממנו את הציבור שומר המצוות?
התשובה בוודאי אינה נעוצה במישור ה'נגלה'. במישור זה אמר נתניהו את דברו בפני ועידת הליכוד: "אנחנו חייבים לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל, לשמור על מקומות העבודה, לפעול להוריד את יוקר המחיה. אני מאמין שבעת הזאת חיוני שהמחנה הלאומי יאחד כוחות. זו הסיבה שביקשתי מ
אביגדור ליברמן לרוץ ברשימה משותפת אחת איתנו, עם הליכוד".
באמת? האיחוד ישמור על בטחונה של ישראל? ובלא איחוד לא יישמר בטחונה??? האם באמת האיחוד ישפיע על שמירת מקומות העבודה, יסייע להורדת יוקר המחיה??? נונסנס. שטויות במיץ. בדיוק כפי ששטותית הטענה, שהאיחוד צפוי להעניק מספר מנדטים גדול יותר מאשר המספר הצפוי לכל אחת מהן. בפוליטיקה, חברים, לא תמיד השלם גדול מכל מרכיביו.
הנגלה והנסתר
אם לא נמצא המענה בתחום ה'נגלה', יש לחפשו בתחום 'הנסתר'. שתי סיבות, כך נראה, הניעו את נתניהו לאחד כוחות עם ליברמן. האחת נעוצה בהשפלה שעבר נתניהו בתום מערכת הבחירות הקודמת. מה היה לנו אז? בחירות 2009 הסתיימו עם תוצאה כמעט מאוזנת בין יו"ר הליכוד נתניהו (27 מנדטים) ליו"ר קדימה ציפי (28 מנדטים). הכמעט תיקו הפך את ישראל ביתנו – המפלגה השלישית בגודלה - ללשון המאזניים, שאמורה הייתה להכריע מי יהיה (או תהיה) ראש הממשלה ה-32. ליברמן היה אז שיכור נצחון בזכות העליה המרשימה בכוחו מ-11 ל-15 מנדטים, והתרוצץ בשמחה בין נתניהו ללבני, כדי לברר מי משלם יותר. נתניהו שישב בצד, בוש ונכלם, כסס ציפורניו.
בשלב מסוים אף ניסתה ישראל ביתנו להרכיב ממשלת אחדות רוטציונית בראשות נתניהו/לבני, ואחד מבכיריה אמר: "בוודאי שאין לנו התנגדות עקרונית לצירופה של קדימה. אין מה לחשוש מהם. קדימה דווקא תדלל את הכוח של ש"ס והחרדים ותקל על חקיקה אזרחית" (
מעריב, 15.3.09). הדיבורים הללו חוללו צלקת בליבו של נתניהו. רק כדי למנוע מהדורה שניה של מחזה אימים זה, של התרוצצות השותף הפוטנציאלי הבכיר בין שני הקיוסקים שמשני עברי הכביש, היה שווה לנתניהו לכרוך את ליברמן עימו, בקשר גורדי.
ואל תגידו שליברמן לא מסוגל נפשית להותיר את נתניהו באופוזיציה. זה כבר קרה באוקטובר 2006, לאחר הבחירות לכנסת ה-16. כשהקים יו"ר קדימה
אהוד אולמרט, את הממשלה ה-31, הצטרפו לממשלתו 11 ח"כי ישראל ביתנו לממשלתו. למרות שקיבלו אתנן זעום: שני תיקים זניחים – סגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים לליברמן, ותיק התיירות ל
יצחק אהרונוביץ. ליברמן אומנם פרש ב-16 בינואר 2008, במחאה על הליכת ישראל לוועידת אנפוליס (שהייתה המו"מ המשמעותי הראשון מאז שנת 2000 בין ישראל לאש"ף, וקדמו לה מחוות ישראליות בדמות שיחרור אסירים ודיבורים על נכונות לוויתורים מרחיקי לכת), אבל עצם ישיבתו עם אולמרט במשך 14 וחצי חודשים, לימדה את נתניהו לקח חשוב, שאצל ליברמן הכל אפשרי. ומבחינה זו, נתניהו לא טועה הפעם.
סיבה נוספת לאיחוד, נעוצה בתחום הכלכלי: הורדת מחירים. הוזלה כללית. אף אחד אינו יכול באמת לדעת כמה מנדטים ישיג לפיד וכמה יחימוביץ', אבל ברור ששניהם מועמדים להשתתפות בממשלת נתניהו. ככל שהמפלגה המרכזית בקואליציה הבאה תהא גדולה יותר, יוכל נתניהו לקנות את שותפיו הפוטנציאליים – כולל שס, הבית היהודי ויהדות התורה - במחירי מבצע. כך שמבחינתו זוהי סיבה טובה נוספת, ליישום האיחוד.
הפאניקה שבשמאל
ואולם, לגופו של איחוד, בכלל לא בטוח שהאיחוד ייטיב עם הליכוד ביתנו, שהופכת יותר ויותר למפלגה אזרחית לא מסורתית, עם תפיסה של מרכז-שמאל. ניתן לצפות לפרישה המונית של הציבור הדתי והחרדי מתמיכה בליברמן, שמקדם נישואין אזרחיים ו"הינתקות מן הכנסיה", כלשונו הציורית; ומן המפלגה היחידה בישראל שמחקה באכזריות ובאטימות ישובים רבים מאדמת המולדת.
אבל למרות הסיכוי שהאיחוד יצמק את הליכוד ביתנו, היה די משעשע לעקוב אחר התגובה המסוייטת שאחזה בגוש השמאל, לרגל האיחוד. מבחינתם היה זה צונמי ממש, סופת סינדי. די היה לראות את פרצופיהם החיוורים של מנהיגי השמאל, לשמוע את גמגומי לבלריהם, להאזין לציפצופי היאוש שבקעו מגרונם, כדי להבין את תחושתם, שהמערכה כבר הוכרעה.
די לעיין במאמר המערכת של הארץ, יומון השמאל הפוסט ציוני,
עיתון עלילות הדם האנטי ישראליות (למשל: "רוב הציבור בישראל תומך באפרטהייד, אם יסופחו השטחים", כותרת ראשית, 23.10.12), שקרא במאמר ראשי השבוע, ערב כינוס ועידת הליכוד, לסיכול האיחוד: "גוש השמאל-מרכז – ואף אישים מסויימים בליכוד שנחרדו מהסכנה שאורבת לדמוקרטיה הישראלית כתוצאה מהפיכת ליברמן לשחקן כה מרכזי בליכוד – לא יכולים שלא להגיב עכשיו. עכשיו צריך לפעול... ממשלת הימין הקיצוני... אחריות מיוחדת מוטלת כל כתפיהם של אישים מרכזיים בליכוד, אנשי האגף המתון...
מיכאל איתן, ראובן ריבלין,
דן מרידור, בני בגין וקומץ אחרים, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, חייבים לצאת למאבק נחוש במפלגתם נגד המהלך המסוכן".
בקיצור: פאניקה. היסטריה. פלצות. תַּבְהֵלָה.
הצ'אנס של הציונות הדתית
מחנה הציונות הדתית, במובן הרחב של מונח זה, עשוי להיות מרווח מהמהלך. ראשית, עצם האיחוד בין נתניהו לליברמן, למרות הפערים האידיאולוגיים, יעודד אחדות גם במחנה הציונות הדתית, למרות הפערים האידיאולוגים. ושנית, איחוד נתניהו-ליברמן יחדד מאוד את ההבדלים 'ביני לבין חמי' ויקל, כאמור, על מצביעים ציונים דתיים שנהגו להצביע נתניהו, לשוב לחיק הציונות הדתית. כל היהודים הטובים שהצביעו לנתניהו כדי לסכל איום על מועמדותו לראשות הממשלה, כפי שאכן אירע לו בעקבות בחירות 2009, יוכלו לחזור בשקט הביתה, לאחר שבחירתו ממילא מובטחת. הם יכלו לשוב הביתה בלב שקט, ולו רק כדי שנתניהו, שמאז בחירתו ב-2009 לא ספר את הציונות הדתית, ייאלץ להתחשב בה ובמצביעיה.
