|
|
יהודה המכבי בציורו של גוסטב דורה
|
|
|
|
|
נפלאות הן דרכיה של ההיסטוריה הצבאית, כשניתן בהחלט למצוא הקבלה קולעת ואופיינית לצה"ל של היום מבחינת שלבי גידולו של הצבא החשמונאי שמלפני אלפיים שנה ומבחינת עוצמת הנשק העברי שלו.
מכוח זעום, של מאות אחדות, שנענו בראשית המרד שלהם לקריאתו של יהודה המכבי, גדל הצבא החשמונאי ברבות הימים עד כדי אלפים רבים. אותם גדודי פרטיזנים, שנלחמו בתחילה בהיעדר כל אימון צבאי, היו בימי יורשיו של יהודה לצבא לאומי סדיר, מאורגן כדוגמת צבאותיהם של עמים אחרים. גם עדיפות ציודו ונשקו של האויב התבטלה לא מעט תודות לכוח השלל העצום שנפל בידי המכבים תוך כדי מהלך הקרבות.
עשרים וחמש שנים לאחר פרוץ המרד כבר היו בצבאו של שמעון המכבי חטיבות-פרשים מיוחדות, שעד ימיו לא היו בנמצא בצבא היהודי. הוחל אז גם בשימושן של מכונות-מצור אדירות, בדומה למכונות שהיו מצויות בצבא היווני. כזה היה, למשל, מגדל המצור, שהופעל על-ידי היהודים בכיבוש העיר גזר.
עם הזמן השתנו והתפתחו גם דרכי המלחמה של צבא המכבים. ממלחמה זעירה, בשנים הראשונות של המרד, עבר הצבא הזה לאופנסיבות-תנופה, ומניצחונות טקטיים חשובים שנחל יהודה בשדות הקרב, הגיעו יורשיו לכיבושים נרחבים. במקום מבצעים צבאיים, שבשלב ראשוני לא נודע להם אלא ערך מקומי בלבד, בא בשלב מאוחר יותר תכנון בקנה-מידה ארצי רב-היקף.
מעניין במיוחד הרכבו של הצבא היהודי הקדום: ראשוני הלוחמים התגייסו מן היישוב הכפרי, שהיה כל אותם הימים בסיס ליצירתו של כוח המחץ היהודי. חלקו של הכפר העברי הכריע גם בימי המרד הגדול ברומאים ובהתקוממותו של בר כוכבא. הסבר לתופעה זו ניתן לראות בדבקותו של החקלאי באדמתו ובבקיאותו בטופוגרפיה של הארץ. אלה הכשירו אותו להפוך לחייל מעולה והפחיתו בכך במידה מרובה את יתרון העדיפות המספרית של צבא האויב.
הרקע: ההר
אולם, אם נסקור את היריעה הגיאוגרפית של התקוממות החשמונאים, נוכל לעמוד על ההבדל העיקרי שבין שתי התקופות. בזמן שישראל הייתה ברובה ארץ של הרים ועמקים, הייתה נקודת המוצא של החשמונאים ההר. בעוד שמרכז מדינתנו כיום צמוד לחוף הים, הרי הגרעין של מדינת החשמונאים נמצא בארץ יהודה ובנימין. העמדה הגיאוגרפית השונה היא זו שקבעה גם את שיטות הטקטיקה ואת דרכי האסטרטגיה, והתוותה קווים לכיווני התפשטותה של כל אחת מן המדינות.
אף שמרד המכבים פרץ, אומנם, במודיעין שבשפלה, מזרחית ללוד - הרי שמרכז ההתקוממות הועבר על-ידי יהודה המכבי מזרחה, לתוך השטח ההררי, צפונית ומערבית לירושלים, משום שהיה נוח יותר לארגון הכוח היהודי. ההר גם נשאר, בסופו של דבר, כרקע הטופוגרפי למלחמותיו של יהודה המכבי, שלא אזר עדיין כוח לחדור לשפלה.
מכאן אף נבעו תכסיסי המלחמה של יהודה המכבי, שבתור טקטיקן גאוני ידע לנצל את יתרונות פני הקרקע ולנקוט שיטות-מלחמה נאות בהתאם לשיעור כוחותיו הזעירים. למלחמותיו נודע לפיכך אופי של תגרות-גרילה, התנפלויות-פתע ומארב. הוא גם ייחס חשיבות עליונה לתימרוני-עקיפה, פעולות-הטעיה ומבצעים ליליים.
בזכות יישומם של אותם עקרונות, ובעיקר בזכות כוחו של גורם ההפתעה, עלה בידי הכוח היהודי הקטן להכריע צבאות גדולים של חיילים מקצועיים. הפאלאנגאס הסורי, שנע בכבדות במשעולי ההרים, לא מסוגל היה לעמוד בפני התקפות של עורף ושל אגפי לוחמים יהודים בנשק קל, שהגיחו לפתע מאחורי צוקי הסלעים.
מחיל לחיל
מסתבר שבניהול המלחמה צמחה ליהודים טובה מרציפות השטח שהיה נתון לשליטתם. יהודה המכבי, וכמוהו יורשיו, חלשו על רשת-דרכים פנימית, שאיפשרה להעביר במהירות כל כוח יהודי מחזית לחזית ולהגדיל בדרך זו את ערכם הטקטי של הכוחות הזעירים ביותר. השליטה על קווי התחבורה הפנימיים הוסיפה אף היא ליעילותו של שירות המודיעין היהודי, שהצליח למסור במהירות הבזק ידיעות על תנועות הצבא הסורי, בעוד שתנועות גייסותיו של צבא המכבים בוצעו בשטח יהודי, תוך הקפדה על סודיותן המוחלטת.
בדרך זו עלה בידי המכבים לסכל את ניסיונות האויב, שניסה לחדור לפנים ארץ-יהודה ולהתחבר אל חיל המצב שבירושלים. מנגד ניסה הצבא הסורי את מזלו בכל הדרכים הראשיות, שהובילו לתוככי ארץ יהודה, אלא שהמכבים ניתקו את דרכי גישתו בכל כיוון אפשרי; בצפון שמו היהודים מארב לאויב בדרך ירושלים-שכם (כנראה צפונה לרמאללה); במערב - במעלה בית חורון מזה ואמאוס (ליד לטרון של ימינו) מזה; ואילו בדרום הפתיעו המכבים את האויב ליד בית-צור (בקירבת הכפר חלחול, דרומה לגוש עציון) בדרך ירושלים-חברון.
רק בימי יורשיו של יהודה המכבי העתיקו היהודים את שדות הקרב שלהם לאזור השפלה וסיגלו לעצמם את דרכי הלחימה של האויב ואת הטקטיקה המישורית שלו.
בשנים הבאות הלכו החשמונאים מחיל לחיל ולבסוף התפשטה מדינתם כמעט על כל שטחה של ארץ ישראל המערבית וגם על אזורים נרחבים של עבר הירדן מזרחה. בהקשר זה ראוי לציין שאותם חלקי הארץ, השייכים כיום למדינת ישראל, נכבשו על-ידי בית החשמונאים רק בשלבי המלחמה המאוחרים, ואילו רוב שטח-מדינתם אינו כלול בגבולות-ישראל של היום.
אין זאת כי אם סיבות ההצלחה הבלתי-משוערת של החשמונאים בשטח הצבאי והמדיני נעוצות בכוח העם היהודי מזה ובתנאים הבינלאומיים מזה. אין ספק שהעם היהודי, שבימי גזירות אנטיוכוס אפיפנס בא עליו משבר שלא היה דוגמתו, גילה כוחות עצומים שהצטברו בתוכו במשך הדורות והצליח לפתח, עד גבול-יכולתו, את כושרו הרוחני והצבאי.
