במלחמת העולם השנייה ובעיקר אחריה, עשו האמריקנים מאמץ רב להאדיר את הצבא הגרמני. לאמור: ניצחנו יריב קשה, החזק ביותר על-פני האדמה. אם-כך, כמה אדירים אנחנו ומה אדירה שיטת משטרנו.
יאסר ערפאת, ארגון פת"ח ואש"ף אינם כל-יכולים. מדובר בדרך כלל בעשבים שוטים, שהצליחו לשטות במערכת הביטחון הישראלית. דבר אחד קשה להסתיר: האיש הנלעג הזה ניצח את מדינת ישראל הגדולה והאימתנית. ראשית, כארבעה עשורים נכשלה ישראל בכל ניסיונותיה לחסלו, או ללוכדו עד כדי כך שהאופוזיציה הפלשתינית טוענת, שזו הוכחה, שהינו סוכן ישראלי.
דבר אחר קשה להסתיר: יאסר ערפאת (למרות כל הניסיונות הנואשים של השמאל הישראלי לשפר את תדמיתו) הוא אדם נתעב. מלבד היותו ארכי-רוצח, הוא גם גנב לא קטן, שהתעשר מאוד על חשבון עמו המדוכא.
עכשיו חתן פרס נובל לשלום (זיכרו תמיד מי שותפיו) עומד להחזיר ציוד לבוראו. מי יודע? זיכרוני מתעתע בי לחשוב, שעשרות שנים דיברו על מותו הקרב של אסד האב ועל מחלתו הסופנית של המלך חוסין. כן, בסוף זה אירע...
דוד יאסר הנלעג הצליח לעשות צחוק מצבא גדול וחזק, שדימה לעצמו, כי הוא צבאה של מעצמה עולמית. בסוף מרס 1968 יצא צה"ל למבצע "תופת" בכראמה ובסביבתה. המבצע נועד לנקות את האזור ממחבלי פת"ח. בתום יום של לחימה קשה בעבר הירדן המזרחי צה"ל השאיר שם עשרות הרוגים, שלושה נעדרים ועשרות פצועים, ובסיומו נסוג בבושת-פנים מבלי להגשים את יעדי המבצע.
תוך כדי המבצע הדיח הרמטכ"ל מתפקידו את אלוף עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, שפיקד על המבצע, ואלוף ישראל טל השלים את פינוי כוחות צה"ל אל מעבר לירדן מערבה. בכך הוכיח יאסר ערפאת, כי הוא יכול היכן שכל צבאות ערב כשלו.
מאז הכרזת האו"ם על החלוקה בנובמבר 1947 הדירו מדינות ערב את ערביי ארץ-ישראל מפתרונות הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. במלחמת הקוממיות הפסידו צבאות ערב במלחמתם ביהודים, וערביי ארץ-ישראל שילמו על-כך. ערביי ארץ-ישראל קוראים לכך, "האסון" (אל-נכבה). מאז ועד מלחמת ששת הימים הפסידו צבאות ערב בהתמודדותם מול צה"ל, ומהיום השביעי למלחמת ששת הימים (מלחמת ההתשה) ואילך הם חדלו להפסיד, אך ערביי ארץ-ישראל ממשיכים להפסיד.
למעשה, אחרי מלחמת יום הכיפורים הרימו מדינות ערב ידיים, והחליטו להותיר את המלחמה ביהודים בידי ערביי ארץ-ישראל. רק אז התהפך הגלגל משמעותית, וישראל החלה להיראות בדרך לקאנוסה לאחר שהישגיה בלוחמה בטרור הינם די מפוקפקים.
ראשית, מדינת ישראל הכירה בזכות ערביי ארץ-ישראל לאוטונומיה בין הירדן לים התיכון ולמשטרה חמושה, שתשמור על האינטרסים שלהם (מנחם בגין בקמפ דיוויד I, שזיכה אותו בפרס נובל לשלום). אחר-כך גירש אריק שרון את ערפאת מבירות, אך יצחק רבין באמצעות שוטי אוסלו החזירו מטוניסיה לארץ-ישראל (וקיבל על-כך את פרס נובל לשלום).
האיש, שכולם ערבים כיהודים אהבו ללעוג לו, הקים את המדינה הפלשתינית, ומקיימה למרות העוצמה הישראלית (שכשלה מרות מול כמה מאות לוחמי "חיזבאללה" בדרום לבנון, ונסה משם בבהלה).
כבר ארבעים שנה הוא שם לצחוק את מערכת הביטחון הישראלית. לפני כשנה הצהיר אברהם דיכטר, ראש השב"כ, כי ארגונו ומערכת הביטחון נכשלו בהספקת ביטחון לאזרחי ישראל. בעיקר, הצליח ערפאת לכפות על ישראל לזנוח את האופציה להכריע את הטרור.
למרות שיאסר ערפאת לא הבין לחלוטין את המתרחש בחברה הישראלית, הוא הכיר היטב את חולשת המנהיגות הישראלית, ותעתע בה. בעיקר, הוא אהב לתעתע במי שסמכו עליו. והרשימה של קורבנותיו בקרב מנהיגי ישראל אינה קצרה. להזכירכם, למעשה הוא התחיל לפעול בתקופת ראש הממשלה לוי אשכול. מאז התחלפו בישראל הרבה מאוד ראשי ממשלות, שרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי אמ"ן וראשי שב"כ, שאת כולם ללא כל אפליה הוליך באף.
סמלית, יאסר ערפאת מסיים, כנראה, את תפקידו על בימת ההיסטוריה רק לאחר שצירף סופית את אריק שרון לרשימה הארוכה של המובסים על-ידו.
"הרגו לנו את הדוד יאסר", אני אומר בעקבות מאיר מרגלית הזכור לטוב. עכשיו נצטרך להתכונן לבא אחריו, אחרי שמנהיג הימין הישראלי כבר הסכים ללכת לקאנוסה, ולגרש יהודים ממקום מושבם.
ייתכן, שמחרתיים נתגעגע לאויב הנלעג הזה. פתגם אנגלי מזהיר, "שמור על הבוס הנוכחי. מחליפו יכול להיות גרוע הרבה יותר".
