בפרשת השבוע אנחנו לומדים על אודות המהלכים האחרונים שנעשו לקראת יציאת מצרים וליציאה עצמה. לכאורה, מכיוון שמדובר בשיחרור המוני של עבדים, טבעי שתהיה התפרצות של שמחה גדולה אשר תתבטא בחגיגות שיימשכו עד אבדן חושים, אבל לא זה מה שהתורה מציעה, רחוק מאוד מזה. ולענייננו, מה שהכי נוגע אלה ההוראות שהקב"ה נותן להמשך, לדורות העתידיים; זה מתחיל בהוראה למשתחררים מהעבדות [שמות י"ב]: [יד] וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה': לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. אתם עומדים לצאת ממצרים; עליכם לבצע בדיקנות את ההכנות המפורטות לקראת היציאה ואת אותו תהליך תבצעו בכל שנה, לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם. כדי שלא תחשבו שמדובר במהלך או באירוע חד-פעמי, כבר כעת מוטלת עליכם משימה, לוודא כי האירוע הזה ילווה אתכם מכאן ואילך, לנצח: [כד] וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם.

הַדָּבָר הַזֶּה שעליו הצטוו היוצאים ממצרים וּשְׁמַרְתֶּם, כולל את כל הפרטים, ההלכות והמנהגים המחייבים יהודים בחג הפסח. וכאמור, לא לדור היוצאים בלבד, אלא גם לצאצאיהם בכל הדורות: [כה] וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; (...). בשלב הזה עלולים להתבלבל; לחשוב שמכיוון שהגענו אל המנוחה בארץ המובטחת, שוב אין עלינו חובה לשמר את המנהגים הישנים, הרי גם בלעדיהם אנחנו יהודים, לא?! לכן מורים לנו מראש שגם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, (...) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. והכי חשוב, כדי שבאמת יהיה קיום נצחי למצווה הזאת, צריכים להעביר את הרעיון לדורות הבאים: [כו] וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם. פסח זה חג מסובך; הזהירות ממשהו חמץ, עריכת הסדר, שבעה ימים חג, הדור הצעיר מתקשה להבין מה העניין, בשביל מה צריכים את כל זה?

[כז] וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; (...). זו התשובה לדור הצעיר, אסור לשכוח ובטח שלא להשכיח את ההיסטוריה, שהרי מצד ההתנהלות הטבעית של העולם, אין שום הבטחה שלא יחזור מצב שבו יקום איזה פרעה חדש ויתעלל בנו. הדור הצעיר צריך לדעת שרק ההתערבות של הקב"ה הצילה אותנו מפרעה המקורי וההשגחה שלו היא שמצילה אותנו מחורשי רעתנו בהווה. צריכים לטפח את המודעות הזאת אצל הדור הצעיר, ואת זה עושים בדרך של שיחזור חוויית יציאת מצרים באותו תאריך, בכל שנה מחדש. העם מקבל בתודה את בשורת הגאולה וגם בהסכמה מלאה את ההוראות הנ"ל להמשך: (...) וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. [כח] וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ.

ומי שחושב שתזכורת חד-שנתית מספיקה, בא המשך הפרשה ומבהיר כי התזכורת ליציאת מצרים צריכה להיות יומיומית. וכמובן, בדגש על הדור הצעיר [פרק י"ג]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה: לִי, הוּא. משה הבין מיד מה השורש לקדושת כל בכור בישראל ומיד הוא שב ומדגיש באוזני העם את טיפוח זכרון יציאת מצרים: [ג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה; ומתישהו הבן הבכור ישאל במה אני שונה מילדים אחרים: [יד] וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. [טו] וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; (...). ועל בכורי ישראל ה' שמר אישית שלא יִפָּגְעוּ, עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה', כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה.

וזה עדיין לא מספיק לטיפוח הזיכרון, כי כמה בכורים כבר נולדים במשפחה? ומה עם משפחות שבהן נולדת בכורה ולא בכור, איך היא תזכיר לעצמה את יציאת מצרים? ועוד, הרי את יציאת מצרים צריכים לזכור בכל יום; לכן ממשיך משה ומצווה: [טז] וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. הפרשיות האלו כתובות בדיו על קלף ומונחות בתוך התפילין שיהודים מניחים בכל יום חול על הזרוע ועל הראש, וזו תזכורת יומית תמידית ליציאת מצרים. כאמור, התזכורת היא על כך שרק בכוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה יצאנו ממצרים של אז, וזה מבטיח לנו כי אותו כוח בלתי מוגבל מסייע לנו לפרוץ את המְצָרים של העולם הזה ולדבוק בו יתברך בדרך של מילוי הוראותיו, בלי פשרות.

מסירות נפש על קיום הבית היהודי

עד כאן דיברנו על הפן החיובי של בניית בית יהודי, הפן של עשה טוב, של דבקות בה' על-ידי שזוכרים את החסד הגדול שעשה עמנו בהוציאו אותנו ממצרים. אבל ישנו גם הפן השלילי, הפן של סור מרע, של זהירות ממעשים, או דיבורים, או אפילו מחשבות שפוגמים בדבקות שלנו בו יתברך. וכאלה הרי לא חסרים, הם מזדמנים לנו מדי יום, אינספור פעמים ביום. לפעמים זה משהו שבא מבפנים, מהנטיות הטבעיות של כל אחד ואחת, מהיצר הרע, ולפעמים זה בא בהוראה מבחוץ. דוגמה לזה פגשנו גם בתחילת הספר, בפרשת שמות [פרק א']: [טו] וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. [טז] וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. הן ראו בכך פקודה בלתי חוקית בעליל, וסירבו. הסירוב שלהן לא הסתמך על רגש אנושי, אמהי; הוא גם לא היה מתריס.

הסירוב של המיילדות נבע מהעובדה שמעשה כזה הוא נגד רצון ה'. [יז] וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹקִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. כי כאשר יהודי נאלץ לבחור בין הציווי של שליט בשר ודם ובין ציווי ה', הוא אמור לבחור במצוות ה' ולא משנה המחיר. ומה היו התוצאות של סירוב זה? [כ] וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד. [כא] וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹקִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים. רש"י אומר שזכו לבתי כהונה ומלכות, אבל זה משהו שהתממש רק אחרי שנים רבות; בינתיים הן סיכנו את חייהן בסירוב פקודה למלך מצרים כי פקודתו נגדה את מה שלדעתן היה רצון ה'. ובהיסטוריה הקדומה של עמנו הן לא היו הראשונות לסרב פקודה; קדם להן יוסף שהושלך לכלא על שסירב לפיתויי גבירתו. הוא גם סיכן את חייו, כי לא היה שום חוק שימנע מאדוניו לגזור עליו עונש מוות במקום כלא.

וגם יוסף לא היה הראשון; קדם לו אברהם שסירב לפקודתו של נמרוד להשתחוות לפסלים ובתגובה הושלך לכבשן האש. בדיעבד אנחנו יודעים שהקב"ה הציל אותו, אבל הוא לא ידע שזה מה שיקרה; מלכתחילה הוא מסר את נפשו בסירוב פקודה, כדי לא לעשות משהו נגד רצונו של הקב"ה. כל זה היה לפני יציאת מצרים ולפני מתן תורה, לפני שהצטווינו בכל המצוות. היו להם רק שבע מצוות בני נח שבכללן הציווי שלא לעבוד עבודה זרה, לא לשכב עם אשתו של איש אחר ולא לרצוח; זה הספיק כדי שיסכנו את חייהם בסירוב פקודה מלכותית או סתם שלטונית. ומאז ועד בכלל, יהודים רבים סירבו לפקודות כאלה ומסרו את נפשם על דבקותם בה' יתברך. בתנ"ך אנחנו מכירים את דניאל שהושלך לגוב אריות ואת חבריו, חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש על שסירבו פקודה.

כאמור, הפקודה הבלתי חוקית יכולה לבוא גם מבפנים, מהנטיות הטבעיות שלנו, מהיצר הרע. כאן הרבה יותר קשה להבחין בין טוב לרע, ועל כן מצווה אותנו התורה לטפח את זכרון יציאת מצרים על בסיס יומיומי; כי שיעבוד מצרים והיציאה משם מלמדים אותנו שני דברים לפחות: א) שאין גבול נתון לרוע האנושי ועל כן אסור להסתמך על "מוסר אנושי". רק יראת אלוקים הניעה את המיילדות לסרב פקודה. ב) שגם אם נופלים לשפל הכי עמוק, שיעבוד לפרעה מלך מצרים, התמכרות לתאוות שמציע העולם הזה בשפע רב מדי, תמיד אפשר לפרוץ את המצרים ולשוב לדרך הישרה. אלא שאחרי יציאת מצרים ומתן תורה, אסור לנו להסתמך על כך שהקב"ה לבדו יעשה עבורנו את העבודה; הוא מצפה שאנחנו נתאמץ לצאת מהמצרים של עצמנו ואז הוא יושיט לנו את כל העזרה.

את הפרשה הזאת אנחנו לומדים בשבוע שלפני הבחירות שיתקיימו ביום ג' לפרשת בשלח, היום שהשיעור שלו פותח בפסוק [פרק י"ד]: [טו] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. פסוק אחד לפני כן אומר משה: [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. יש כאן סתירה? לא. אין סתירה. בכל מקרה, בכל מלחמה שיהודי נקלע אליה ומנצח, זה משום ש-ה' יִלָּחֵם לָכֶם; רק שכדי שזה יקרה, כדי שה' יתערב במלחמה והיהודי ינצח - אומר הקב"ה למשה - צריכה להיות פעולה מלמטה, שהיהודי יחתור קדימה אל הר סיני, לקבל את התורה, ואז אתערב ואסייע. יתן ה' ונזכה לראות מיד ממש בהתגשמות הנבואה מהפטרת השבוע [ירמיה מ"ו]: [כז] וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד.