שיחה בליל שבת

בליל שבת הזמנו כמה חברים לקפה.

"במקום להשתמש תמיד בכוח חייבים לדבר”, פתח יריב, מכוון את הבליסטראות אלי.

"לדבר זה טוב”, הפתעתי אותו. "יש לי רק שתי תמיהות שאולי אתה יכול להבהיר לי”.

יריב הרים את גבותיו, מה ששיווה לו מראה מתנשא יותר מהרגיל.

"אני תמה אם גם הם רוצים לדבר איתי, כי עלי הם עושים רושם שהם עושים כל מה שביכולתם להימנע מכך...”

יריב קטע אותי בקוצר רוח, יש לו תשובה מוכנה לכל דבר: "כאשר הייתה כאן ממשלה שוחרת-שלום הם ניהלו שיחות בלי בעיות. כך היה בימי ממשלת רבין וכך היה לא מזמן, בממשלה הקודמת. תבחר את אולמרט בראש ממשלת שלום ותראה איך הם ירוצו לדבר איתנו... תודה”. את המילה האחרונה הפנה לאשתי.

הוא היה ממשיך לדקלם לולא מראה העוגה המפוארת שאשתי שמה לפניו. אשתי ידועה בעוגות הטעימות שלה. הוא הרים ביד אחת את העוגה ונגס במלוא פיו, ואחר הרים בידו השנייה את ספל הקפה ולגם, פעולה שהעסיקה את כל אברי ההבעה שלו.

אשתו הגישה לו מפית, מצביעה על זווית פיו: "קח מפית ונגב את הפה”. אחר-כך פנתה אלי במשיכת כתף: "לפעמים הוא יכול להתנהג בצורה כל כך מקוממת”. תהיתי אם היא מתכוונת לשוקולד בזווית הפה, או למה שאמר לי.

"אז מה התהייה השנייה שלך?”, שאל אותי בפה מלא.

"אני תוהה על מה נדבר אם וכאשר ניפגש...”

שוב הוא הרים את גבותיו בזלזול כאומר 'מה לא ברור? נדבר על שלום!'

"...כי עד עכשיו כל הדיבורים עם 'ממשלות השלום' הניבו רק אלימות קשה יותר של הפלשתינים מול עמדה חלשה יותר שלנו”.

יריב רצה להתפרץ, אך הרמתי את היד מתחנן לגמור את הרעיון: "הייתי שמח לו הפלשתינים היו עושים איזו מחווה שתוכיח לי שיש להם איזה רצון לשלום. למשל להפסיק את ההסתה הפרועה נגדנו לפחות בזמן השיחות, או לשנות את מערכת החינוך ולא ללמד את הילדים הרכים לשנוא יהודים. היה עוזר גם אם לא היו מצהירים בערבית שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם רוצים לחסל אותנו ולקבל את כל 'אדמות הוואקף' שזה בעצם כל מדינת ישראל. אותי אבו מאזן שיכנע ברצינות כוונותיו להרוג אותי. אז על מה נדבר? על איך הוא יהרוג אותי, בסכין או ברובה?”

זה היה יותר מדי עבור יריב. "דרך מחשבה כזו אינה נותנת צ'אנס לשלום”, אמר בלהט ואז הוסיף את המנטרה של אנשים שאין להם טיעונים חזקים: "טוב, אז מה הפתרון שלך למצב?” כאילו שהוא לא צריך לתת פתרון. כאילו הוא מהצד הפלשתיני ואני זה שצריך להציע את הפתרון.

שמואל חברו לדעה הוסיף: "שלום עושים עם אויבים".

אשתי התערבה: "עשו אהבה ולא מלחמה”.

"אם אין אני לי מי לי”, מילמלתי.

גם אני מכיר כמה פתגמים.