הפסקת האש שנכנסה לתקפה לאחר סבב האלימות האחרון השאירה טעם מעט מר, לכל אלו שקיוו לניצול ההזדמנות כדי לתת לחמאס מכה צבאית אנושה ולהחזיר את ההרתעה שנשחקה מאז
עופרת יצוקה. התבוננות רחבה יותר מעלה תובנות קצת שונות לגבי ההסכם שהושג והדרך שבה נוהלה המערכה המדינית והצבאית במהלך המבצע. כדבר ראשון ראוי לציין שלישראל לא הייתה כוונה "לחסל את שלטון החמאס", כפי שחלק ממקבלי ההחלטות התבטאו בעבר, אלא לפגוע בו באופן קשה מבחינה צבאית וכלכלית, דבר שהכן הושג, על-אף "חגיגות הניצחון" המאולצות שהחמאס עורך. הסיבה לכך הנה פרקטית, כל אלטרנטיבה שתעלה במקום החמאס היא פחות נוחה, בין אם יהיו אלו ארגוני ג'יהאד, הממומנים ומופעלים על-ידי אירן ואל-קאעידה, ובין אם יהיה זה אבו-מאזן, שמנהל מערכה מדינית קשה נגד ישראל, ובהצלחה לא מבוטלת.
החמאס לא הצליח להציג תמונת ניצחון על-אף מאות הטילים ששוגרו משטחו, זאת בעיקר תודות ל"כיפת ברזל" ששינתה את מאזן הכוחות ואפשרה לממשלת ישראל לנהל את המערכה ללא לחץ ציבורי רב. ההפעלה המאסיבית של מטוסי ח"א והפגיעות המדויקות ללא נזקים סביבתיים גבוהים, אפשרו לישראל להפעיל לחץ כבד על החמאס, תוך שימור תמיכתן של מדינות אירופה וארה"ב לאורך כל המבצע.
אמינות המהלך המדיני
אך ההישג החשוב שהושג אינו הפסקת האש והחזרת השקט לדרום, וגם לא התמיכה החד-משמעית שקיבלה ישראל מהנשיא אובמה אלא כניסתה של מצרים לתפקיד המתווך בין ישראל והחמאס והמחויבות שלקחה על עצמה לשימור הפסקת האש. רבים מציינים ובצדק, את ההישגים של הנשיא מורסי שהחזיר את מצרים למעמדה המרכזי בזירת המזה"ת, שהלך ונשחק מאז הפלתו של מוברק, אך השאלה המשמעותית יותר אינה מהו מעמדה של מצרים אלא באיזה צד היא נמצאת.
מאז תחילת ה"האביב הערבי" ועליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, היה קשה מאוד להעריך את הכיוון שאליו תיפנה ההנהגה המצרית. האם תישאר שבויה במלל ובהצהרות המתלהמות של האיסלאם הרדיקלי, ש"האחים המוסלמים" היו בין מחלליו, או שתנהל מדיניות פרגמטית וקונסטרוקטיבית שתאפשר לה לטפל בבעיות האמיתיות שמעיקות על מצרים, כמו המצב הכלכלי. אחרי השבוע האחרון ניתן לסכם, אומנם בזהירות, שמצרים בחרה "בצד הנכון", לפחות בכל הנוגע לאינטרס הישראלי. גם חזרתה של ארה"ב לתפקיד מרכזי בזירה לאחר שמעמדה נשחק בצורה קשה לאורך השנתיים האחרונות יכול להיחשב כהישג ישראלי, במאזן הרווח והפסד של המבצע.
הנקודה האחרונה שעליה צריך להתעכב הינה השימוש שנעשה בצה"ל. "צה"ל דרוך כקפיץ" אמר הרמטכ"ל
בני גנץ באחד התדרוכים לכוחות שבשטח. אכן, העוצמה המאסיבית של עשרות אלפי חיילים מאומנים ומוכנים להיכנס לשטח, בליווי טנקים ותותחים היוותה איום אמיתי שחיזק את אמינות המהלך המדיני ואילץ את המתווכים השונים להקדיש מאמץ ניכר כדי לסיים את המשבר בהקדם האפשרי. הדרג המדיני בחר לא להפעיל את צה"ל הפעם, למעט ח"א וכוח ההרתעה שלו לא נפגע אך תסכולם של חיילי המילואים הוא אמיתי וזעמם של אנשי הדרום מוצדק. קשה להאמין שניתן יהיה לחזור על תרגיל דומה פעם נוספת, ללא שחיקה משמעותית ביכולת ההרתעה של צה"ל ופגיעה קשה באמינות הדרג המדיני.
