נשיקת הטל של נועם שדות

זה עתה יצא בראשית 2013 ספר שיריו של נועם שדות, "נשיקת הטל : שירי אהבה לשירלי". הספר הופיע בהוצאת "פיוטית". קדמו לו ספר השירים, "פוסט טראומה" הוצאת "תמוז", 2006
ו"סיפורי מלחמה", הוצאת "ספרי עיתון 77", 2009. נועם שדות הוא חבר אגודת הסופרים. פרסם בבמות רבות, וזכה בין היתר לביקורת אוהדת של יצחק לאור בהארץ. על ספר שיריו הראשון
על גב הכריכה של הספר החדש כותב הרצל חקק, יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים ומדגיש את דרכו המיוחדת של המשורר, מעברים בין חלקי הוויה, נגיעה בעצבים חשופים, הרצון לגעת בליבת הדברים, כאב הנשמה הפצועה, הנגינה הנסתרת והחיוניות המיוחדת והמבטיחה של המחבר. בראשית הספר מופיע מוטו : דברי המחבר מתי נראים החיים יפים.

בין כותרות השירים : חסרת ישע, סוטה מין, שקספיר, טירוף, אמנות במחלקה הפסיכיאטרית, לגור באוהל קיומי, מכונות הכביסה, חיוך עקום, הפרעות חשיבה, הפסטיבל לשירה, אחד מול כולם, מוגבלות, פחי האשפה, מנקה הארובות, מהפכה, גאונות, במקרר אין אוכל, אני ואבא, הצינוק של החיים, הברווזון, רדימות תרופתית, אשפוז, מוות ויצירה,קבלת שבת הזיות.

כמה מאפיינים לספר זה: שירה וידויית, פרספקטיבה ואיפוק, התבוננות, נוף הנפש הוא הנוף העיקרי, ישירות בהבעה. , אומץ להיות אותנטי., נטייה הגותית להגיע להיגד מסקני בסוף השיר. יחיד ותלוש הוא גיבור השירים. קיים רצון דומיננטי לא להיפגע. מחלה כמצב יסוד להשקיף על העולם. עמדת ניכור, שיש בה רגישות רבה. יסוד אקזיסטנציאליסטי. כל השירים בעלי שם ומסתיימים בנקודה..ניגוד בין שמו המתוק של הספר לבין תוכנו. נטיית הדובר להצהיר על אמיתותו שונות כפי שהן נתפסות על ידו.

השיר, "חסרת ישע", מתאר חולשה ובעיות של תקשורת.השיר, "סוטה מין" הוא הצהרה אישית של המחבר בדבר מהותה של תרבות. בשיר, "שקספיר", משמשות בערבוביה תהיית המשורר על מהות חייו, ויש בו שנינות בדרך הצגת הדברים. השיר, "גלי הים" הוא מיניאטורה המזכירה שירי הייקו רבים שלת הלך רוח. השיר, "מרכז פופידו", מבטא את קוצר רוחו של הדובר, ואת רצונו להתבדל ולבהות בקיר השיר, "צבעים" מציג את אישיותו של הדובר בעיני אחרים ואת כיסופיו לאהבה. השיר, "לגור באוהל קיומי",מציג מצב סטאטי של עליבות תחושת חולשה , מצב של כעין הכחשה, עד לסיום, שבו יש מפנה והוא מגלה ביקורת חברתית ומעורבות חברתית.. השיר, "כאבים" מבטא תחושת כאב שהיא גם פיזית וגם נפשית. השיר, "שיר שלא נכתב", הוא, למעשה שיר ארספואטי המדבר על פוטנציאל והוצאה מן הכוח אל הפועל. השיר, "אמנות במחלקה הפסיכיאטרית" מנסה להרחיק עדות על-ידי כתיבה בגוף שלישי. בדידות, חלון מחלקה סגורה. ההתבוננות מתוך המקום הקטן והאפל החוצה.

השיר, "טירוף" הוא כעין תפילה ובק/שה לזכות בשפיות בהירה.אי הנחת הפנימית ניכרת גם בשיר, "מחשבות שווא" בו הוא מבקש את ההיגיון והשלווה. השיר, "קולות" מזכיר בנעימתו ובסדר מילותיו את "ספר שיריי" של רחל. מקור השירה. הדים ותחושות,זיכרונות של תקופה. בשש שורות מפעימות משכיל המשורר לדחוס באמנות רבה כמה וכמה עניינים. השיר, הרגש, היד, הגבר, השכן. השיר "בטראנס" הוא ניסיוןלהתבונן אחורנית. לשמוע קול המבאר לו חוויית יסוד קיומית של חייו.

השיר, גורל" בנוי משאלה אחת, המשתרעת על פני שש שורות. היא מזכירה לי בצורתה ובתוכנה שירים אפיגרמים מן השירה היוונית העתיקה. לפנינו שיר תלונה על הגורל תוך כשדי פנייה ישירה אליו. בשירה העברית של ימי הביניים שכיחה תלונה על הזמן האכזר. השיר, "שמחתי", הוא ביטוי לכאב שבשמחה, ביטוי לכמיהתו של הדובר להדגשת היותו אחר באותה שמחה מתפרצת אבל נוגה. השיר, "מכונות כביסה", יוצר מעין הקבלה מעניינת בין בני אדם לבין ממכונות הכביסה. תיאור מכונת הכביסה כאן הוא שולי וככבר בשורה השלישית בוקעת קריאה נואשת של המשורר. אותה תחושת כאב. והוויה דטרמיניסטית של מציאות הכרחית הנגזרת וקבועה מראש.

השיר, "דרמה שקספירית", הוא התבוננות מן הצד של המשורר בזוג. תיאור מדכא של שני בני הזוג טרם החתונה. הפניה לשקספיר מבטאת גם איזו תחושה של ייאוש מן המצב הזה... השיר, "קוגניטיב דיסאורדר" נסב על הזיכרון והתקשורת בין הדובר לאחרים. גם בסופו יש שאלה המבטאת תלונה.

השיר "מילים" איננו שיר ארס פואטי. עיקרו הוא בכוחן הרב של המילים ליצור עימות וחוסר תקשורת בין הדובר לבין האחרים. אותה תחושה של אחד כנגד כולם.. בשיר, "אף, אוזו, גרון" בולט היסוד הסיפורי. שורות ארוכות יותר מאשר בכמה מן השירים הקודמים. כאן מופיעים שני מוטיבים האחד הוא האהבה. השני הוא השיגעון. . השיר, "ריח סוסה" מאופיין בשורות ארוכות, המעניקות לו את כוחו.השיר נודע בכמה עניינים ::רגישות, דטרמיניזם, מזל, אסוציאטיביות ומעברים מפתיעים בתוך השיר עצמו.

השיר, "אבחון", הוא בעל אופי וידויי מובהק. ההתמודדות, התפילה לאל., בקשת התקווה המופיעה גם בשירים אחרים, אותו צימאון חילוני במהותו להתגלותו של חסד אלוהי בעולם,,, שאינו הטוב שבעולמות.

השיר, "חיוך עקום", מבטא מצב של אי ודאות, תחושה של חוסר שליטה.. השתקפות הדובר בעיני אדם אחר. אותה תחושת יסוד של עלבון, החוזרת בכמה משירי הספר. השיר, "צינון" עיקרו תחושת הסבל והכאב. "לב אוהב" הוא שיר אהבה מאופק. אותה תחושה של התפעמות שבאהבה מתוארת דך ציורו של הלב. השיר, "טיול לירושלים בפסח", אינו שיר נוף. עניינו אינו תיאור של אותה עיר מיוחדת. הגיש/ה כאן היא לירית מובהקת. הדגש הוא על התחושות, שהיא מעוררת בדובר. וכן גם בשיר, "ירושלים שלי".

בשיר זה מתאר הדובר את העיר כעיר אבודה. משכן לרוחות רפאים. הוא מצהיר, כי כאן נמצא מרכז הסבל. עיר זרה. עיר אשפוז, עיר כאב הרוע עיר פיגוע, עיר עבר. עיר, שיחסו אליה הוא דו ערכי.
הכתיבה כאן פסקנית, ונובעת מתוך תחושה של ודאות.

השיר, "סומטיזציה", מתאר את הקונפליקט בינו לבין מערכת הבריאות. הניגוד בינו לבין החברה. ההצהרה על מהותו.. השיר, "פירושים", מציג את העימות הזה בפרשנויות. אין זה עולמם של פירנדלו ושל רשומון, עולם של אמיתות שונות. הדובר בטוח באמתו שלט. השיר, "תסמונת נדירה", בנוי משלושה בתים. הראשון מביע את משאלתו של המשורר ואת תיאור מצבו הפיזי. השני הוא קובלנתו אל איטמו. השלישי הוא מעין משאלה לגבי העתיד. לאורך כל השיר ניכרת אותה תחושה של ייעוד לסבול. תיאור אותנטי למדי של קיום אקזיסטנציאליסטי, כאשר האדם הושלך לעולם כדי לסבול.. השיר, "הפרעות חשיבה", מבטא את מאבקו של הדובר הנלחם נגד טחנות רוח. תחושה של נרדפות. הרצון להיסחף ולא לשקוע בחיטוט עצמי. ושוב, יש כאן ביטוי לאותה הוויה רפואית המתוארת לאורך הספר. השיר, "סיפור קפקאי", מבטא תחושה על סף הטירוף.

אותה תחושה של חוסר אונים. השיר, "הפסטיבל לשירה", מבטא את ריחוקו של הדובר מן ההוויה של פסטיבלים לשירה. הצהרה על נכותו ואת הדרך המיוחדת בה הוא רואה את כתיבת שירתו.,.
"שירי קיץ" הוא שיר מתרונן, כתוב בשורות קצרות. שונה מן הרוב המכריע של שירי הקובץ.

השיר, "על היין", מלא תחושת עונג תוך שימו/ש בצירופים מן המקורות, שיר השירים. השיר, "כמו ממתים" מבטא שוב את מצב היסוד של חוסר האונים בקיום. ושוב מופיעה כאן התפילה לאל.,
בולטת כאן תחושת קיום תפל בשממה. השיר, "קיפוד", בנוי מתמונה אחת, שבה מתאר הדובר את עצמו בדרך אכזרית ונטולת רחמים. קיפוד שקוציו בפנים וקוציו בחוץ.השיר, "אחד מול כולם", מבטא תחושות של התבוננות בתמונת השוטה. לשוטה נודע תפקיד נכבד בספרות. כאן מוזכרים האחים גרים ווהסיום הוא פואנטה אירונית. השיר, "מוגבלות", מתאר את העצב של המשורר הניצב מול צער = סבלו של העולם. תוגתו הקיומית על-רקע שמחתם השלווה של אחרים. אותה יכולת להתבונן בעצמך ללא מסווה.

אני סבור, כי נועם שדות הוא משורר רומנטיקן נוסח המשוררים של המאה התשע עשרה. משוררים השירים על צער העולם. ומאספקט זה ניתן למצוא קרבת הלך רוח בין שיריו לבין שיריה של המשוררת החיפאית, סברינה דה ריטה. גם השיר, "קריאת ספר" מבטא את הצער והכאב. בסיומו חוזר הדובר אחורה במדרון החיים אל הסבל. בשיר, "פחי אשפה", בולטת תחושת העליבות והקטנות. הרצון להיות מגן מפני כל הפגיעות. השיר, "מנקה הארובות", הוא ציורי ממאוד. התבוננות בדמות אחרת מתקופה אחרת האומללות מוצגת כאן גם כסוג של אמנות.

"חומי כלב קט" מתאר תחושה של כלביות ושל השפלה. השיר, "והלשון תמיד בחוץ" מבטא את החולשה, את חוסר האונים ואת אי השגת היעדים, אותם מציב אדם לעצמו. השיר, "עץ דקל", מציג את תודעתם של אנשים. כיצד הן מעמידים עצמם במרכז. השיר, "מזגן", מבטא תחושת עלבון. אפיזודה מסוימת מבטאת מצב יסוד. שמו של השיר, "שבת שלום" מעורר ציפייה לתיאור אידילי של ערב שבת יהודי, אבל תחושת היסוד היא של אימה ובדידות.

השיר "גאונות", כתוב בתנופה של שורות אורכות. מחד הוא מתאר את רצונות הדובר. הטיסה במרחבי הזמן מבטאת אולי חירות, אבל אין כאן חירות. תחושת המחלה. מוטיב הקיפוד, ושוב תחושת העימות המתמיד והמתסכל עם החברה. בשיר, "ציפור צחות ככנף" ניכרת שוב המשאלה. הרצון לבקש נחמה. בשיר, "במקרר אין אוכל", בולטות תחושות המחסור, חוסר האונים, ושוב העניין הרפואי החוזר כלייטמוטיב ברבים משירי הקובץ.. השיר, "בצינוק של החיים",נ מבטא קריאה נואשת לעזרה ולאמפתיה מתוך דימוי של יוסף המקראי, היושב בבית האסורים.. השיר, "אני ואבא" הוא הרהורים על החיים והמוות.

תיאור האב שונה כאן מתיאורו בכמה משירי "פוסט טראומה", ספר שיריו הראשון של המשורר. לא תיאור דמות או מראה האב, אלא השתקפותו בתודעת המשורר בצל חליפות הזמן. ובסיום השיר מופיעים שוב המוטיבים, האהבה, התקווה והכאב. בשיר, "הזדהות בין יוצרים", בולטת קרבת הרוח בין הדובר לבין וירג'יניה וולף וסילביה פלאת'. התקפי הדיכאון שלהן הם גם התקפי הדיכאון
שלו. תחושת אי הגשמת הציפות והרצון לשים קץ לסבל. כאן אין התלבטות אם להיות או לא להיות.

בשיר, "קצה היכולת", מצייר הדובר את מותו בצבעים שונים. ושוב נשמעת אותה תפילה לאל . התפילה ממעמקים לתקווה. אולי כאן הוא מתחבר גם למשורר של תהילים. בשיר, "הברווזן", מתוארת ההתבוננות בברווזון, זיכרון האגדה של אנדרסן והרצון להיות ברבור יפה. השיר, "מוות ויצירה", נפתח בהאשמה המלה "אתם" מעצימה את ההאשמה. כמו נתן הנביא שהטיח בדויד המלך את המילים, "אתה האיש!" האנפורה והחזרה על המלה אתם בראשיתן של ארבע מתוך שמונה שורות השיר מעצימה את הדרמטיות ואת המתח הפנימי בתוך השיר. אותה האשמה מפי האחר. אותה הטחה בדבר אחריות והצורך להיות רחמנים ואמפתים. אין בהם אפילו משמץ האמפתיה,, שמגלה המשורר בשיר אחר, "הנמלה" אותה אהדה לחלשים. הנמלה כאן איננה אובייקט להשוואה עם האדם כמו ב"רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל. הנמלה היא אובייקט להתבוננותו של המשורר כדי לגזור ממנו גזירה שווה לגבי בני אדם.

ושוב מוצאים בספר תיאור לא אידילי של השבת. בשיר, "זמירות הש/בת" שר המשורר זמירות של כאב וסבל של מצוקה ועוני. וחש בבדידותו ומבקש סיוע מאלוהים. אין כאן שמחת היהודש.

בשיר, "קבלת שבת" הבולט בכוח שורותיו הארוכות, בולט כאבו של ילד יהודי בשבת . הילד הידי הוא הדובר. הכאב הופך אותו לחסר סבלנות לגבי כאבם של אחרים.

"הזיות" הוא השיר נועל את הספר. עיקרו הוא תחושת נרדפות וופחד. האותה תחושה של אדם בלתי מוגן בעולם עוין ומתנכר. ספר מיוחד ומשובח זה מהווה עליית מדרגה בכתיבתו של היוצר האותנטי,, ששירתו כל כך נוגעת . מומלץ ביותר.