חובתה המוסרית של הפרקליטות

באחרונה נזדמן לי לפגוש את "אחד שיודע". כן, כן, את אותו יודע כול אלמותי. הנסיבות לא חשובות, די אם נציין שזו הייתה פגישה בנסיבות חברתיות. באותו מפגש היה מיודענו נסער וטרוד. תמיד הוא טרוד. הוא הרי נמצא בכל עת בכל זירה ולא פחות חשוב, הוא מצוי בכל עניין. תמיד בתזזית, תמיד בעין הסערה.

בפגישתנו הוא היה מוטרד בענייני אולמרט, ליתר דיוק בהחלטת הפרקליטות בנוגע לערעור. שוחחנו טרם פרסום החלטת הפרקליטות. ערעור יהיה, פסק מיודענו, השאלה מה ההיקף. על טלנסקי בטוח, השאלה היא מה עם הטיסות, המשיך, כבר ציינו שהוא היה נסער. כשאני נוסע לצימר בגליל בעלות של 500 שקלים אני יודע מהיכן אני מממן זאת, ואצל אולמרט מדובר על טיסות במאות אלפי שקלים והוא אינו יודע מאיפה הכסף, ירה.

האם הוא הביא איזה שהן ראיות או עדויות תומכות לגרסתו שכספי המימון שלו, ניסיתי לברר. כלום, השיבני, נאדה. האם למשל הוא הציג איזה שהוא תלוש שכר בו הוא מחויב במס בגין הכספים הללו שלטענתו הועמדו לזכותו בדין, הקשיתי. גורנישט, הייתה התשובה. פורסם שטענתו הייתה שהוא העביר עודפים ונקודות למשפחה, המשכתי, העודפים והנקודות שלו בכלל? הוא יכול להעביר? הרי עובדי מדינה צריכים להעביר את הנקודות לזכות המדינה. אם קבל את הזכויות הללו במתנה ולא פנה לאישור ודיווח הרי עבר על חוק המתנות. אם הן שלו, היה חייב להעבירן לזכות האוצר ולכל הפחות לשלם בגינם מס, ואם הן לא שלו, חובתו להחזירן לבעליהם.

אינני משפטן ואינני מתיימר לדון בקרביה של שיטת המשפט שלנו. בנקודה זו הפך הדיון למלומד. מושגים כמו דיני ראיות, ערעור על עובדות וערעור על פרשנות הגיחו לחלל. לכאורה בנקודה זו האזרח הספקן אמור לזנוח את הדיון. הרי זה עניין למומחים ולבקיאים. אם זוהי שיטת המשפט, זכותו של כל אזרח, גם אם שמו אהוד אולמרט, ליהנות מפרותיה.

"הלכת זקן" - למבחנו של ביהמ"ש העליון

אז זהו שלא. הבא ונדון במקרה ההיפותטי הבא, שכמובן אינו קשור לאולמרט. בוצע רצח ונעצרו שני חשודים, עבריין בכיר ועבריין זוטר. הייתה עילה סבירה להאשימם ברצח וסביר שלפחות הבכיר מהם נהנה מפרות הרצח. כמקובל אצל עבריינים, שיתוף הפעולה עם המשטרה היה לוקה בחסר. אצל הזוטר נמצא בחיפוש אקדח. בבדיקות בליסטיות הוכח בוודאות גבוהה מאד שמהאקדח הזה נורה הקליע. על האקדח נמצאו תביעות האצבעות של העבריין הבכיר אך לא של העבריין הזוטר. במשפט העבריין הזוטר לא העיד. בית המשפט הרשיע את הזוטר, אך לא קיבל את האקדח כראיה כנגד העבריין הבכיר מאחר שהעבריין הזוטר לא העיד.

נשמע מופרך? הזוי? זה דומה למה שקרה אצל אולמרט, לפחות בעין לא משפטית. ה"אקדח המעשן" הנו מחשבה של שולה זקן. שולה זקן לא שיתפה פעולה בחקירה ולא העידה במשפט. היא הורשעה, גם על סמך החומר במחשב, ואלו אולמרט זוכה, בן היתר משום שהמחשב לא שימש כראיה נגדו. בפועל, זוהי הרחבה דרמטית של הלכת "פרי העץ המורעל ". בית המשפט הטיל איסור להשתמש בראיה גם אם הושגה כדין, לפחות כנגד צד שלישי. ועוד ישאל השואל, מה תיעשה התביעה באם נבצר ממי שהראיה נמצאה ממנו להעיד? הרי הדמיון הנו מעל ומעבר. ברח לחו"ל, נפטר וכו'. יותר מראוי הוא שבית המשפט העליון יבחן את "הלכת זקן".

חובתה המוסרית של הפרקליטות הנה איפה להעמיד את "הלכת זקן" למבחנו של בית המשפט העליון, וזאת מבלי לקבוע דעה לכאן או לכאן, ולא לאמצה בחינת כזה וראה וקדש. ולפני סיום, לאזרח הפשוט, כל טענותיו של אולמרט נראות לא סבירות. הוא הרי טען, במילים של העמך, כי לא גנב מיד לבנים או מנכי צה"ל. הוא לכל היותר פגע באוצר המדינה מהמדינה, או באי העברת הזכויות על העודפים והנקודות או בקבלת מתנות בניגוד לחוק ולתקנות. יחי ההבדל.

ולסיום, כאשר היה למר אולמרט חשוב הוא הצהיר בצורה רשמית שהוא מוותר על כל זכויותיו מהמדינה. אך לחובתו העובדה שעד כה לא נודע כי טרח להחזיר ולו שקל אחד לכל הארגונים שהטיסוהו וארחוהו בחול. גם בהקשר זה ראוי שבית המשפט העליון יאמר את דברו.