שטיפת המוח התחילה כבר מהבוקר. מי שלא רצה את חיים כהן ומיכל אנסקי מזייפים אורגזמות בלילה קיבל אותם משחקים בדובי גילהר וירדנה ארזי כמנחי תוכנית הבוקר. בערב, לפני שהתחיל רצף מהדורות האקטואליה המעיק, אפשר היה לראות שוב את כהן ואת אנסקי. הפעם שני האנשים החרוצים האלה הסבירו, בלי להתבלבל כלל, עד כמה מאסטר שף הופכת את העולם למקום טוב יותר. במקרה, זו גם התוכנית שמשלמת את המשכורת שלהם. אבל, אתיקה לריאליטי היא כמו נוטלה לשווארמה, יש דברים שפשוט לא יכולים ללכת ביחד. כיוון שאבי ניר הבטיח בראיון למוסף גלריה של סוף שבוע האחרון, שמעכשיו קשת מפיקה הרבה דרמה, נוקטת הזכיינית בצעד המתבקש ומשבצת בלוח המשדרים פעמיים בשבוע שעה ושלושת רבעי ברוטו של דרמה מתוזמרת היטב. הקרדיט כולו להפקה של "מאסטר שף", שאולי יש לשנות את שמה ל"מאסטר קסטינג".

התוכנית נפתחת בשוק מחנה יהודה, לב הקונצנזוס הישראלי - מהעממי ועד לאליטות שפוקדות את המסעדות שבהן מרביצים לסירים יותר מאשר שמבשלים בהם. עיצוב הרחבה שבה מתכנסים הנבחנים הנרגשים לא משאיר הרבה מקום לספק, "מאסטר שף" כאן בשביל להישאר. שני הדגלים הבוהקים שנתלו לאורכו של הבניין יחד עם הסמל נראו יותר כמו שחזור של עצרת פשיסטית מאשר התחלה של מה שאמורה להיות תוכנית הריאליטי החיובית ביותר. גם המסרים ששותלת קשת בעקביות בתוכניות הריאליטי שלה מונחתים כאן באש ארטילרית מכל עבר וללא הרף. החל מירושלים בירתנו הנצחית לנצח נצחים (זה אף פעם לא מזיק אצל הרגולטור), וזהו עוד המסר העדין והבלתי מזיק מביניהם.

מכל מפגש של השופטים עם הנבחנים אפשר היה לצאת עם שיעור מאלף על מי הוא הישראלי הנכון מבחינת קשת ומבחינת המפרסמים. תוצאות הביניים הן שלהיות בת 24 וסטודנטית למשפטים שמדברת בת מיצווש שוטפת הוא דבר שבערוץ 2 בהחלט רואים בחיוב. על כתפיה הדקות של שלי הרמן הונחה המשימה הכבדה לרתק למסך את כל הצעירים שיודעים שהחלפת ערוץ איננה עבירה שגזר דין מוות בצידה. אחריה הועלה לזירה הנכס, שבדרך כלל נשמר לשלבים מאוחרים יותר. אם סלמה מכפר קאסם לא הייתה אמיתית, אפשר היה לחתום בוודאות שהגה אותה תסריטאי לפי הזמנה ממועצת הרשות השנייה. ערבייה, בעלת תואר שני, עצמאית, שאפתנית ומוכשרת. כל התארים האלה לא מבלבלים את אייל שני. אף אחד לא יופתע אם סלמה תשיג גם פוסט דוקטורט, אבל בשביל שני היא תמיד תהיה פוסט במיה.

השוביניזם של שני בא לידי ביטוי גם במפגש עם זיוה. זיוה מקרית מלאכי לא הבינה שתפקידה הוא להיות האתנחתא הקומית של הפרק האחרון וכשהיא מעזה לבשל דג סלמון, שני נוזף בה קשות על איך אישה חמה כמוה מבשלת דג נורבגי קר. קשה להאשים את שני, מזרחיים לייט הם הקבוצה האחרונה שעוד מותר לצחוק עליה. כשמגיע תום הגרמני, אווירת הקרנבל שאפפה את זיוה הופכת לשקטה ומדודה והשופטים מאוד מתעניינים בתהליכים הנפשיים שלו. הסיפור של תום טוב ל"מאסטר שף". יש בו שואה, תקומה, ציונות, יהדות ואולי אפילו פוטנציאל לסדרת דרמה, אבל מתי יהיה זמן לשדר אותה? הסיפור של זיוה הוא כבר משהו אחר. אף אחד לא מעלה על דעתו לשאול אותה, כמו ששאלו את תום, למה היא מתגעגעת, מה הם החלומות שלה ומה היא רוצה להשיג. הרי שיחה כזאת תחשוף את כל היום יומי, הבנאלי, המתסכל, הקטנוני והמכוער בשיטה הישראלית, ואנחנו התכנסנו כאן רק כדי להתחמם ביחד לאור התנור החשמלי ובוהק זוהר עור פניו של תום, הזר שמאשר לנו שאנחנו אנשים נפלאים ומלאי חיים. הזר הזה מגיע גם עם בונוס, האשמה הקולקטיבית שהוא נושא על גבו יותר גדולה מהאשמה שכל אחד מאיתנו אמור להרגיש.

עד כאן כולנו הפנמנו את המסר, לעלות לישראל זה טוב. מזל שמגיע אורי ההיפסטר שמנגן בלהקת פאנק בברלין, ועוזר לנו לחדד את הנקודה. לעזוב את ישראל זה רע. להיות לוזר מוצהר? זו כבר עילה לאישפוז בכפייה. השופטים מחליטים שכשאורי מגיש מנה, היא טכנית וקרה. אבל, כשתום מגיש מנה והיא מעוצבת בדיוק של ננו מילימטר, השופטים מכריזים עליה כעל מנה שצריכה ללכת למוזיאון. ובאמת, מי בכלל צריך היפסטרים על המסך? הם קונים בחנויות יד שנייה, מסרבים להיות קשובים לפרסומות ומתעקשים להפנות עורף לתרבות הצריכה. אם הם לא רוצים אותנו, גם אנחנו לא רוצים אותם.

בשאר הזמן, ממשיכה לעשות "מאסטר שף" את עבודתה נאמנה ודואגת לסמן בשקדנות איקסים בכל המשבצות המוכרות: הטבעונית המוזרה שעוברת רק בקושי (בכל זאת, מביאה ניחוח של כפר), האודישן בכפייה, סליחה האודישן בהפתעה, הבוכרי האקזוטי ופצוע מלחמת לבנון הראשונה האחרון, שיכול לקבל כבוד ותהילה בימינו רק באמצעות תוכנית ריאליטי. בקיעים ראשונים של חוסר ביטחון עצמי או של עצבנות מגלה ההפקה כשהיא שואלת אלמנטים מיותרים מתוכניות ריאליטי אחרות כגון בני המשפחה שצופים באודישן כמו ב"דה וויס", האודישן בהפתעה מ"כוכב נולד" והסער ואלירז שהרביצו אייל שני ומיכל אנסקי כדי לסמן לקהל שכמו בבית "האח הגדול" גם כאן יש דם, ולא רק זה של הפרה שקשרו לה את הרגליים.