בשבוע הבא ב-20 לינואר, יעמוד הנשיא אובמה ברחבת בית הנבחרים האמריקני (אם מזג האוויר יהיה נסבל) ויושבע לכהונה שנייה על-ידי נשיא בית המשפט העליון כנשיא ה- 44 של ארה"ב.
זהו טקס מרשים ביותר בהשתתפות כל המי ומי בציבור האמריקני. קודמת לו תפילה בכנסיית סנט ג'ון, במרכזו נאום ההכתרה של הנשיא ולאחריו הצדעה מרשימה של נציגים ויחידות מכל מדינות הברית. סדרת נשפים מפוארים מהווה את הקינוח והתרועה לנשיא הנבחר מחדש של המעצמה הגדולה תישמע בכל רחבי העולם. למחרת יתחיל יום חדש.
ארצות הברית היא הדמוקרטיה שהמציאה את הקרנבל של טרום בחירות שהוא מעין צרוף של מופעים פוליטיים וקרקס, זירה לוויכוחים ולעתים לזירת אגרוף. אבל בניגוד למדינות אחרות שמחקות מסורת זאת, ובעיקר מדינת ישראל, באמריקה יום לאחר מכן הוא יום עבודה. כך גם התבטא הנשיא אובמה בסוף נאום ההשבעה לכהונה הראשונה שלו. יום העבודה באמריקה, בניגוד לימי עבודה בארצות אחרות, לרבות ישראל, אינו יום ראשון של חסד. הוא חל בראש וראשונה על הנשיא, ובמיוחד על נשיא בכהונה השנייה.
הנשיא אובמה יחזור לבית הלבן שבו שכן 4 שנים וימצא את מה שהוא השאיר, משא כבד מאוד, משא שכולל בעיות שלמרות שהיו קיימות עוד לפניו ולא הוא יצר אותן, הוא, הנשיא, עדיין לא פתר אותן. ארה"ב מאוד לא נדיבה לגבי נשיא שאינו עונה לצפיות של הבוחרים, ובמיוחד לאלה שלא בחרו בו. יש בזה אי צדק, לעתים משווע.
אף נשיא אמריקני, לצד ההוד, ההדר והתהודה האדירה שיש לתואר ולתפקיד זה, זכה לקרדיט מעֵבר לכמה שבועות. נשיא מכהן בקדנציה השנייה אינו זוכה גם למנה זעומה זאת של חסד. אולם מלבד המבט אל הנשיא בעין מזוינת מצד הציבור והתקשורת, הרי במקרה של אובמה מלבד המימד של סקרנות ומעקב אחר מעשיו ומחדליו, נוסף המימד של סטיגמה. זאת אך ורק בגלל צבעו והיותו מעורב.
יריביו ניסו להדביק לו את ילדותו בבית אסלמי. כשם שיש אצלנו קיצוניים שמבעירים את מדורות ל"ג בעומר במשך כל השנה על-רקע לאומני, גזעי ודתי, כאלה קיימים גם באמריקה. לא כפנומן. זה מה שקרה למפלגה הרפובליקנית שאמנם יסודה קפיטליסטי, אך יש בה אלמנטים ליברליים. והנה, מיעוט פאנאטי השתלט על סדר יומה של המפלגה הזאת. אם בדמות "תנועת מסיבת התה", ואם בצורה פחות פנאטית, באצטלה דתית, כמו המורמונים, אשר מאמינים כי בבוא המשיח גם אנשי ש"ס ויהדות התורה ייהפכו למאמינים בישו, בשר מבשרם.
מכיוון שלדעת כולם אובמה הוא נואם בחסד, גם בתחום זה הוא נמדד בכל כלי ידני ואלקטרוני לגבי עוצמת הדציבלים, הנפילות וההיסוס בנאומיו או בוויכוחים. התקשורת העצימה תופעה זאת. אבל מכיוון שכישרון הנאום נחשב לצד החזק שלו, התרכזו יריביו לא רק במחדליו אלא גם במעשיו שיוחסו לו לנשיא. כמו למשל חיסול רב הטרוריסטים אוסמה בן-לאדן. שכן, מיד לאחר הכותרות הראשונות, הזדנבו דיווחים שמי שעשה את המלאכה הוא גנראל זה, או פקיד זה, תוך התעלמות מהעובדה שמי שנותן את ההוראה,וגם את הדין על כישלון, הם לא גנרלים או פקידים אלא הנשיא. זה לא ישראל. זאת אמריקה. וגם זאת בקושי פרגנו לו. הוא נאבק לא רק בזירה הציבורית אלא בדימוי האישי שלו. זאת משימה קשה מאוד.
מניעת התמוטטות מבצר הקפיטליזם.
בהיכנסו לבית הלבן לפני ארבע שנים מצא
ברק אובמה את הירושה הבאה של הנשיא
ג'ורג' בוש הבן. סידרת מעשי שחיתות בממדים אדירים וחסרי תקדים, הביאה את הבנקים הגדולים ואת מוסדות האשראי לסף התמוטטות, את בעלי המשכנתאות לאיבוד רכושם וכספם, את המצודה הכלכלית של ארה"ב-הוול-סטריט- בתהליך פרוק, את הכלכלה האמריקנית כולה, ובעקבותיה הכלכלה העולמית- על סף פשיטת רגל. בתחום הביטחון נמשכה הקזת דם של חיילי ארה"ב בעירק, הפיגועים של אל-קאעידה הלכו וגברו, הטאליבן חזר להשתלט על חלקים נרחבים באפגניסטן ואירן החל ביצור מואץ של נשק גרעיני, ולקינוח הנושא התמידי של הסכסוך הישראלי פלשתיני.
כידוע, באמריקה בניגוד מוחלט לישראל, הציבור שנמצא במצוקה מחליף את השלטון ומצפה שהממסד החדש יתקן את כל העוולות, יישר את כל העיוותים ויעשה צדק חברתי- בפנים. בחוץ הוא מצפה שיפגע ברשתות הטרור, ישם קץ להקזת דם של חיילי ארצות הברית ויביא שלום. לכל זה הוא ציפה מברק אובמה, הנשיא הדמוקרטי שכה הרשים אותם בכישרונו לגבור על יריביו בתוך המפלגה ולהגיע לתפקיד המנהיג של אמריקה והעולם החופשי. השחור, או השחור למחצה, זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית. וככל שגדולה התקווה כן גדלה האכזבה כאשר זאת לא מתגשמת, ככל שעולות הציפיות, כך יורדת הפופולריות של מנהיג אם הוא לא מספק את הסחורה.
אובמה נרתם לאתגר והדבר הראשון שהוא עשה הוא הצלת מערכת הבנקאות מפשיטת רגל. הבנקים בכל העולם בימינו, הם ה"פורט נוקס" הכלכלי, המנוף והמנוע לכל דבר גדול וקטן. דומני שרבים בארץ ובעולם לא תופסים עד כמה היוזמה הפרטית היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים האמריקני.
בסוגיה של ביטוח בריאות ציבורית, מדיניות הדגל של אובמה, ההסתייגות לא הייתה רק של הרפובליקנים, אלא במידה רבה של הציבור הרחב, שהוא הוא, אשר צריך לשלם הון עתק בעד הביטוח, אחרת יישאר ללא ביטוח. הסיבה להסתייגות זו היא החשש, שאותו מעצימים הרפובליקנים אשר מייצגים את ההון הגדול, ורוכבים על הגל של הסגידה הציבורית ליוזמה הפרטית ומתלווה גם החשש הנוסף ממנהל ציבורי. זה לא רק עניין של תועלתנות, אלא זה חלק מן ה- די.אן.איי האמריקני. זה גובל בפולחן דתי. זאת למדתי בעת שהותי הראשונה באמריקה. אני מביא מעין דף "יומן" ( ממוסגר) מראשית שנות ה-50 בעת היותי שליח צעיר באמריקה. באחד המכתבים לחברתי בארץ כתבתי כי כאשר אני נכנס לסניף בנק באמריקה יש לי תחושה של כניסה לכנסייה. מוסיקת הרקע הענוגה של נבל וכלי מיתר אחרים, הליכה אל ה-teller - פקיד הקופה, והלחש ביניהם דומה למעין ווידוי מול הכומר שלך. זה אומנם תיאור ציורי ומופרז, אבל יש בתיאור הזה ליבה של אמת שכן כל החגים הנוצריים הגדולים באמריקה, כמו "חג ההודיה" "חג המולד" ו"סילבסטר"- הפופולריות הרבה שלהם מקורם לא במניעים דתיים צרופים, אלא בשימוש בהם לצרכים מסחריים. מלאכת השיווק האדירה של אמריקה הלבישה את החגים האלה באופנה מאוד צבעונית ומושכת וזה היה בשנות ה-50 , שנים של אידיאלים חברתיים, תרבותיים וכלכליים בעקבות מלחמת העולם השנייה. כל אלה מהווים גם כיום בתקופה הלא רומנטית, חלק בלתי נפרד בחברה צרכנית כמו ארה"ב. כאשר הבנקים ושוק ההון במצב רע, הציבור במצב רע יותר ובראש וראשונה הוא שוקל מה הוא מוריד מסל הקניות. הורדה זאת מדרדרת את השיווק ואת הייצור ההמוני הצרכני והתוצאה היא אבטלה.
גם בתחום התעסוקה אנו עדים לכך שזה החודש הרביעי ברציפות שרמת התעסוקה עולה באמריקה. עדיין לא באחוז הרצוי, אבל בכוון הנכון. ובהקשר זה אובמה הוא שהציל את כל תעשיית הרכב שמעסיקה במישרין ובעקיפין מיליונים, מהתמוטטות וודאית ועובדי תעשיה זאת זכרו עובדה זו ביום הבחירות.
כל המשק האמריקני מראה סימני התאוששות ומשאיר בעניין זה את אירופה מאחור. הנשיא אובמה העביר את חוק הבריאות אשר הכניס למעגל "בריאות חובה" מיליונים שלא יכלו לעמוד בהוצאות ביטוח רפואי פרטי. במאזן הפנימי צריך להוסיף את הטיפול הנמרץ של הנשיא במצבים כמו הוריקן "סנדי", אשר בניגוד לנשיא בוש באסון ניו-אורלינס, פעל במהירות ובנחישות וזכה לכך לשבחים רבים מצד הציבור הרחב וגם מצד מנהיגים רפובליקניים מקומיים.
בראשית השבוע דווח בעיתון "ניו-יורק טיימס" כי הנשיא אובמה מתכוון להאיץ תהליך חקיקה שתאפשר ל 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים לקבל אזרחות אמריקנית. זהו ללא ספק צעד פוליטי דמוקרטי, אבל צעד חברתי באותה מידה.
המדיניות הבינלאומית של אובמה
אשר לתחום הבינלאומי ותחום הביטחון. אובמה היה נאמן להבטחתו להוציא את החיילים האמריקניים מעירק. זאת אומנם לא עירק שלה ייחלה ארצות הברית, והקזת הדם עדיין נמשכת, אבל לנוכח התוהו ובוהו שהשאיר אחריו ממשל בוש בעקבות המלחמה שם , וזאת על בסיס מידע שקרי של הממסד בכל הקשור לנשק גרעיני עירקי, הישגי ממשל אובמה הם מרשימים. זה אמור במידה מסוימת גם באפגניסטן, שגם שם הטאליבן מפגין את יכולתו אבל הבסיס האזרחי שלו נחלש ופעילות טרור שמפילה גם חללים אזרחיים מערערת את בסיסו. גם באפגניסטן עם כל הבעייתיות של השלטון בתחום הפנימי,הכלכלי, השבטי והחברתי, ישנה איזו קרן אור ואחרונה אחרונה לא חביבה בזירה הזאת – אירן. המדיניות של אובמה בשימוש המקל הכלכלי במטרה לחנוק אט אט את המשק האירני ובכך גם לחזק את האופוזיציה הפנימית הקיימת, הייתה מדיניות נבונה- טקטית ואסטרטגית. הפצצת כורים גרעיניים של אירן, לא הייתה שמה קץ למאמצים של טהרן לחדש את יצור הנשק הגרעיני מה גם שהאופוזיציה הייתה נעלמת כמעט לחלוטין. ואכן לפני שבועיים הודיעה טהרן שהיא נכונה לחדש את השיחות עם המעצמות בנושא הגרעין. זה לא אומר שבכך נראה הפתרון באופק בשוק הפרסי. זה אומר כי משטר האייתולות שהוא מאוד שקול, נוסף על היותו מצוי בחישוק כלכלי שהולך ומאבד שותף אסטרטגי בדמותו של אסד,יש לו מחשבות חדשות. זהו הישג לאובמה אשר הצליח לרתום את כל העולם, כולל העולם הערבי, למדיניות שלו. החריגים הם מוסקבה ופקין אשר להערכתי ישלמו גם ישלמו את המחיר וזה יהיה ערך מוסף לאובמה.
סימנים למדיניות העתידה של הנשיא ניתן למצוא במינויים שלו לתפקידים המרכזיים בממשלו ביניהם שר החוץ, ראש הסי. איי. איי. ושר ההגנה. בעוד השניים הראשונים אינם מעוררים מחלוקת בסנאט שצריך לאשר את המנויים, המינוי של צ'ק הייגל, סנטור רפובליקני בעבר וגיבור מלחמת וייטנאם מעוררת מחלוקת, בעיקר של כמה רפובליקניים, בניצול העמדה היהודית, וכן של כמה לוביסטים יהודיים קיצוניים. אלה טוענים שהוא אנטי ישראלי.אין כל ספק שכאן מצויות סיבות הרבה יותר כבדות משקל מצד הרפובליקנים מאשר ישראל. הם נוגעים במישרין בקונגלומרט האדיר של תעשיית הנשק. הייגל הוא בעד צמצום משמעותי של תקציב הביטחון האמריקני. אשר לשדולה היהודית באמריקה והשליחות שלה על-ידי ממשלות ישראל, זאת ראויה לרשומה בפני עצמה. הייגל מכחיש בתוקף שהוא אנטי ישראלי ונמצאו אלופי צה"ל ומומחים לארה"ב וכן סגן שר החוץ שלנו דני איילון ,שהעידו עליו כי פעל רבות למען ישראל כסנטור. המינוי של הנשיא נובע משיקול לאומי ובינלאומי מובהק. אבל אם כ"ערך מוסף" זה מעצבן את נתניהו , אין שום סיבה שהנשיא ייצא מגדרו ויתייחס למינוי כטוב לישראל, נכון יותר –טוב לביבי. אובמה רואה עצמו כידיד ישראל, ובכך אין ספק, והוא מפגין זאת.
אשר לפרטנר הישראלי, דומני שלא אפריז אם אומר שלא היה עד כה ראש מ
ממשלה יהיר, בוטה ומתגרה כלפי נשיא ארה"ב כמו ביבי נתניהו. זאת ועוד, בעקבות לקח ההתערבות הגסה של ראש ממשלת ישראל בבחירות לנשיאות ארה"ב, כל פוליטיקאי שמתבטא בפומבי נגד מינוי הייגל הוא טיפש. אני מעדיף שלא לנקוב בשמות אלה שעשו זאת, ביניהם פוליטיקאים בולטים. מינויים בוושינגטון חייבים להיות טובים לאמריקה. הפרשן המדיני של רשת הסי אן אן הפרופסור מאוניברסיטת פרינסטון, ג'וליאן זלצר, כותב: "המינוי של הייגל ייתן לאובמה את ההזדמנות להציב את עצמו כאדם שעומד איתן מאחורי מדיניות ביטחון לאומית." הוא מדגיש כי מאז היותו לנשיא, אובמה ביקש להוכיח לרפובליקנים שהוא לוחם בלתי נלאה במלחמתו נגד טרוריזם. מינוי הייגל יש בו כדי להתמיד במגמה זאת. זלצר אומנם מתייחס לביקורת מצד כמה סנטורים רפובליקניים וקומץ לוביסטים יהודיים, אך בשורה התחתונה, הרפובליקנים שמצבם לא טוב, לא יכולים להרשות לעצמם לטרפד מינוי של רפובליקני, עטור תהילה, לתפקיד של שר ההגנה. אומנם כמו הנשיא הוא נגד הסתבכות יתרה באפגניסטן אבל הוא תומך נלהב במדיניות אובמה נגד הטרור הבינלאומי".
במסגרת הלוחמה נגד הטרור דברים רבים נעשים רחוק מעיניי הציבור. אין כמעט שבוע שאנו לא שומעים כי מטוס ללא טייס חיסל קבוצה של אנשי טאליבן בגבול פקיסטן אפגניסטן. אבל הכותרת הראשית היא חיסולו של בן-לאדן. לא אובמה חיסל אותו. עשתה זאת מערכת משולבת יעילה של מנגנון אשר כולל כוחות קומנדו מיוחדים שפועלים במסגרת מערכות מודיעין ומסגרות מבצעיות שונות.
אבל הנשיא הוא המפקד העליון, בתואר ובפועל , הוא שנותן את ההוראה והוא שאחראי בפני האומה ובפני נציגיה בקונגרס ובמידה רבה בפני העולם. הוא גם שקובע את מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. כל כישלון בתחום זה כמו בתחומים אחרים נזקף לחובתו, ולכן גם כל ניצחון חייב להיזקף לזכותו.
אובמה "טוב ליהודים" וגם לישראל
למעשה, כל נשיא אמריקני מאז מלחמת העולם השנייה "טוב ליהודים", עוד לפני שקמה המדינה. היהודים הם אומנם מיעוט קטן באמריקה, אבל ברובם, כ-75% מהם, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. היהודים גם ממלאים תפקידי מפתח בכלכלה, במדע ובתקשורת. אבל עיקר השפעתם בא מן השדולה היהודית ובראשם AIPAC (ראשי תיבות של "הוועדה האמריקנית-ישראלית לקשרי ציבור"). בסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" (בכיכובם הנפלא של טום הנקס ופול סימור הופמן, וקישוט של ג'וליה רוברטס) נשאל ציר בית הנבחרים הפעלתן, כמה יהודים ישנם במחוז הבחירה שלו בטקסס. על כך הוא משיב: "תשעה אבל הם הרבה יותר במתן תרומות". הנשיא אובמה לא יכול היה להתעלם מעובדה זאת, גם לא כאשר מולו עמד ראש ממשלת ישראל שהאכיל אותו מרורים, הסית נגדו והשתתף בפועל במערכת הבחירות בתמיכה ביריבו הרפובליקני. יחד עם זאת בתבונתו כמדינאי וכפוליטיקאי, לא היה עוד נשיא, כולל ג'ורג' בוש הבן , שתמך בצורה נמרצת בצרכי הביטחון של ישראל. בכך מודים גם מנהיגים שלנו שאינם שוחרי אובמה בלשון המעטה, כמו שר החוץ שפרש,
אביגדור ליברמן, שחזר על כך מספר פעמים. זה בא לידי ביטוי בתמיכה המתמדת הגדולה באספקת נשק ותחמושת מן המאגרים החדשים העכשוויים. זה הורגש במבצע "עמוד ענן" בעזה כאשר אמריקה מימנה את בניית הסוללות של "כיפת ברזל" ומערכות נוספות נגד טילים. היא מילאה את מחסני הנשק והתחמושת שהתרוקנו בתהליך המלחמה והוסיפה תקציבים לפרויקטים ביטחוניים שונים של ישראל.
זאת הייתה תשובה הולמת לעם בישראל (שכן ישנן מדינות רבות המעדיפות לדב אל העם במקום אל הממשלות, וטוב שכך). זאת בין היתר כדי לשים קץ למסע הפחדים של מנהיגי ישראל. האמירה של אובמה תמיד הייתה: יש לכם גב ביטחוני. אנחנו האמריקנים!
ואכן מי שעיניים בראשו ושכל בקודקודו יודע שהאי המדיני ביטחוני ששמו מדינת ישראל לא יכול להתקיים ללא תמיכה מדינית, מוסרית,כלכלית וביטחונית, של אמריקה. אני מדגיש זאת כי זאת אקסיומה. זה דבר ששום מנהיג ישראלי לא העיז לומר לציבור הבוחרים הזחוח והוא שישראל היא חזקה, לא רק הודות לאזרחיה, לצבא שלה, למדע ולטכנולוגיה שלה, אלא, לא פחות מזה הודות לעובדה שאמריקה תומכת בה בכל הפרויקטים שיש בהם להקנות ביטחון למדינה שלנו. זה אומנם לא עולה בקנה אחד עם הכרזתו של משיח השקר החדש במחוזותינו
נפתלי בנט שלפי הדיווח הצהיר כי ישראל צריכה לוותר על הסיוע הצבאי האמריקני. אשר לדברים שפורסמו שלשום על-ידי העיתונאי בעל המוניטין גפרי גולדברג (ב"חדשות בלומברג") בקשר ליחסו של הנשיא אובמה לראש ממשלת ישראל, הם רק מאירים מחדש את מה שהיה ידוע. נשיא ארה"ב איבד כול אמון בנתניהו. ביבי שם יהבו על נפתלי בנט יותר מאשר על ארצות הברית, שאיתה הוא הורס בהתמדה יחסים אשר נבנו מאז קום המדינה. בנט ומרעיו שייכים יותר למציאות הפנים ישראלית. במציאות הזאת, שאחראי לה ביבי נתניהו, כל המערכת שלנו יכולה להתערער, עקב התפתחויות אתנו-פוליטיות שונות. בכך רק אנו יכולים לעזור לעצמנו, ולא שום גורם אחר בעולם.
מדיניות גיאופוליטית
ברשומה שפרסמתי לקראת הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב כתבתי בין השאר: "גם אלמלא האינדיקאטורים היו מצביעים על יתרון לברק אובמה, הייתי כותב את המאמר. זאת מכיוון שהסנטור הצעיר והמבריק, הוא קרן אור לאמריקה, ונשיא אמריקני שחי בהרמוניה עם עמו ועם העולם, יש לכך חשיבות רבה גם בכל הקשור באזורנו. במילים אחרות אני מאמין במנטרה: אובמה טוב ליהודים, כלומר לישראל... אני מקווה שאובמה יהיה אקטיבי יותר בהבאת הצדדים למזרח התיכון להסדר כל נשיא, פרו ישראלי או לא, אוהב ישראל אינו יכול להתעלם מאינטרסים גלובליים, מדיניים וביטחוניים של ארה"ב. אם יתעלם, הציבור האמריקני ברובו יאלץ אותו להביא מציאות זאת בחשבון, בשיקולים הגלובליים והפנים אמריקניים... אשר למדיניות של ברק אובמה כלפי אירן, המצדדת בדיאלוג קשוח עם אירן, אני בהחלט חושב כי בנסיבות הקיימות זאת הדרך הנכונה". במאמר באתר זה ב-25.12.2005 נכתב: "אירן מסגרת התייחסות אחרת- דיפלומטיה עדיפה על איומים כוחניים". בהמשך לסקירה היסטורית קצרה ולניתוח המצב, נאמר ברשימה: "מכאן נגזרת המסקנה שרצוי לנהוג באירן באיפוק רב ובמקום ללכת איתה בקרי, לנהוג בה מתינות, אם כי גם בתקיפות סבירה ובמעקב חשדני, ככה שהיא תרגיש גם לא מנודה וגם לא נלחצת, מה שיאלץ אותה להפגין את המאצ'ואיזם הלאומי שלה".
"ישראל במקרה זה חייבת להיות ה'צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים'. הצגת האיום האירני כמופנה בעיקר כלפי ישראל יש בה שתי טעויות בהסברה.אחת. רוח גבית לתעמולה האירנית כלפי הפלשתינים, שהנה
האח הגדול מטהרן יהיה מושיעם. השנייה: אנחנו עושים את מלאכתם של אותם מדינות ערביות ומוסלמיות שגרעון אירן מהווה איום כלפיהם לא פחות ואולי יותר מאשר כלפי ישראל. פעם הכל היה נתון לשינוי מלבד היקום. היום מסתבר שגם היקום הולך ומשתנה, וודאי שמה שבתוכו, על הכוכב הקטן שלנו, נתון לשינויים, ואלה חלים עלינו ויחולו בסופו של דבר גם על אירן".
עד כאן בסוגיה האירנית, דברים שנכתבו בבלוג הזה בעבר. אם כיום אנו שומעים מצד אחד את מי שהיה ראש השב"כ
יובל דיסקין שמדבר בארץ והקולות החדשים מטהרן - אפשר ונגיע למסקנה כי בימינו ברק אובמה מתאים יותר להיות נשיא מאשר, למשל, נשיא קשוח כמו תיאודור רוזוולט. נשיא נמרץ זה שזכה בפרס נובל לשלום על תפקידו בהשגת שלום במלחמה בין רוסיה ליפן בשנת 1906 היה ליברל גדול בכל הנוגע למדיניות הפנים וגם שוחר סביבה ידוע. אבל במדיניות החוץ הוא היה נשיא "אימפריאלי". על האמירה שלו "דבר בנועם אך שא אתך מקל ארוך" היו עוררים גם בשעתה. כיום הסתיים עידן זה. הנשיא אובמה מדבר בנחת ונושא אתו מקל קצר, מסוג אחר לגמרי מזה של טדי רוזוולט, אך יעיל לא פחות. נוסף על מעמדו כנשיא בכהונה השנייה. כיצד ינהג כלפינו כאשר הוא משוחרר בין היתר מלחצי יתר של השדולה היהודית, תלוי במידה רבה לא רק בו, כמי שיושב בבית הלבן בוושינגטון אלא במי שיישב בבית ברחוב בלפור בירושלים וכיצד ינתב את מדיניות ישראל, לא לטובת אמריקה או פלשתינים אלא לטובתה שלה. בדיוק כמו אמריקה אשר פועלת לטובתה שלה. רק בהבדל אחד גדול מאוד. אנו מדינה יהודית קטנה בלב עולם ערבי ואמריקה היא המעצמה הגדולה בעולם, והיא בעלת הברית האיתנה ביותר של ישראל. בראשה עומד עתה ידיד עם מקל קצר.
