לקראת יום הבחירות, נראה ש"עוצמה לישראל" של אלדד ובן-ארי מצליחה לעבור את אחוז החסימה. מאיפה באים הקולות? מדובר בעיקר ב"בלתי מרוצים" מרשימות אחרות. בבחירות לא מצביעים רק בעד, אלא גם נגד. לכן כולם עסוקים בהשמצות ובהתקפות על המחנה השני.
בשבוע האחרון באים מרוגזי הקמפיינים. של הליכוד, שס והבית היהודי. ומה אכפת לבוחרים מה קורה בקמפיין? מסתבר שאנשים מייחסים חשיבות למה שנאמר בקמפיין, ובצדק. במסעי בחירות מתבררות העמדות האמיתיות של המפלגות. עוצרים אחת לארבע שנים, ומתכנסים לשוק-רעיונות אליו באה כל מפלגה עם הסחורה שלה.
יש מי שיאמר כי מדובר בסך-הכל בספינים מוזמנים על-ידי יועצים פוליטיים. למרות זאת, על-פי הקמפיין אפשר לזהות מהו הקו המרכזי של מפלגה. לציבור - בעיקר לציבור האידיאולוגי - יש חוש ריח.
"ארץ ישראל אינה דגלנו המרכזי" הליכוד התגלה בשבועיים האחרונים כמפולג ביחסו לציונות הדתית, ובעיקר לרבניה. שני המובילים (סער וארדן) ניהלו מתקפה נגד הרבנים ליאור ומלמד. השר ארדן, שלמד בישיבה של הרב דרוקמן, הסביר לי שמדובר רק בחידודי עמדות. נו, באמת. הם היו מעזים לדבר כך על הרב עובדיה?
שבח שטרן, מראשי הימין האידיאולוגי בליכוד, מסביר שאמירתו של ארדן היא חלק מהעימות הפנימי בליכוד על מוקדי השליטה לשנים הבאות. זהו ניסיון למנוע מהמטה הדתי (אלקין-חוטבלי) ומהמטה של שטרן לצבור כוח בידיעה שתהיה זליגה של מצביעים ביו"ש למפלגות אחרות ואחר כך להאשים אותם שלא סיפקו את הסחורה.
העימות הזה הביא קולות ל"עוצמה לישראל" ול"בית היהודי". עד שבא הראיון של בנט, ודחף קולות מהבית היהודי ל"עוצמה לישראל".
בראיון ל
עיתון הארץ, אמר בנט שלפי הסכם האיחוד של הבית היהודי והאיחוד הלאומי "כל ההחלטות יתקבלו בסיעה, לא אצל הרבנים". האמירה הזו נוגדת את הדנ"א של המצביע החרד"לי. ראשי הישיבות והמכינות שאישרו לבנט להיכנס אליהם בפריימריז לא יכולים להרשות לעצמם את הקו האידיאולוגי שהוא מפתח כעת, אפילו לא כמענה אפשרי לטענות שמעלים בליכוד. באותו ראיון אמר בנט: "ארץ ישראל אינה דגלנו היחיד ואינה דגלנו המרכזי".
אצל תלמידי הרצי"ה אלו כמעט דברי כפירה. מי שהתחנכו על דברי הראי"ה שארץ-ישראל היא מרכז חיי האומה ("ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה...") לא יכולים לעכל דיבורים כאלו. בפעם האחרונה ששני ראשי המפד"ל אמרו דבר כזה, זה עלה להם בנדידת קולות למפלגת ה"תחיה".
אתגר אידיאולוגי מקרב ספסלי האופוזיציה בישיבות 'מרכז-הרב' ו'הר-המור', שתי ספינות הדגל שמובילות את הארמדה האידיאולוגית של הציונות הדתית, הכותרות עשו את שלהן. רשימת "נץ" הוכרזה כ"רשימה ראויה להצבעה" וכרשימה ש"אנשים שמחפשים יותר אידיאולוגיה, יכולים להצביע גם עבורה".
המאגר השלישי ממנו שואבים ב"עוצמה" קולות, הוא מצביעי שס. ככל שהיא מתמסרת ל
אריה דרעי, בורחים ממנה מצביעים, בעיקר - ספרדים חובשי כיפות סרוגות שדרעי הוא סדין אדום עבורם בשל הרשעתו בפלילים על קבלת שוחד אישי, ומפני שתמרן את הרב עובדיה ומפלגתו להעביר את הסכמי אוסלו. דרעי מכחיש, אבל כל מי שעסק בכך יודע מה היה. הוא הרי התגאה בכך בעיתונות בחו"ל.
ויש כמובן אנשי ימין שאינם חברי "עוצמה לישראל" אבל לא יכולים לסבול את המחשבה ש"עוצמה" תיפול על אחוז החסימה כשהיא כל כך קרובה אליו. נדידת הקולות בסקרים ל"עוצמה", אטית, אבל מעידה על מגמה. ב"עוצמה" אומרים שאילו רק היו להם עוד כמה ימים, מגמת העלייה הייתה מביאה גם את גואל הקרקעות הירושלמי אריה קינג (מקום 4) לספסלי הכנסת.
לגבי הבית היהודי - לא בטוח ששם מצטערים על זליגת הקולות לרשימת "עוצמה לישראל". ראשית, מפני שמדובר במפלגות אחיות שהיו יחד בכנסת היוצאת. שנית, כשתהיה רשימה ימנית יותר, כזו שנתניהו יוכל להשאירה מחוץ לקואליציה, "הבית היהודי" יקבל הכשר להצטרף לממשלה הבאה. גם בבית היהודי ירצו שמימינם יהיו עוד שניים-שלושה ח"כים ימניים, שיאתגרו אותם אידיאולוגית מספסלי האופוזיציה.
ועדיין קיימת אפשרות שחשש מפני אחוז החסימה ירתיע חלק מהבוחרים להצביע ל"עוצמה" - ויהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. לכן מתנהל עכשיו קמפיין שקט הקורא לכל משפחה המזדהה עם הימין, צריך "להקצות" לפחות קול אחד שיצביע לעוצמה לישראל ובכך להסיר את האיום של אובדן מנדטים בגלל כמה מאות קולות ולסכן בכך את כל גוש הימין.
