אמונה שעמדה במבחן הזמן

פרשת השבוע, פרשת "וירא" המונה קמ"ז פסוקים וסימנך: "אחד בפה ואחד בלב" הגם שאין בה כל איזכור מצוותי, ברם, יש בה ולמכביר, סיפורים מקראיים מעוררי אתגר חשיבתי ובעלי השראה לימודית, חינוכית, ערכית ובעיקר, אמונית, כדרך בעבודתו ולעבודתו יתברך, "אמונה צרופה שנובעת מן המעיינות המפכים והמתוקים של עולם ההוויה היהודי מיני קדם, מאז אברהם אבינו אברהם ועד לימינו ממש. אמונה אשר עמדה ועדיין עומדת במבחן הזמן על-אף קשיי ותהפוכות החיים" (מדרש גם).

פרשתנו החותמת בסיפור "העקידה" שהוא "הניסיון העשירי" הקשה (ואשר בו נתבקש אברהם לעקוד את יצחק, בנו יחידו משרה) היא המשכה הישיר של פרשת השבוע הקודמת, פרשת "לך לך" שפתחה בסיפור "הגירתם של אברהם ושרה ובני ביתם" אל הלא נודע, "אל הארץ אשר אראך" ואשר הוא "הניסיון הראשון" (על-פי שיטת הרמב"ם וסיעתו) מתוך עשרת הניסיונות (אבות ה', ג'): "שנתנסה בהם אברהם ע"ה ועמד בכולם". מפשטות מדברם של חכמי המשנה הלזו אנו למדים שאברהם אבינו לא רק ש"לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה" (רש"י) על-אף כל הקשיים שעמדו בפניו: קשיים כלכליים, קשיים משפחתיים, קשיים חברתיים, אלא עוד "שהתנא במשנה קראו אבינו, לפי שאנו זוכים ומקבלים בזכותו, משום שעמד בכל ניסיונותיו" (תוספות יו"ט).

ולנו נראה בעניין זה להוסיף נופך אישי ונדבך חשוב להבנת עומקם של דברים, כדלקמן: העם היהודי לדורותיו אכן זכה "להטבות מפליגות" מהשמיים בזכותם של אבותינו ואמותינו הקדושים ובמיוחד בזכותו של אברהם אבינו ועל-אף ניסיונות חוזרים ונשנים במהלך ההיסטוריה האנושית "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" [אסתר ג', י"ג] או במהלך מתוכנן של תקופה מסוימת מעין "הפתרון הסופי של העם היהודי", לא נתנם אלוהינו להרע לעם ישראל. הקב"ה, ברוב רחמיו וחסדיו, הזים מחשבותיהם, תכנוניהם וחשקם והניאם מלבצע זממם הנקלה והמזוויע הלזה. בנוסף, אבותינו ואמותינו סללו לעצמם, כמו גם לנו כצאצאיהם את הדרך הישרה והנכוחה, דרך האמונה הצרופה בבורא עולם גם במשך "שנות אלפיים" בבחינת: "דרך ישרה שיבור לו האדם", דרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן המקום (=האלוהים).

זכה אברהם לכינוי הנצחי והאלמותי אבינו, כי הוא היה הראשון אשר סלל לעצמו, לבני ביתו ולכל מי שסבבוהו והכירוהו, כמו גם לצאצאיו בני העם היהודי את דרך האמונה המוחלטת והאולטימטיבית בבורא עולם" [מדרש גם]. יעידו על כך, מאות ואלפי הצאצאים במהלך ההיסטוריה האנושית ששילמו מחירים כבדים עקב אמונתם בבורא עולם: מחירי דם, יזע ודמעות, מחירי חיים ועינויים קשים מנשוא שאין הדף יכול לתארם ולסובלם. ואכמ"ל.

במאמרנו זה אזכירה ו"בקצירת האומר" שתי דוגמאות של שתי דמויות נשיות שאמונתן בבורא לא פסקה ואף לא פחתה "ואפילו בקמצוץ" על-אף "העקידה" האישית שהן עברו ועל-אף "כבשן האש" שנזרקו לתוכו וש"נכוו" בגינו באופן הקשה והטראגי ביותר. בכך, שהן היו עדות חיות לנורא מכל, והוא: הוצאת בני משפחתן להורג ע"י בני עוולה, צוררי ושונאי העם היהודי לדורותיו. על כל אחת מהן ניתן לומר: "אם הבנים - שמחה". הללויה!. ודו"ק.

הראשונה - הלוא היא אותה "אשה" (חנה או מרים בת תנחום, על-פי המדרשים) שלאחר שראתה ב"עקידת" שבעת בניה משום שלא רצו להשתחוות לצלם בפקודת הקיסר, ביקשה מהם: "בניי!, לכו אל אברהם אביכם ואמרו לו: 'אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות". אין ספק, שכוונתה לא הייתה להתריס כנגד אברהם ולטעון: "אני גדולה ממך". חלילה. אדרבה!. עיקר כוונתה הייתה לציין שאברהם אבינו סלל את הדרך באמונה בהקב"ה ואפילו אם היה זה רק ניסיון.

היא "הקריבה" את שבעת בניה משום שהיה לה "מודל לחיקוי" וממי ללמוד. והשנייה - הלוא היא הגב' רחל הורק שתח', תושבת הישוב היהודי "בית אל" אשר כתבה והוציאה לאור ספר שכותרתו: "אמונה שעמדה במבחן" ועיקר תוכנו הוא (כפי שסיכם בנה ר' מנחם הורק הי"ו): "על-אף 'כבשני האש' שאליהם נזרקו היהודים בתקופת השואה הנוראית ותיאורי הזוועה שעוללו הנאצים ימ"ש ליהודים, רבים רבים ואימי שתחיה בתוכם, למדו אמונה מהי מהמורה הגדול, אברהם אבינו. נשארו דבקים באמונתם הצרופה בבורא עולם, קוממו הריסות וזכו לבנות ולהמשיך לעולמי עד את ביתו של אברהם אבינו".