אחרי שבוע מורט עצבים, סגורה ב-ד' אמותיי, קשה לי נורא להתרגל שוב לעבודה כה "שגרתית" לאחר שבוע כה מבולבל. אבל כנראה שצריך להתרגל בכוח. יש כל כך הרבה דברים שהשתנו בשבוע האחרון מאותו ערב אחרי חיסולו של ג'עברי, ביום רביעי - תחילתו של מבצע עמוד ענן.
אזעקה מקפיאה אותי בביתי בבאר-שבע. למחרת אזעקה שתופסת אותי בדרך למכולת השכונתית. ניסיתי לנשום קצת מהשקט. מעיפה מבט חטוף ברשתות החברתיות פייסבוק, טוויטר ומובלי. שיט, חמישה מהחברים שלי עם תמונות של מדים, ושוב אני מעלה פוסט חדש.
פתאום אני שומעת את הילדים מדקלמים את המצב הצבאי-פוליטי בלי שום בעיה, מצטטים את
רוני דניאל ו
אהוד יערי כמו טקסט משונן. מחוברים לאייפון כאילו נולדו עם חיבור יו.אס.בי בישבן.
אני זוכרת היטב את יום חמישי לפנות בוקר. התעוררתי בהפתעה. לא הבנתי עדיין מה הולך להיות, לא שהיה לי סיכוי עוד לישון. התעוררתי מהרעש, רעש של שריקה. שריקה קרובה וחזקה. ממש מעל הראש שלי. כאן הבנתי שאני יכולה לומר לעצמי שאני סובלת מ"אימת מלחמה". פתאום אני מבינה שוואלה... אנחנו מעצמה צבאית חברתית. מעמד ביניים חזק. החינוך לא הכי טוב בעולם. מיטב המוחות בתור ללשכת הסעד. מאמינה שבמלחמה הבאה צה"ל, שצועד על קיבתו, יכתוש את אירן, חמאס והחיזבאללה. אנחנו, עם ישראל, נמצאים במלחמה!
חרושת של שמועות פתאום מבינים שהפחד הגדול באמת הוא כשלא באמת יודעים מה קורה. חרושת שמועות בכל האתרים ובמסכי הטלוויזיה. החשש מתחיל להתפשט. אם זה מה שקורה בבאר-שבע, מה קורה באשכול ובמשמר הנגב? מקווה שהבית שלי ימשיך לעמוד על תילו. לפחות שהמחשב הנייד שלי לא ייפגע, מי יודע? הסיוט ממשיך. 24 שעות ביממה נראות כנצח. בלילות שקט לסירוגין ובבקרים הכל משתנה. נכון, יש לנו כיפת ברזל, אבל חייבים לרוץ למרחבים מוגנים.
החיים משתבשים. אפילו להיכנס למקלחת הופך להיות מפחיד. ואם בדיוק תהיה אזעקה? אז אולי לחפוף את הראש בכיור ואז להתקלח? הליכה יומית לא באה בחשבון. אז נשארים בבית במרחב מוגן. עם האזעקות, אחת אחרי השנייה, באים הפיצוצים. אנחנו מנסים לזהות מהי נפילה ומהו יירוט. יש נפילה? אין נפילה? שמעת? היכן נפל? יש נפגעים? בשטחים פתוחים?
חוסר רב בחמלה מפוג'מת, סהרורית ומבועתת, אחרי שישה-עשר פיצוצים והבנה שמתחיל סיבוב חדש, חוזרים לישון. רק בימי מלחמה שכאלה פתאום אתה מבין ששגרת היומיום נוטה לגרור אותך לבינוניות ולהתעסקות בפרטים שוליים שאין להם באמת משמעות בחיינו.
רק בימים כאלו אתה מבין שהפרשנים והעיתונאים חסרי חמלה. אנחנו רוצים בידור וסאטירה מאשר פרשנויות שחוזרות על עצמן. די, יצאתם מכל החורים. שמעתי 100 פעם את "חלון ההזדמנויות". 200 פעם שהחמאס לא נכנע. ו-300 פעם שישראל לא מוכנה לכניסה רגלית! די עם הברברת, הקשקשת והפטפטת. אל תדאגו! לא נבחר בביבי.
הימים מאבדים משמעותם בשעות הצהריים הפלאפון הזכיר לי שאנחנו כבר ביום שישי. לא שמתי לב. זה מדהים איך בשבוע הזה הימים איבדו משמעות. כל יום היה דומה ליום שלפניו. עדיין לא מבינים מה קורה וכמה זמן הכל יימשך. אחרי שנפלו הטילים בגוש דן התחלתי להבין שחזרנו להיות עם מאוחד. אין יותר מרכז ופריפריה, מעתה כולנו יחד, תחת מטריית טילים אחת. עכשיו אני כבר מאמינה יותר שתהיה סולידריות רבה לגבי הצורך לחסל את החמאס אחת ולתמיד. אז מעכשיו אפשר לומר "טוב לצחוק בעד ארצנו".
איך במלחמה הזאת כולנו הפכנו לפרשנים צבאיים, לפוליטיקאים, לביטחוניסטים? כמה אמרנו לעצמנו 'למה צה"ל לא מוריד להם את השאלטר של החשמל ולא סוגר להם את ברז המים, ומפיל להם את התקשורת? העיקר שיעשו את זה כבר! למה עדיין לא פוצצנו להם את המנהרות ממצרים וטורקיה הארורה? לעצור להם אספקת מזון ותרופות'. כמה אמרנו את זה אחרי כל אזעקה? כולנו הבנו במלחמה הזאת מה שכל רופא וחקלאי יודעים, שהיה צריך לטפל בבעיה כמה שיותר מהר, לא לתת לה להתפתח ולתפוס שורשים. זה הזמן להכות אותם מלמעלה, שכל משגר יהפוך לעיי חורבות.
כל רעש קטן של מכונית "זועקת" ברחוב מקפיץ אותך באינסטינקטיביות לממ"ד. עשיתי קנייה של מזון כאילו מחר נכנסים לתקופת מצור. מניחים את הראש על הכר ומדמיינים את האזעקה, פתאום אתה מוצא את עצמך קופץ סתם, למשמע מסוק מחצרים בשמיים.
החלשים - הסובלים הראשיים אם אתם שואלים אותי, תושבי הדרום לא צריכים לשלם מיסים ואז תראו איך כל המדינה על הרגליים. אם אין זכויות, אין חובות. כנראה שככה זה במלחמה - הלב, הראש, לא החלטיים, חסרי דעות. פעם ככה, פעם ככה. הכל משתנה. הכל אצלי במלחמה, כמו הר געש משתולל בתוכי, מת להתפרץ החוצה.
המסקנה שלי מהשבוע הזה: בישראל, כמו בלבנון, העניים, הזקנים, הנכים והמוגבלים נשארו במקלטים. הם הסובלים הראשיים. אבל זה לא גרם להם להתנגד למלחמה. להפך, הם דורשים בקולי-קולות "ללכת עד הסוף", "להיכנס בהם", "לגמור אותם". דווקא החלק הכי חלש בחברה רוצה להרגיש שייכות לחברה הכי חזקה. מי שאין להם שום כלום, הופכים לפטריוטים הציוניים הכי גדולים. והם גם הסובלים העיקריים. בישראל הם אפילו מצביעים בקביעות עבור מפלגות ימין המייצגות את האינטרסים של בעלי-ההון והשלטון.
תודו, הפוליטיקאים "תקעו סכין בגב של הצבא ולא נתנו לו לנצח". כנראה שזה המחיר שצריך לשלם על-מנת להיות ישראלי. יש כאלו שיגידו: "קיבלנו עמוד בפרצוף ועכשיו חמאס בעננים".
