נשיא המדינה מסרב להפיק את הלקחים מהמדיניות ההרסנית שהוביל ואשר סללה את הדרך להסכמי אוסלו האומללים. שמעון פרס משוכנע שיש בישראל רוב ל"פתרון שתי המדינות", ורומז שלדעתו הסרבנים יושבים בירושלים ולא ברמאללה ובעזה.

העובדות פשוט לא מעניינות את פרס: לא ההפרות הבלתי-פוסקות של הסכמי אוסלו מצד הפלשתינים, לא ההסתה הנמשכת ללא הפוגה, לא מעורבותו הנמשכת של הפתח בטרור, לא השליטה של חמאס על הרצועה, לא הצעדים החד-צדדיים של אבו מאזן, וגם לא הדם הרב בו עלו אותם הסכמים אומללים. מה שכן, פרס מוכיח שהוא למד היטב את מלאכת החתרנות, בה התמחה עוד בימי יצחק רבין. ככלות הכל, מי שהיה חתרן בלתי נלאה נגד ראש הממשלה ממפלגתו-שלו, מה זה בשבילו לחתור תחת ממשלה בראשותו של מי שהביס אותו?

הלקח המרכזי שיש ללמוד מעלייתם של הנאצים לשלטון, לה ימלאו החודש 80 שנה, הוא זה: זכותה וחובתה של דמוקרטיה להשתמש גם באמצעים לא-דמוקרטיים, נגד מי שמנסים לנצל אותה-עצמה כדי להרוס אותה. הנאצים ניצלו את חולשתה של רפובליקת ויימאר ועלו לשלטון בצורה חוקית לחלוטין, רק כדי להרוס את אותה דמוקרטיה בתוך חודשים בודדים.

זכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על עצמה מפני חברי כנסת, המנצלים את הדמוקרטיה שלנו ואת מעמדם כחברי בית המחוקקים כדי לחתור תחת קיומה של המדינה. חנין זועבי איננה סתם תומכת טרור; ברגע בו עלתה על ה"מרמרה", היא הפכה להיות שותפה לטרור. היא שיתפה פעולה עם מי שקוראים בגלוי להשמיד את ישראל. אבל לדעת בית המשפט העליון שלנו, כל זה לא מספיק כדי למנוע ממנה להיכנס שוב לכנסת.

בהחלט צריך לתקן את החוק, כך שינמיך את הרף הנדרש לצורך מניעת השתתפותם של אויבי ישראל בבחירות לבית המחוקקים שלה. ודאי שהרף צריך להיות גבוה ובוודאי שיש להשתמש בסנקציה זו רק במקרים הקיצוניים ביותר. הבעיה היא, שכיום אי-אפשר להפעיל אותה בכלל. סליחה, קבלו תיקון: היא הופעלה פעם אחת ויחידה, ודווקא נגד יהודי – מאיר כהנא.

שוטרינו מתעקשים, ממש מתעקשים, לבצע מחדלי חקירה על ימין ועל שמאל ולא ללמוד מהנזיפות החוזרות ונשנות שהם מקבלים מבתי המשפט. השבוע זיכה בית משפט השלום בבאר שבע את יוסף עמר, אשר הואשם בגניבת 185 שקל ממכונת שתייה באוניברסיטת בן-גוריון. נניח בצד את השאלה מיהו האידיוט שהחליט שצריך להטריח בסיפור כזה את בית המשפט, ונתמקד בהערה אחת של השופט איתי ברסלר-גונן.

עמר טען, כי כאשר נכנס לאוניברסיטה – כבר היו המטבעות ברשותו, הוא הציג אותם בפני אנשי הביטחון בכניסה וניתן לראות זאת במצלמות האבטחה. "ומה עשתה המשטרה כדי לבדוק טענה זו של הנאשם? מאומה!!! מדובר היה בבדיקה שהיא לא רק מתחייבת נוכח גירסת הנאשם סמוך לתפיסתו, אלא היה בה גם כדי לאושש או להפריך את גירסתו. זוהי מעין טענת אליבי, שניתן היה לבודקה בקלות של ממש ובזמן קצר ביותר". חוץ מזה, ציין ברסלר-גונן, המדינה אפילו לא הוכיחה שמטבעות כלשהם נגנבו ממכונת השתייה.

אל תדאגו: בית המשפט יגיד והמשטרה תמשיך בשלה, גם משום שאפילו לפי הפיקוח על מערך התביעה בנוסח המסורס מבית מדרשו של יהודה וינשטיין – מערך התביעות המשטרתי יישאר בחוץ "בשלב הראשון". וכולנו נמשיך לשלם על המחדלים ולתהות מתי אנחנו ניפול קורבן לאחד מהם.

"עדות חדשה בנוגע להתאבדותו הכפויה של המצביא הנאצי ארווין רומל נחשפה לאחרונה עם פרסום מכתב של בנו, מנפרד, שבו הוא מתאר את האירועים מנקודת מבטו" – בישר ישראל היום (1.1.13). לפי התגלית, רומל סיפר לבנו "איך הוא נאלץ להרעיל עצמו לדרישתו של הפיהרר הנאצי אדולף היטלר, לאחר ששמו נקשר לקשר של קציני צבא גרמנים להתנקש בדיקטטור הנאצי". הקטע הדרמטי ביותר במכתב: "פגשתי את אבי ביציאה מחדרה של אמי, והוא סיפר לי כי היטלר נתן לו לבחור בין נטילת רעל להעמדה למשפט. היטלר העביר מסר כי במקרה של התאבדות, לא יורע למשפחה והוא ידאג לה".

הבעיה היא, שאותו סיפור במדויק פורסם כבר בידי ויליאם שיירר, בספרו הנודע "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", אשר יצא לאור באנגלית בשנת 1960 ובעברית שנתיים מאוחר יותר. אני לא מצפה מכל עיתונאי להיות בקיא בכל פרטי ההיסטוריה של גרמניה הנאצית, אבל אני כן מצפה ממי שאינו מומחה – להתייעץ עם מי שמבין קצת יותר ממנו. לא יזיק ללמוד לפעמים.

מאחר שיש מי שעדיין לא למדו ועדיין לא הבינו שאסור בתכלית האיסור לעשות שימוש כלשהו בשואה לצרכים פוליטיים, הגיע הזמן לאסור את זה בחוק. אם יש מספיק מוחות מעוותים שעונדים טלאי צהוב בהפגנות נגד המדינה ושמדביקים אותו למנהיג של מפלגה יריבה, אין ברירה אלא לטפל בהם בכל חומרת הדין. מאחר שיש מי שמסוגלים לעשות מעשי נבלה כאלו שלא חשבנו שהם אפשריים, הדרך היחידה לטפל בהם היא שליחתם לכלא. במדינה דמוקרטית חופש הביטוי אינו מוחלט, אלא מוגבל על-ידי ערכים אחרים, ואין ספק שבמדינת ישראל שמירת השואה מחוץ לכל ויכוח פוליטי חייבת להיות אחד מאותם ערכים.

זה היה צפוי: "המצוק הפיסקלי" נמנע ברגע האחרון, או ליתר דיוק – באיחור של יממה. אבל אל תחשבו שהפוליטיקאים האמריקנים למדו את הלקח. הנשיא ברק אובמה ובעיקר הרפובליקנים ימשיכו להתקוטט עד שלא תהיה להם ברירה אלא להגיע לפשרה. יש עוד שלושה תאריכי יעד בחודשים האחרונים: ארה"ב תגיע בסוף פברואר לתקרת הגרעון ותהיה חייבת או להעלות אותו או לקצץ בתקציב, הקיצוצים בשירותי הרווחה רק נדחו מינואר למרס, ובאותו חודש צריך לאשר תקציב. אם אתם מקנאים בפוליטיקה האמריקנית – הנה שיעור, בשידור חי, מדוע הקנאה הזו ממש לא מוצדקת.