הסיפור האמיתי של בחירות 2013

קראתי ושמעתי סיפורי בחירות רבים בימים האחרונים; כל "מבין" ופרשן והסיפור או ה"סקופ" כביכול שלו. רוב הסיפורים ממוקדים במערכת הבחירות הנוכחית אך שואבים השוואות שונות ממערכות בחירות קודמות, כפונקציה של מטרת הדובר או כנושא משא היגון והתסכול שהביאה לציפיותיהם ותחזיותיהם מערכת בחירות זו. אותי מעניין יותר לנתח ולנסות להבין מהי הליבה המשותפת למערכות הבחירות שלנו בדור האחרון.

להערכתי, התנהלות הציבור מושפעת מעט מאוד מסיסמאות הבחירות. מוסכמה ציבורית רחבה היא שאין ליחס משקל לסיסמאות ולהבטחות בעלמא. לכן, התנהגות הציבור מושפעת בעיקר מתהליכי עומק שמתפתחים במהלך תקופה שבין בחירות לבחירות, ומשפיעים על עמדות היסוד שעימן סיימנו את מערכת הבחירות שקדמה למערכת הנוכחית. ההתנהגות מושפעת גם משינויים דמוגרפיים ומטרנדים אופנתיים, כאשר שינויים דמוגרפיים נוצרים מכניסתם של דורות חדשים וצעירים למעגלי ההשפעה הפוליטיים ומהעמקת השתלבותם של עולים בחיי היום, יום. גם להגירה שלילית השפעה על עיצוב כיוון ועצמת השינוי, אבל זו פחותה משתי ההשפעות הקודמות. אנו בתהליך שינוי מתמיד, לעיתים מהיר יותר ולעיתים מהיר פחות. כמו בכל תופעה שאנו תופסים באמצעות חושינו, נדרש קצב שינוי מינימלי מסוים בכדי שנוכל להבחין בקיומו של תהליך ובכוון אליו הוא נע. מתחת לסף רגישות/אבחנה זה, איננו קוראים באופן שוטף את תמונת השינוי, אולם אין פרושו של דבר שהוא אינו מתרחש. כאשר אנו ערכים "חשבון נפש" מסיבה כלשהי, לעיתים קרובות מתקבל השינוי המתגלה לנו במהלכו כהפתעה.

מרכיבי ה"נגד"' מול ה"בעד"

גורם חשוב נוסף המשפיע על התנהלותנו ועל דרכי השיפוט המקובלות בכל מערכת בחירות, הוא נקיטת עמדות שהמרכיב העיקרי בעיצובן הוא ה"נגד" ולא ה"בעד". ה"נגד" מורכב בעיקר מגורמי השפעה של התנגדות וסלידה, אכזבה או תסכול. הוא נבנה על יסוד מה שאיננו מוכנים לקבל משום שאיננו ערוכים לקראתו, איננו מאמינים להסברי מי שנתפס כאחראי לו, איננו סבורים שהוא נכון או טוב לנו, או פשוט איננו רוצים שינוי בהרגלים בהם אנו מקובעים. וקיים גם פער הציפיות - ההבדל בין מה שאנו מאמינים שצריך ויכול להיות, לבין מה שמתרחש בפועל. ה"בעד" מחייב שיקול דעת, שיקלול אינפורמציה, מאזן בעד ונגד, נכונות להשתתף באופן אקטיבי בהרפתקה, אמון במנהיגות ונקודת מוצא של ביטחון עצמי בסיסי שמרשה לנו להסתכן. בתמהיל גורמי ההשפעה בשני המקרים, משפיעים משתנים אלה על אלה והתוצאה היא גישה משוקללת של סך הגורמים וההשפעות.

קל לראות פעולת מנגנונים אלה בבחירות האחרונות: ביבי אינו המנהיג האידאלי, אלא הטוב והמנוסה מבין ראשי המפלגות המתמודדות כיום. יחימוביץ' היא שמאל ולכן היא איננה אופציה עבור הימין. היא גם חסרת ניסיון מדיני, קיצונית בעמדותיה הסוציאל דמוקרטיות, "מסוכנת לכלכלה" ומסוכנת ל"ארץ ישראל". לפיד בחור נחמד, עדיין לא פישל, אבל גם עדיין לא הוכיח דבר. הוא לא עוסק במכירה פומבית של כל דבר יהודי שזז בשטח, אבל הוא בעד שינויים חיוביים במהותם, כגון בנושא שיוויון הנשיאה בנטל ושיקום כלכלי של מעמד הביניים. כעיתונאי עשה עבודה לא רעה, גדל בבית "פוליטי", מבחינה כלכלית-חברתית הוא לא ביבי והוא גם לא שלי, ובמציאות הנוכחית זה יתרון. למרות שמפלגות מרכז על-פי ניסיון העבר, הן מרשם בטוח לכישלון, מול החלופות האחרות הוא נראה במערכת בחירות זו כרע במיעוטו עם קורטוב של אמינות אישית גבוה מהממוצע בפוליטיקה השגרתית.

בנט גם הוא בחור טוב, עם רקורד אישי של עשייה מוצלחת בתחומי פעילות מגוונים. הוא ישראלי שורשי, קרוב למסורת, מארגן טוב, נחן במסרים סבירים ובגישה החותרת לאחדות בעם. בעל זיקה חזקה לארץ ישראל ולהתישבות באיו"ש ונראה אמין. כברירת מחדל לאנשי ימין עם זיקה מסורתית ו/או לאומית מול הגושים הגדולים, הוא הרע במיעוטו לעת הזו וחיסון פוליטי נגד אובדן דרך של נתניהו והליכוד.

לבני ומופז הם שאריות קדימה. ההצדקה היחידה להליכתן הנפרדת של מפלגות אלה היא האגו האישי של מנהיגיהן ושמירת אופציה פוליטית פעילה לאולמרט באמצעות מופז. כוחן הפוליטי האקטואלי יהיה בכל מקרה שולי והאובססיה הפלשתינית שלהן עושה אותן לבלתי אמינות מבחינה לאומית ומדינית. לכן, הן ברירת מחדל רק עבור מי שמאמין בלבני או מופז אמון אישי מוחלט, חושב באמת שניתן לקדם מו"מ מדיני משמעותי עם מפלגת שוליים או מצביע בעניין זה הצבעת מחאה. כל המפלגות האחרות הן מפלגות נישה או מפלגות סקטוריאליות, ולכן הן אינן אופציה למי שאינו נמנה על קהלן תומכיהן המובהק, או אינו חותר במיוחד לקדם נושא פרטני כזה או אחר.

כל מי שהיה שוקל להצביע למפלגה שתוכל להוסיף ערך מוסף לעיצוב המדיניות הישראלית בשאלות היסוד, ואינו שבוי במפלגת נישה חרדית או אחרת, היה רואה לפניו רק ארבע אופציות סבירות - ביבי, שלי, לפיד ובנט. בכל זאת רצו לבחירות כ-32 רשימות!... ??...

הנמנעים - מוותרים על יכולתם להשפיע

המתלבטים, הנמנעים המוחים והעצלנים הכרוניים, הן שלוש קבוצות של מצביעים שהסתכמו יחד בבחירות הקודמות בכ-35% מבעלי זכות הבחירה. נראה שבבחירות הנוכחיות יהיה מספרם דומה. קל להבין שכל שלוש הקבוצות טועות בדרך הפעולה שבחרו - דרך ההמנעות במכוון או כפועל יוצא ממעשה או מחדל. המנעות מותירה את ההכרעה בידי המצביעים "הכשרים" בלבד. ע"י המנעות לא רק שחברי קבוצות אלה אינם משנים דבר במציאות הישראלית, הם מוותרים מתוך תחושת-בטן של "סלידה" על זכותם ויכולתם להשפיע, וויתור זה הוא לחובתם בלבד. קשה להאמין שאזרח אינטליגנטי במדינה מודרנית אינו מבין חשבון פשוט זה, ובכל זאת אחוז גבוה של מצביעים חוזרים ונופלים מחדש לאחת משתי המלכודת שתוארו לעיל בכל מערכת בחירות.

דמוקרטיה אמתית מושגת בעיקר על-ידי מעורבות פעילה של האזרחים, גם בבחירות וגם בין הבחירות. אני משוכנע, אף שלא בדקתי זאת במחקר מדעי, שבין הנמנעים יש לא מעטים שבשלב זה או אחר יצאו לרחובות והשתתפו בהפגנות, ו/או חתמו על עצומות, ו/או כתבו משהו לרשתות התקשורת החברתיות - הכל בכדי לבטא אי-שביעות רצון ממציאות מסויימת, ממדיניות מסויימת, מחוסר עשייה של המוסדות הנבחרים שלנו או מהניתוק בין הבוחרים לנבחרים, באשמתם המובהקת של האחרונים. פעולות אלה, כל עוד אין בהן אלימות ועבירה על החוק, הן לגיטימיות בדמוקרטיה ומהוות צינור קשר פעיל ורציף בין הבוחרים לנבחרים בתקופה שבין הבחירות; אבל לא מנהלים באמצעותן מדינה. דמוקרטיה (במקרה שלנו: ייצוגית) מתנהלת באמצעות נבחרי הציבור ובאמצעות החוקים והתקנות שהם מחוקקים. התנהלות דיכוטומית מהסוג המתואר לעיל - מצד אחד יציאה לרחובות ומצד שני המנעות מהשפעה אקטיבית בבחירות, אינה יכולה להחשב כרציונלית.

טיעון מקובל להסבר סתירה התנהגותית זו הוא שממילא מוקמת אחרי הבחירות קואליציה של מפלגות, שהמרחק בין מרכיביהן גדול למדי או אפילו גדול כמעט בכל נושאי המפתח. בלחץ הצורך להקים ממשלה שתזכה באמון הכנסת, מתפשרות מפלגות על עקרונות ואידאלים, "ומוכרות את נפשן למולך הפוליטי". יתר-על-כן, פוליטיקאים מבטיחים לפני הבחירות דבר אחד, ועושים אחרי הבחירות דברים אחרים ואף הפוכים לגמרי להבטחותיהם, ואז בציניות רבה הם מסבירים למבקריהם ש..."מה שרואים מכאן, לא רואים משם." נכון, יש בהיסטוריה הישראלית דוגמאות רבות לכך, ויש גם מספר דוגמאות קשות וחמורות מאד להתנהלות כזו של מנהיגים ברמתם של ראשי ממשלה (רבין - 1993, שרון - 2005 ואפילו ביבי - 1996, כדוגמאות בולטות במיוחד). דווקא נימוקים אלה מוכיחים עד כמה שגויה גישת ההמנעות.

הבחירה - בין רע לגרוע

כמעט בכל המקרים בהם אנו נדרשים לקבל החלטות בעולם מורכב רווי ניגודים ואי-וודאויות, ההחלטה אינה עוסקת בבחירה בין טוב לטוב מאוד, אלא בין רע לגרוע. במילים אחרות: אף פעם איננו מספיק גדולים ומספיק חזקים כדי לכפות את מלוא דעותינו כיחידים על הזולת או כקבוצה על החברה, ותמיד אנו נאלצים להתפשר - פעמים יותר ופעמים פחות. פשרה היא תמיד בחירה במשהו פחות טוב מהטוב ביותר שהיינו רוצים להשיג. בדמוקרטיה, פשרה היא יסוד מוסד בחיים החברתיים. ולכן, אחת הדילמות המרכזיות בדמוקרטיות המודרניות, המושתתות תאורטית על העיקרון שלפיו החלטת הרוב קובעת, הוא תיחום סביר בין "עריצות הרוב", או דיכוי מוחלט של המיעוט, לבין "עריצות המיעוט", או ניסיון להכתיב לרוב את דעת המיעוט; דהיינו: להפוך את הדמוקרטיה על ראשה. רבים בתוכנו אינם ערים ל"דקויות", אלא ולעיתים קרובות מדי יוצאים מאוכזבים, כועסים ונרגנים כלפי התהליך הדמוקרטי. וכאשר הם אינם בוגרים מספיק כדי להמנע מהתרסה על אכזבה ותסכול, הם גם רוקעים ברגליים. המנעות מהצבעה בבחירות, כמוה כרקיעה ילדותית ברגליים בגלל אכזבה או אכזבות, בדרך כלל בלתי מוצדקות, מהשיטה הדמוקרטית.

ההתנהלות הנכונה של אזרחים בוגרים במערכת בחירות דמוקרטית, היא חשבון נפש פוליטי מוקדם, המוביל לקראת יצירת סדר חשיבות בין הנושאים העיקריים העומדים להכרעה, ובחירה באותן רשימות ש"פונקציית התמורה"¹ שניתן לקבל מהן בנושאים החשובים לבוחר - על-פי סדר עדיפויות אקטואלי שלו - הוא המיטבי.
בבחירות הנוכחיות, למשל, אינני יודע איזו כלכלה, איזה חינוך, איזה ביטחון איזה בריאות, איזה נתח של ארץ-ישראל וכו' אוכל לשמר באמצעות ממשלה שבה לבני תהיה שותפה דומיננטית. מאידך-גיסא, אני יודע על-פי עמדותיה המוצהרות, שתהיה מוכנה להקריב כמעט כל דבר על מזבח יצירת מו"מ עם הפלשתינים. ומשיתקיים מו"מ כזה, השגת הסכם בו תהיה מטרת-על כמעט בכל מחיר, משום שלבני חרדה עד מאוד מהדמוגרפיה, משום שהיא מחוייבת "לעולם" ולפלשתינים ומשום שמחיר זה יצטרך להיות גבוה יותר מהמחיר שהציע לפלשתינים וסורב ראש הממשלה אולמרט, שתחתיו כבר ניהלה מולם מו"מ כושל בעבר.

לאחר שעצבת לעצמך סדר עדיפויות ופונקציית תמורה, אתה יכול להעריך איזו רשימה, בראשות איזה מנהיג יכולה להבטיח לך את פונקציית התמורה הטובה ביותר. ומכאן הדרך לקלפי פתוחה ואפילו טבעית ומתבקשת. אם אנו יודעים לעצב לעצמנו את ה"רע במיעוטו" בנתוני עיתוי הבחירות, אנו יודעים גם להתאים לו הצבעה. ומשום שזו אינה מלאכה בלתי אפשרית לכל אזרח, ומשום שתמיד עומדים במוקד תשומת הלב רק שניים או שלושה נושאים, המנעות מהצבעה היא בעצם בחירה להמנע מחשיבה פעילה, להמנע מהשפעה, והותיר את ההכרעה בידי אחרים. זאת ועוד; אם בבחירות נתונות רוב הציבור מוצא ברשימה מסויימת ו/או במנהיג מסוים, את פונקציית התמורה האופטימלית שלו (הרע במיעוטו לעת הזו), הוא מתנהג באופן רציונלי רק אם הוא חותר להעניק לחלופה זו כוח מירבי לבוא לידי ביטוי ולהשפיע, ואם אינו עושה כך, התנהלותו היא בלתי רציונלית או בלתי סבירה.

שגיאותיו של נתניהו בבחירות

ברור גם שככל שממשלה מושתתת על מפלגה מרכזית אחת חזקה ולא על אוסף של מפלגות חלשות, יכולתה לנהל ביעילות את המדינה ולהוביל מהלכים הנגזרים מהשקפותיה ותוכניותיה המוצהרות, טובה יותר. על כך בנה נתניהו את קמפיין הבחירות שלו, אבל שגה בדרך הפעלתו בשני נושאים: הוא לא דיבר מספיק ברור לציבור ולכן לא איפשר בניית "פונקציית תמורה" משותפת לציבור הרחב שאת תמיכתו ביקש; ובמקביל ניהל את תעמולת הבחירות שלו - כנראה מאותה סיבה של חוסר מיקוד - מול שותפים נוחים דוגמת בנט, במקום מול היריבים המרים בשמאל ובחלקים מהמרכז. משום שלא דיבר ברור בשאלת ארץ ישראל, דחק בוחרים לעבר הבית היהודי של בנט ואפילו לנישות קיצוניות יותר, ומשום שלא אמר אם וכיצד הוא מתכוון לנהל את המהלך ליצירת שיוויון בנטל, ופתרון הבעיות הכלכליות הבוערות, הוא דחק מצביעים לעבר יאיר לפיד. כבר עתה נראה שהאסטרטגיה של למעט בדיבור וכאשר מדברים למעט בתכנים, היא אסטרטגיה שגויה. במקום שנחוצה לכידות רחבה, חייבים ליצור אותה, ולמנהיג מוביל תפקיד חשוב ואחריות מרכזית בכך.

בסופו של דבר רוב הציבור ילך להצביע, אבל ילך מבולבל. תפקידם של מנהיגים המתמודדים בבחירות אינו לטשטש את הציבור, אלא למקד אותו בדרכי העשייה שהם מתכננים ליישם. הטישטוש מוביל לתחושת חוסר יכולת להשפיע, למרות שזה אינו נכון, ומכאן לתסכול, לאדישות ולפסיביות. מיקוד מוביל להבנה שאפשר ונחוץ לרכז כוח גם אם לא ניתן יהיה לממש הכל. וכי רק כך אפשר לקדם בכל פעם לפחות כמה וכמה נושאים מרכזיים וחשובים.

יכולת הציבור לחשוב במושגים אלה, לא רק שתשפר את הדמוקרטיה הישראלית בתחום מעורבות והשתתפות האזרחים, אלא היא תהפוך מנוף לשכנוע המנהיגים, שלא יועצי התקשורת הם הכתובת שלהם, אלא הציבור. שיפור המנגנון החשיבה והתפקוד הדמוקרטי, הוא פונקציה של איכות ועומק האינטראקציה בין הציבור למנהיגיו. הציבור ער לדברי המנהיגות על-פי רוב יותר משהמנהיגות ערה למסרי הציבור, הוא מצביע בזיקה לדבריהם, בוחן את ביצועיהם, ובבחירת הבאות יבוא עימם חשבון עם יאכזבו אותו. < הדרך הנכונה היא שיח-אמת עם הציבור, המוביל לחשבון נפש רציונלי של הציבור שלאחריו בא אקט הכרעה ברור בין דרכים ומנהיגים על הכוונת המדינה.

אין פרוש הדבר שאסור למנהיג לשנות דעות ו/או עמדות. אבל אסור לציבור לקבל שעל שינוי מהותי לא חייב מנהיג בדין וחשבון מוקדם, ובקבלת אמון ומנדט מחודשים. יציג המנהיג את דרכו החדשה ונימוקיו לה לציבור, יביא אותה להכרעתו ואם יזכה במנדט לדרך החדשה, יפעל בה ללא חשש וללא ספקות; רק כך יכולה לפעול מדינה נורמלית ונעדרת שחיתות שלטונית.

הכרעה בשאלת יסוד - תמנע ווקום פוליטי

בשנים הקרובות תצטרך ישראל להגיע להכרעות ברבות משאלות היסוד המעסיקות אותנו כבר עשרות בשנים. היא זקוקה לכך לא בגלל אובמה או אירופה, אלא בגלל עצמה. היא אינה חייבת לקבל עמדות של זרים או תכתיבים של אויבים, אבל היא צריכה לעשות חשבון נפש, להחליט ולבצע. המתי חשוב לא פחות מ"הַמה" ו"האיך", ומחדל קשור לעיתים קרובות אך ורק בשאלת העיתוי. הבחירות הנוכחיות רק "דיגדגו" כמה מהסוגיות הללו או את שוליהן.

הבחירות הבאות, בין אם תהיינה במועדן החוקי, או בעיתוי מוקדם אחר, חייבות להערך כבר בסימן צרכים אלה. אי-הכרעה בשאלות-יסוד מפוררת את החברה ושוחקת את יכולת הקיום שלה. לנוכח האתגרים האזוריים, הדילמות מבית, והשינויים המהירים בסביבה הבינלאומית התומכת של ישראל, שבחלקם אינם לטובתה - הכרעות בעיתוי נכון הופכות חיוניות יותר. חוסר הכרעה פועל כווקום פוליטי ו/או מדיני ואסטרטגי. ווקום הוא פרצה הקוראת לגנב, והגנב הוא כל מי שרוצה לדוג במים עכורים על חשבונה של ישראל. ומכאן, שישראל לא בהכרח חייבת לאמץ פתרון פוליטי בנוסח "שתי המדינות" של לבני, פרס או אבו מאזן, ואפילו לא זה של קלינטון או אובמה. אבל היא חייבת ליישם פתרון מוצהר כלשהו, שיש לו תמיכה ציבורית רחבה. כשיהיה ברור לאן היא הולכת, יקל גם עליה וגם על ידידיה ואויביה לקבל את ההכרעה. חוסר החלטה, ולא חוסר פעילות סרק מדינית, הוא שמזמין לחצים.

עיצוב מדיניות יישומית בנושאים כ-יחסי דת-מדינה, יהודים-ערבים, עולים-ותיקים, ישראלים- יהודים שאינם אזרחים, ביטחון ושלום או שלום וביטחון, חוק ומוסר, הפרדת ותיחום רשויות, כלכלה ליברלית נעדרת ביורוקרטיה ותחרותית עם חמלה חברתית ואחריות הדדית, או כלכלה ריכוזית עם עודף פעילות ציבורית כתחליף לעבודה המפרנסת בכבוד, נמצאים על סדר היום שלנו; רובם דחופים עד דחופים מאוד. את הקדנציה הקרובה של הכנסת והממשלה חייבים לרתום, לצד מהלכים קונקרטיים בסוגיות בוערות, להכנה ובחינות-עומק לצד עיצוב וגיבוש, של נושאי הקמפיין העקריים בבחירות הבאות. על-פי אופיו של הדיון הציבורי בבחירות אלה, ועל-רקע הסקרים האחרונים לפני ההליכה לקלפי, אני מעריך שלא גדולים הסיכויים שהכנסת ה- 19 תתמיד בכהונתה ארבע שנים. לכן, לא מדובר "באחרית הימים", אלא באתנחתא פוליטית בלבד.

בשולי הדברים שהיו

רוב הדברים נכתבו לפני הבחירות, אבל מצאתים אקטואליים גם לאחריהן. המאמר נשלח לפרסום אחרי שהתפרסמו מדגמי הטלוויזיה של יום ג' בשעה 22:00. התוצאות בהחלט מפתיעות, למרות שאינן סופיות. הליכוד הוכה קשות על התנהלות בכלל ועל ניהול קמפיין חובבני במערכת בחירות זו בפרט; על עיקרי הדברים כבר עמדתי.

כפי שהיה צפוי, אך ביתר שאת, הצלחתו של לפיד מבטאת השלכות של המחאה החברתית מקיץ 2011. ההפתעה היא שלא יחימוביץ' עם העבודה והשמאל שאבו אליהם את המעמד הבינוני, אלא דווקא לפיד. אני מייחס זאת לאמינות, לרעננות, למיקוד ולתכליתיות ששידר לפיד במיוחד בשבועיים האחרונים של קמפיין הבחירות. פרוש הדבר להבנתי הוא שסוציאל דמוקרטיה אינה "חזון אחרית הימים" של רוב הציבור, ובוודאי לא של מעמד הביניים; החזון הוא שינוי בפועל: לא לפגוע במה שטוב (צמיחה, אבטלה נמוכה, אינפלציה נמוכה וכו'), ותיקון מהיר ועמוק של מה שאינו ראוי. דומה שהציבור ברובו סבור שלכלכלה ליברלית מאוזנת עם חמלה חברתית, יש סיכוי טוב יותר לספק את התשובות הנכונות.

זהו עתה מבחנו הגדול של לפיד: הוא אינו יכול להשאר באופוזיציה, הוא אינו יכול לשים את "הנושאים המדיניים" לפני הנושאים החברתיים שעליהם שם דגש חזק במסע הבחירות שלו ועליו להטיל צל אופרטיבי גדול על התנהלותה של הממשלה הבאה, שככל שניתן להעריך כרגע, תהייה בראשותו של נתניהו. לפיד יצטרך גם להתפשר, אבל המינון מצד אחד ומאזן הביצוע מצד שני, יקבעו בבחירות הבאות - שככל הנראה תהיינה מוקדמות - אם ישמור על כוחו או אפילו ימשיך להתחזק ולהתבסס בפוליטיקה הישראלית, או ילך מהר מאוד בעקבות שינוי. מר"צ נותרה בלתי רלוונטית למרות שהכפילה את כוחה ולבני ומופז הם במקרה הטוב שחקני משנה. בנט עשה את שלו, אבל ניזוק במידה מסויימת ע"י נתניהו, שכאמור שגה ביחסו לבית היהודי שגיאה אסטרטגית קשה.

נתניהו, ולא עוזריו, הוא האחראי המרכזי למכה שקיבל הליכוד בבחירות אלה. את עיקר המכה יש ליחס פסיביות עד כדי זילזול שגילה כלפי מעמד הביניים, וכלפי התומכים המסורתיים של הליכוד בשכבות החלשות, ולהתנהלותו מול בנט. תרומה לא מבוטלת יש ל"ירידתו למחתרת השתיקה" בשיא הקמפיין, במקום התייצבות מנהיגותית בראש מחנה הימין-מרכז. אם ימשיך בקו הזה, הוא יוכה שוב בבחירות הבאות, ואם יבחר בשרוניזציה חוזרת בליכוד, גם לפיד וגם אחרים יהיו אלטרנטיבה עדיפה עליו בגוש הימין מרכז המשתנה.