ביום שישי ה-3 בנובמבר 1995 פסעתי ברחבת כיכר מלכי ישראל כאשר אני מלווה את נסים זוילי (מזכ"ל "העבודה" דאז) מתראיין לקרן נויבך כתבת הערוץ הראשון לכתבת "פרומו" לעצרת שאמורה להתקיים למחרת. חששות כבדים ליוו אותנו. האם יירד גשם, האם יגיעו מספיק אנשים האם הימין לא ינסה לחבל ברמקולים או חילה האם החמאס לא ינסה לבצע פיגוע המוני בכיכר.
למחרת, ביום שבת, הארבעה בנובמבר 1995 בשעה 1945 בערב בעת ששימשתי כדובר מפלגת העבודה עמדתי על המרפסת שליד בניין עיריית תל אביב מעל כיכר מלכי ישראל וראיתי את נחשולי האדם הזורמים לכיכר להשתתף בעצרת "כן לשלום לא לאלימות" שארגנה מפלגת העבודה. המונים המונים של בני נוער צעירים, זוגות צעירים עם ילדים על כתפיהם, גמלאים, בודדים ומשפחות, עירונים וקיבוצניקים, אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים, כולם עם מבט מלא תקווה בעיניהם התפתלו בנחש אדם ענק שלא ראו את סופו ברחוב אבן גבירול ומגמת פניהם אחת לתמוך במדיניות השלום אותה הובילו רבין ופרס.
תחושת הקלה וסיפוק אחזה בנסים זוילי, ובי על שיוזמתנו לקיום עצרת התקבלה על דעתו של רבין. עשרות האלפים הוכיחו שצדקנו הן בצורך והן בהיקף התמיכה הציבורית. חודשים קודם לכן נוכח גל ההסתה וההפגנות האלימות נגד תהליך אוסלו שיצרו מצג שווא של היעדר תמיכה בממשלה והחדירו בציבור את התחושה כי באמת לרבין ולפרס "אין מנדט" ביקשנו לקיים הפגנת המונים בכיכר. רבין שהבין את הצורך בקיומה התנגד לה וטען: אני לא צ'אוצ'סקו (נשיא רומניה דאז) שמארגן לעצמו הפגנת תומכים בכפייה ומביא מפגינים במשאיות. לאחר מכן עם גבור המסע נגדו וחלחולו לשכבות נרחבות באוכלוסיה ירד אמנם בהתנגדותו העקרונית אך לא האמין כי עם ישראל יגיע באופן וולונטרי בהמוניו להפגין.
התומכים שלנו הם קצת סנובים ולא יצאו מהבית כדי לתמוך במדיניותנו. חודשים של דיונים עברו עד לקבלת הסכמתו תוך התניה כי זו תהיה עצרת כלומר הצגת עוצמה ולא הפגנה של מחאה.
הסיסמא שנבחרה עמדה במרכז סדר היום הלאומי באותם ימים: כן לשלום - הסכמי אוסלו - לא לאלימות - הטרור הפלשתיני ולהבדיל ההסתה של הימין.
הייתה זו עצרת פוליטית עם מסר ברור. הנואמים השונים היו נציגי התנועות השונות התומכות בשלום יהודים וערבים, נער לפני גיוס - מאור אברג'ל מלוד- וכמובן אדריכלי הסמי אוסלו ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס.
רבין, שהגיע לעצרת, לא הצליח להסתיר את הפתעתו מנחשול האדם שמנה כמאתיים אלף איש ומבט של אושר נישא על פניו. פרס - שותפו ועמיתו - לא היה מופתע הואיל וכבר בדיונים המוקדמים חזר ואמר: יצחק אנחנו עושים דבר נכון למען עם ישראל ועל כן הציבור איתנו. אם ניתן לו הזדמנות הוא יוכיח זאת ובגדול. אך גם על פניו נראתה שביעות הרצון ממפגן העוצמה שבכיכר.
השותפות ההדוקה בין רבין לפרס, אחרי שנים של יריבות קשה, באה לידי ביטוי גם בעצרת זו. דיווחתי לרבין על שינוי שערכתי בסדר הדוברים כדי להבטיח את העברת דבריו בשידור חי בטלוויזיה ונעניתי בקול רועם: אתה לא תסבך אותי עם פרס. לא אתן שדברי ישודרו ודבריו לא. אני מוכן לשינוי רק בתנאי שפרס ינאם לפני ובצמוד אלי. הסברתי לרבין כי כך פעלנו והוא התרצה ולכולם זכורה תמונתם עומדים חבוקים על הבמה מול ההמונים. זה היה הרגע בו אמרתי ליועצת התקשורת של ראש הממשלה שעמדה לצידי: אני את עבודתי סיימתי. זו התמונה שתתפרסם מחר ותגיד הכול. כי תמונה אחת טובה מאלף מילים. באותה עת לא שיערתי כי הערב יסתיים בשלוש יריות אקדח. ועל כך ברשימה נפרדת.
