לאחר שסיימנו לקרוא את סיפורי האבות בהבטחה כי "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם" ויגאל אתכם ממצרים, השבת אנחנו מתחילים לקרוא את החומש השני בתורה, חומש שְׁמוֹת, שעניינו הוא גאולתם של ישראל. מיד בתחילת פרשת השבוע חוזרת התורה ומונה את בני ישראל שירדו למצרים: [ב] רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. [ג] יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. [ד] דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. (...) וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם. את השמות האלה קראנו כבר כמה פעמים ובין השאר בפרשת ויגש (בראשית מ"ו) בעת שירדו למצרים, אז בשביל מה חוזרת התורה ומזכירה אותם בשמותם בעת שנמצאים במצרים, ועוד לאחר מותם? חז"ל מסבירים ומובא ברש"י, כי האזכור החוזר נובע מאהבת ה' לבני ישראל: אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם; שנאמר (ישעיהו מ'): הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא.

מיד אחר כך בא תיאור השיעבוד הקשה, אבל קודם כל התזכורת שהקב"ה אוהב אותנו, תזכורת שאמורה להעניק לנו כוחות ורצון פנימי לשמור על הדבקות בה' יתברך גם בתוך קשיי השעבוד, להתגבר עליהם ולא לאבד חלילה את האמונה ואת הציפייה לגאולה. או בשפה המקובלת היום, לשמור על אופטימיות, חשיבה חיובית. לא לאבד אותה, אפילו לא כשמלך מצרים נסחף לקיצוניות מטורפת והנחית הוראה זוועתית: [כב] וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. גם במצב הזה להמשיך להאמין, לטפח את הציפייה לגאולה. יש להניח שזה לא היה פשוט ומן הסתם היו כאלה שנכנעו לעבדות והתורה רומזת לזה; הם איבדו את החרות הפנימית, את אותה חרות שמעניקה כוחות להאמין ולייחל לטוב גם במצבים שנראים אבודים לכאורה.

תהליך מורכב של גאולה

אבל סוף-סוף זה הגיע, הגואל מתגלה ובני ישראל, כולם, כולל אלה שנראה היה כי מנטליות העבדות השתלטה עליהם, גם הם נסחפו באופטימיות חדשה: [לא] וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. אלא שהתהליך לא היה פשוט כלל; מי שציפה כי הנה בא הקץ לשעבוד וכבר מחר משתחררים ממצרים - ויש להניח שכולם ייחלו לכך - התאכזב קשות, כי התגובה של פרעה לדרישת השחרור של בני ישראל הייתה דווקא החמרת השעבוד (פרק ה'): [ו] וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. [ז] לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים--כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. זו הייתה גזירה שלא יכלו לעמוד בה, כי ההוראה כללה פרט נוסף: [ח] וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם--לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ (...).

בני ישראל פונים אל פרעה בבקשת הקלות אבל זה לא עוזר, הוא לא מוותר על החמרת השעבוד. הם יוצאים ממנו מיואשים ופוגשים את משה ואהרון. ואז, באופן הכי טבעי, הם מפנים את תסכולם כלפיהם, כלפי מבשרי הגאולה: [כא] וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ. משה מצידו מפנה את הטענות אל ה', כנראה גם הוא ציפה לתהליך מהיר ולא כואב: [כב] וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. [כג] וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ. ה' עונה שיש סדר בתהליך, אפילו בתהליך הגאולה, והסדר הזה חייב להישמר (פרק ו'): [א] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. לא משנה מה רואים וחווים בזמן נתון, תהליך הגאולה נמשך והוא יגיע לשלמותו.

ואכן, בשבוע שבו קוראים את הפרשה הזאת, על אודות התנוצצות אור הגאולה של עם ישראל, אנחנו חווים את ההפך הגמור בדמות החרפה במסרים של תעמולת הבחירות, אותם מסרים שתכליתם לשכנע אותנו לשים בקלפי את הפתק הנכון. לכאורה, מערכת הבחירות נועדה לאפשר למועמדים ולמפלגות השונות להציג את עצמם בפנינו, בפני מי שאמורים לבחור בפתק שלהם ואותו לשלשל לתיבת הקלפי. לצורך כך הם אמורים לפרוש בפנינו את משנתם המדינית ובעיקר את היסודות הערכיים שלהם, אותם יסודות שעליהם מבוססת אותה משנה שאנחנו אמורים להשליט עלינו. יכול להיות שזה מה שהם מנסים לעשות, לחשוף בפנינו את עקרונותיהם ולשכנע אותנו שהדרך שלהם היא שתוביל אותנו לעתיד טוב ובטוח יותר. אני לא הצלחתי להבחין בכך ותמהני אם יש מי שהבחין.

לפחות לא להרבות שנאה

לפני כחודשיים בחרנו לרשימה השבועית את הכותרת: "אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ"; אמרנו שם כי "אפשר ליזום הליכה לבחירות כמועמד ודאי לניצחון ובסוף לנחול תבוסה צורבת". זה היה על-רקע הברית שנכרתה בין הליכוד לישראל ביתנו; הסברנו שם מה שהסברנו ולא נאריך בזה כעת, מי שמעוניין יכול למצוא את הרעיון המלא ברשימה לפרשת "וירא" מלפני כחודשיים כאמור, רק נציין כי המציאות המתגלה כעת לעין כל, השפל שאליו הידרדרה מערכת הבחירות הזאת, ובייחוד השפל של מי שיזם את הקדמת הבחירות, עולה על כל מה שיכולנו לדמיין לעצמנו בזמן שכתבנו. אמרנו שלא שומעים מסרים חיוביים מהמתמודדים או מהמפלגות, הם לא אומרים מה טוב אצלם, לא מסבירים מדוע כדאי שנבחר בהם, שומעים מהם רק השמצות כלפי המתחרים וזה לא משהו שעשוי לשכנע אנשים נבונים לבחור בהם.

אז אולי ניתן לגלות מעט הבנה לדרך זו אצל מפלגות שאינן בממשלה, שכן אין להן משהו רציני להציע אז הן מתמקדות בהשחרת פני השלטון הקיים בתקווה לשכנע אותנו שהן ברירת המחדל עבורנו. אבל כשמפלגת השלטון מתמקדת בהשמצות, כשזה כל מה שהיא מציעה לנו - אין פלא שההרגשה הכללית היא שהגענו כבר לדיוטא התחתונה ברובד של אהבת ישראל בפרט ושל דבקות בערכי עם ישראל בכלל. כאמור, לא שומעים מהמפלגות השונות על אודות ערכים; ומה שפה ושם מוצג כעקרונות, כדרך הנהגה, לעניות דעתי אינו יכול לחסות תחת הכותרת "ערך". זו פשוט השקפת עולם של מישהו והיא עשויה להשתנות כדרכן של דעות אנושיות מאז ומעולם. כי "ערך" אמור להיות רעיון הגדול מהאדם שדבק בו ומהאדם בכלל. זה לא משהו שעשוי להשתנות בהתאם לרוח הזמן ולאופנות חולפות, "ערך" אמור להיות משהו נצחי.

לא אחת עמדנו על כך כי במסורת עם ישראל, "אהבת ישראל" ו"אחדות ישראל" הן ערכים עליונים; בפרשת השבוע שלנו מוצאים את זה בצורה הכי חדה (פרק ב'): [יא] וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. [יב] וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. זהו ביטוי עליון לאהבת ישראל אצל משה הצעיר, הוא יוצא להגנת אִישׁ-עִבְרִי שככל הנראה עד לאותו יום הוא לא פגש בכלל. ומדוע? מדוע מסתכן משה ומתערב בסכסוך שאינו נוגע לו? כי הנפגע הוא אחד מֵאֶחָיו. זהו עניין האחדות, לראות בכל יהודי אח ולהתייחס אליו בהתאם. למרבה הצער, במערכות הבחירות אצלנו מתרבות הפגיעות בשני ערכי יסוד אלו ודומה כי איש אינו מתייחס לממד הערכי, אף אחד אינו מתריע על הפגיעה בערכים אלו.

גם את הגישה הנלוזה הזאת של פגיעה ביהודי שני מסיבה כלשהי, משה רבינו מוצא בפרשת השבוע: [יג] וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. [יד] וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. רש"י מגלה לנו מהו הדבר שהתגלה למשה כעת, בתגובה של המכה, הרשע: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך" אם הם מסוגלים לפגוע זה בזה - מה הפלא שאחרים מצליחים לשלוט בם?! ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא: [טו] וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; (...). מי שנפגע מהתוכחה של משה רץ להלשין עליו...

כאזרח פשוט, כדי שאוכל להיות שלם עם עצמי במי שעבורו אצביע, הייתי מצפה מהמפלגות השונות שיציגו בפני את השקפת עולמן ואת מערכת הערכים שלהן; לא אותה מערכת ערכים הפוזלת אל התקשורת הפופוליסטית אלא את האמת, במה הם מאמינים ועל יסוד מה הם מבססים את אמונתם. אני יודע שזו ציפייה מוגזמת ולמען האמת נראה לי שנתקשה מאוד למצוא במערכת הפוליטית מישהו המוּנָע על-ידי מערכת ערכים המנותקת מפוליטיקה. בכל זאת צריכים להצביע, אז נצביע עבור מי שהכי פחות משמיץ. ואת האופטימיות שלנו נזין, כרגיל, בהפטרת השבוע לפי חלק מהעדות (ישעיהו כ"ז): [יג] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם: בעזרת ה' בקרוב ממש.