|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
נראה כי חלק לא קטן של הכתבות בעיתונות עוסק, במכוון, בתיאור המציאות כפי זו משתקפת מנקודת ראותו המסוימת של הצופה ● יהיה זה פזיז להסיק מזווית הראייה האישית, הפרטית, וניסיונו האישי של אדם אחד, מסקנות כלליות על החברה כולה
|
|
לא ניתן להסיק על הכלל [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
אין לבלבל בין ניסיון אישי לבין מחקר מדעי
|
|
|
|
|
לפני שבועות אחדים פרסם ידיעות אחרונות סדרת כתבות בשם "משרתם של ישראלים" - של אנשים בעבודות שירות: בודק ביטחוני בשדה תעופה, מלצרית, מוכרת בחנות ספרים, וכדומה. מסקנתם של העובדים היא כי הישראלים הם גסי רוח במידה יוצאת דופן. אך רבים מה"טוקבקיסטים" מטילים ספק בגסות הרוח של הישראלים, ואפילו מאשימים את ידיעות אחרונות בניסיון מכוון להכפיש את ישראל. זה, היות שהם מעולם לא נתקלו בכל כך הרבה גסי רוח, ומכאן שהכותבים ודאי משקרים. אבל ייתכן כי שני הצדדים אומרים אמת, והסיבה לשוני בעמדות היא מתמטיקה פשוטה: גודל המדגם. מוכרת בחנות ספרים ממוצעת פוגשת כ-200 לקוחות ביום; גם אם רק 2 אחוזים מהישראלים התנהגו אליה בגסות, מה שמציב את ישראל ברשימת המדינות המנומסות בעולם, אותה מוכרת עדיין עלולה לפגוש ארבעה לקוחות גסי רוח, בממוצע, בכל יום נתון. כך, בודק ביטחוני בשדה התעופה, שעבודתו מזמנת לו מפגש עם אלפי בני-אדם בכל יום, עלול לפגוש עשרות אנשים גסי רוח, מה גם שהאווירה בשדה תעופה אינה מעודדת שלווה ונועם. קל אפוא להבין מדוע רבים אשר מעצם תפקידם משרתים מאות אנשים ביום, יגיעו למסקנה ש"הם", הלקוחות, חצופים ובלתי מנומסים. לעומת זאת, אדם שאינו עוסק בעבודה כזו, ולכן פוגש לקוחות מעטים ביחס, ייתקל בגסות רוח של לקוחות רק לעיתים רחוקות.
פניה האמיתיות של החברה
לא רק ההתעלמות מן ההבדל בגודל המדגם הופכת את הדיווחים האמורים לחסרי ערך כמדדים נכונים ובדוקים למידת גסות-הרוח (או נימוס) של הישראלי הממוצע. גם נטייתנו לזכור מאורעות שליליים בבהירות רבה יותר ממאורעות חיוביים תורמת לשיבוש בהערכותינו. סביר מאוד כי הבודק הביטחוני או הזבנית בחנות הספרים נתקלים מדי יום במאות או אלפים של אנשים מנומסים, אך אינם זוכרים (או אינם מזכירים) אותם. מה שנחקק בתודעתם הוא רק אותם חילופי דברים בלתי נעימים שאיתרע מזלם להיתקל בהם באותו יום. נראה כי חלק לא קטן של הכתבות בעיתונות עוסק, במכוון, בתיאור המציאות כפי זו משתקפת מנקודת ראותו המסוימת של הצופה. אין בכך כמובן כל פסול; אדרבא, חלק מתפקידיה של העיתונות הם חשיפת הקורא לנקודת המבט של אנשים שונים ממנו, ואפילו שונים מאוד, כגון זו של מהגר מסודן או של זוכה פרס-נובל. אך יהיה זה פזיז להסיק מזווית הראייה האישית, הפרטית, וניסיונו האישי של אדם אחד, מסקנות כלליות על החברה כולה, מה גם שלעיים העיתונאים מחפשים מרואיינים לא לפי העניין שיש לציבור במעשיהם או בידיעותיהם, אלא משום שנקודת מבטם מבטיחה מראש שתציג את תמונת העולם שהעיתונאי (או העורך) מבקש להדגיש. כשנתקלים בכתבות המראות לנו את "פניה האמיתיות של החברה הישראלית", באמצעות התנסויות האישיות של מספר קטן של אנשים אשר העיתון בחר לראיין, כדאי לזכור כי התמונה מורכבת הרבה יותר ממה שמשקפים לנו, ולהיזהר שלא לקפוץ למסקנות חפוזות. הרי כולנו מכירים את "הישראלי הממוצע" דרך ההתנסויות האישיות שלנו, ובעצם לכל אחד מאיתנו תמונה מעוותת שלו. בניגוד למקובל לחשוב, לעתים ניסיון אישי (שלנו או של אחרים) דווקא אינו הדרך הטובה ביותר להבין את המציאות. |
|
הכותב הוא מרצה אורח במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא בעל תארים בפילוסופיה ומתמטיקה ומתמחה בפילוסופיה של המדע ובחירה רציונלית. אתרו האישי הינו www.avitalpilpel.com (באנגלית).
|
|
| תאריך:
|
02/12/2012
|
|
|
עודכן:
|
02/12/2012
|
|
אביטל פלפל
|
|
|
לילה אחד, הרבה אחרי חצות, כמעט כמו בכל הלילות הקודמים, צילצל הפעמון. זה לא היה אות לסכנה. מישהו פשוט ביקש לדבר. אחד אחד הם נאספו, תשושים לחלוטין. העייפות הייתה מצטברת, ממוטטת. צירוף של עבודה קשה ולילות ארוכים של שיחות קבוצה.
|
|
|
|
|
השבועות האחרונים הם השבועות הכי טובים להבין מהו המושג "השד העדתי". השד העדתי הגיח לחיינו כנראה מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה בבית הספר היסודי. בעוונותיי הרבים, גם באתי מבית חרדי. למדתי בתיכון חרדי באחד המקומות בארץ. כבר שם הבנתי את משמעות התחושה של הפרדה בין אשכנזים למזרחים. אני זוכרת איך בהפסקות מצאתי את עצמי יושבת במעגל עם חברותיי פרץ, לוגסי ונחום, ומהצד השני יושבות במעגל ברקוביץ', זוננפלד ולרנר. העובדה שאני בהירת-עור ושיש לי לחיים שמאדימות בשמש לא אומרת שטוב לי, אני סובלת, כי זה שורף בשמש.
|
|
|
|
|
בימים האחרונים, ישראל מתנהלת בזירה הבינלאומית כמו תינוקת מגודלת. אכלו לי, שתו לי, הפרו לי את הסכמי אוסלו. פתאום נזכרנו שיש התחייבויות מלפני 19 שנה ושמישהו עדיין מתייחס אליהן ברצינות. ההתבכיינות הזאת התקבלה בלעג באירופה, ובצדק. מבחינתם, אם כלום לא זז וישראל לא הולכת לשום מקום, לפלשתינים יש את מלוא הזכות להרים את הכפפה ולהכניס לנו בבטן הרכה, ביום כ"ט בנובמבר. המזרח התיכון הוא מערב פרוע והכללים הם כללי "הטוב, הרע והמכוער" – אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר.
|
|
|
|
|
ידיעות אחרונות הוא עיתון השומר אמונים למפלגה אותה הוא מיח"צן מזה שנים, הלא היא קדימה, המתקראת היום "התנועה". רוב עיתון סוף השבוע של ידיעות אחרונות (למעט מדורי הרכילות, ספורט, מזון, אופנה וכיו"ב נושאים בוערים) מוקדש להעלאת קרנה של ציפי לבני ונבחריה (הצפויים) ולהשמצות ספקולטיביות כלפי מתחריה.
|
|
|
|
|
אי-אפשר להתעלם מהתעלמותה של התקשורת הישראלית מפרסומו של הדוח השנתי על ממדי העוני בישראל. מי שחשב שניתן להעביר את מוקד ההתעניינות של הציבור הישראלי מהמצב המדיני למצב החברתי/כלכלי, נוכח לדעת שהצבעה באו"ם ובחירות מקדימות בעבודה הרבה יותר מעניינות את התקשורת ממצבם של העניים, ומהפערים החברתיים בישראל. רק שלי יחימוביץ', שעמדה על הבמה קורנת מאושר על הישגה המפתיע של חברתה לדרך, מרב מיכאלי ("אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא"), הזכירה את הדוח בנשימה אחת עם החלטת האו"ם.
|
|
|
|
|
